בעשרות יישובי הצפון שתושביהם נעקרו מהם לפני יותר משבעה חודשים יתקיימו השנה טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה בצורה מצומצמת, בשל החשש מירי חיזבאללה וסיכון חיי אדם. מאות משפחות שכולות ייאלצו להיעדר מקברי יקיריהן, ובצה"ל ישלחו חיילים כדי לעמוד לצד הקברים ולכבד את זכרם של הנופלים.
"רע לי וכואב שלא אהיה לצד בני נדב ביום הזיכרון", סיפרה דוריס חסן, ממפונות העיר קריית שמונה. דוריס היא אימו של סמ"ר נדב חסן שנפטר בעקבות מחלה קשה בשל שירותו הצבאי. "בעירייה אמרו לי שיגיעו אליי סטודנטים, ליחידת הדיור ששכרנו בעמק חפר, ויהיו איתנו במהלך הצפירה. אני מדליקה נר לזכר נדב, וביקשתי מהילדים שלי שגם יבואו ויהיו לצידי".
רק לפני כמה חודשים ציינו בני המשפחה השכולה את יום השנה ה-20 למותו של יקירם, וגם אז לא פקדו את קברו בעיר מוכת הטילים. "את האזכרה עשינו בקיבוץ העוגן, עם הרב הצבאי והחיילים וקצינת הנפגעים. זה מסוכן לעלות לקריית שמונה בימים האלו, רק שלשום היו עשרות נפילות בעיר, ושריפות גדולות מהטילים של חיזבאללה וקרוב לבית שלי", הסבירה דוריס.
בני משפחתו של רס"ל שחף שפריר יציינו היום את יום הולדתו ה-36, ויהיו רחוקים מקברו שבחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית שמונה. לפני תשע שנים הוא נפל במהלך פעילות מבצעית והותיר אחריו הורים, ארוסה וארבעה אחים. הם היו רוצים יותר מכול להיות לצידו בעת טקס הזיכרון בבית העלמין ובזמן הצפירה, אבל אמרו כי הם יודעים ששחף היה מבקש מהם לא להגיע ולסכן את חייהם בעת כזאת. "אני יודעת שלשחף היה חשוב קודם כל הביטחון שלנו, והוא לא היה רוצה שנבקר אותו במחיר סיכון חיינו", שיתפה אחותו נויה. היא הוסיפה כי "בית העלמין נמצא באזור מאוד מטווח. אני מבקשת ממנו סליחה, ובימים טובים ובטוחים יותר נחזור. אנחנו מחכים לרגע הזה".
עם פרוץ מתקפת חיזבאללה מחצית מבני משפחת שפריר פונו לטבריה, ומחצית למושב מגדל. "אנחנו לא יודעים מה נעשה מחר. כל אחד יכונס בעצמו עם הכאב שלו", אמרה נויה. לדבריה, "אנחנו מאוד רוצים להיות עם אמא ביום הזה, אבל הכאב הזה משתלט על הגוף. להיות מפונים מהבית, לא במקום שלנו ולא ליד בית העלמין עם שחף ולהתייחד כולנו בכאב - הכול הופך לקשה ועצום יותר. נורא קשה לי נפשית. קיבלנו הודעה שיהיה טקס צבאי בבית העלמין, אבל במצב הביטחוני המאוד מסוכן זה לא הגיוני להגיע ולסכן את החיים. אמא שלי גם לא במצב בריאותי טוב, אם חלילה תהיה אזעקה ונצטרך לברוח".
גם רמי טמסית, שבנו שלמה נפל בשנת 1988, לא יעלה מחר לקבר של בנו. מאז אוקטובר רמי גר במלון בתל אביב, שאליו פונה. הבוקר הוא השתתף בטקס מצומצם שקיים עם חבריו. "אין ברירה, הייתי שמח אם היה אחרת", הוא שיתף. "אני מאוכזב כל כך שהגענו למצב הזה ושככה המלחמה מתנהלת. היו צריכים לגמור ולסיים אותה כבר מזמן. הם בלבנון יושבים בבתי מלון ואנחנו פליטים במדינה שלנו עוד מעט כבר שמונה חודשים. לא יכולים לחגוג חג ולא לציין את יום הזיכרון. איזו מין עצמאות זו?"
בבית הסיעודי "בשבילנו" בקיבוץ כפר הנשיא של החברה לפיתוח הגליל יתכנסו הערב ומחר הקשישים ביחד עם הצוות הסיעודי ויציינו את יום הזיכרון בטקס פנימי. הם יחבקו בו את חבריהם, בהם הורים שכולים מיישובים מפונים שלא יפקדו השנה את קברי יקיריהם בשל הסכנה, ובצל מצבם הרפואי. "אף אחד לא יצליח להביא אותי לשם, אל הקבר של הבן שלי", סיפר אבנר (קרלוס) פומרנץ בן ה-78, שאיבד את בנו בעז, שנפל במהלך פעילות צבאית ברמאללה בגיל 22 בשנת 2002. הוא הוסיף כי "בעקבות ההסלמה והמצב הביטחוני, לא קיימנו גם את האזכרה שהייתה אמורה להיות במרץ".
נמרוד דורון-קינסברון, מנכ"ל רשת הבתים הסיעודיים "בשבילנו", תיאר כי לאנשי הסיעוד אחריות רבה בליווי הקשישים בעת הזאת ובסיוע בהתמודדות ובתמיכה רגשית, על רקע המלחמה הקשה. "תחושות של דכדוך, חוסר אונים, כאב עמוק ולחץ עלולות לפגוע בבריאותם הנפשית והפיזית של הדיירים ולגרום לסיבוכים ולמחלות, במיוחד אצל אלו שהם גם הורים שכולים, שבימים קשים אלה גובר כאבם", הוא אמר.
