אף שהמאבק עדיין בעיצומו, את תנועת המחאה נגד המהפכה המשפטית אפשר כבר להגדיר כאחת התופעות הציבוריות המרשימות ביותר מאז הקמת המדינה. היא גייסה רוב בדעת הקהל הישראלית נגד החוקים המוצעים, כולל אנשי ימין, והצליחה לבלום בינתיים את מרביתם. סיכומים עוד ייערכו בשש אחרי המהפכה, אך בינתיים מתחילה המערכת הפוליטית לעסוק בשאלה אם מובילי המחאה יחוללו גם שינוי במפת המפלגות, וסקר שנערך העלה שרשימה כזאת תוכל להשיג 12-10 מנדטים על חשבון מפלגות המרכז והשמאל.
סקרים, כידוע, הם רק סקרים. עוד חזון למועד הבחירות, שאמורות להתקיים בעוד כארבע שנים, וממילא לא ברור אם ראשי המחאה מעוניינים להיכנס לפוליטיקה, או אם הם בכלל מתאימים. הקריירות הפוליטיות הקצרות ונטולות החותם הממשי של איציק שמולי וסתיו שפיר, ממובילי מחאת האוהלים ב-2011, מרחפות תמידית מעל הרעיון.
מה שבכל זאת ברור כבר עכשיו הוא שתנועת המחאה כולה, ככל הנראה מיליוני מפגינים ותומכיהם, לא מרוצים מהתנהלותם של ראשי האופוזיציה שהתכתשו ביניהם אפילו במקביל לקרבות הבלימה של החקיקה (מקורבי בני גנץ אמרו על יאיר לפיד: "עשה פוליטיקה קטנה כדי למשוך את השטיח תחת גנץ". בסביבת לפיד טענו: "גנץ היה מוכן אפילו להיכנס לממשלה").
הרבה דם רע עדיין זורם בין השניים. למזלם, הקואליציה הצילה אותם כשהעבירה את תיקון עילת הסבירות בכנסת. מה היו עושות מפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי ללא המהפכה המשפטית? הרי בענייני ביטחון וכלכלה ההבדל בינן לבין הליכוד כמעט שלא קיים. האם הן מציעות פתרון למצב בשטחים שיכול להוביל למו"מ מדיני עם הפלסטינים? לא. יש להן פטנט לפתרון משבר הדיור או יוקר המחיה? לחלוטין לא. הן לא היו נאלצות להקים קואליציה עם החרדים, עם המחיר המתלווה לכך? בוודאי שכן.
תנועת המחאה מובלת על ידי התגייסות ספונטנית של יחידים וקבוצות שמוכנים להקריב מזמנם, בריאותם, כיסם ושירות המילואים שלהם. ומה מוכנים להקריב גנץ ולפיד לטובת המאבק הזה מלבד קריאות עידוד מן היציע?
רק מהלך אחד יכול להוכיח שהם מגויסים בכל ליבם להציל את המדינה מסכנת הדמוקטטורה, כפי שהם עצמם מתריעים בפומבי. זה יחייב אותם לוויתור לא פשוט על האגו שלהם, אבל גודל השעה מצדיק את ההקרבה: איחוד מחדש של יש עתיד והמחנה הממלכתי לגוש מרכז אחד גדול שיעמיד אלטרנטיבה יציבה לגוש נתניהו (במקביל כמובן דרוש איחוד בשמאל בין העבודה ומרצ).
ד"ר ברוך לשםבשעת משבר לאומי וקרע בציבור ישנה כמיהה טבעית לאחדות שורות. הרעיון המרחף מעל המערכת הפוליטית - של הצטרפות גנץ ולפיד לממשלת אחדות לאומית – אינו ישים משלוש סיבות: בנימין נתניהו לוקה בתסמונת שטוקהולם של התאהבות בשוביו מן הימין הקיצוני; גנץ טרם התאושש מטראומת הפרת הרוטציה, ולפיד לא יכול לשבור את התחייבות החרם שעליה הוא רכב כל הדרך ל-24 מנדטים.
מה שנותר הוא אחדות לאומית באופוזיציה, שאליה, אם ירצו, יצטרפו בהמשך גם נציגים של תנועות המחאה. לא תהיה לכך השפעה על מאזן הכוחות הנוכחי בכנסת, אבל יש למהלך הזה משמעות סמלית גדולה לעתיד. הוא יחדד את העובדה שגנץ ולפיד ממוקדים במאבק הנוכחי על אופייה הדמוקרטי של ישראל, ויבטיח שראשי האופוזיציה לא יבזבזו כוחות במאבקים ביניהם אלא יתמקדו רק בהפלת ממשלת נתניהו.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
