זה היה אוגוסט חם, אחד החמים מאז שהחלו הרישומים. החורש הגלילי שרד אותו, בסך הכל, ללא שריפות ענק. אפשר לראות אותו במלוא הדרו בהר כמון, הגבוה ביותר בגליל התחתון. בחלקים היפים יותר, הטבעיים, צומחות צפוף אלות המסטיק, קצת אלונים וביניהם דרדרים יבשים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
דני עברי נוהג ב-4X4 שלו אל ההר. הוא ראש המועצה האזורית משגב. יש שני יישובים יהודיים על ההר: כמון ועין כמונים. לצידם כמאנה, כפר בדואי המשתרע על שתי שלוחות. היישוב כמון עטוף צמחייה, שקט. אולי שקט מדי. אנחנו נוסעים למקום שבו מתבצעות עבודות תשתית לשכונה חדשה. עוצרים לתצפית ליד טרקטור שעובד על כביש כורכרי טרי. משם ממשיכים בכביש ליישוב השכן, הבדואי, כמאנה, כמה מאות מטרים משם.
4 צפייה בגלריה
דני עברי. ''טוב ליהודים ורע לערבים זה רעיון מיובא''
(צילום: באדיבות מועצה אזורית משגב)
מדינת ישראל בנתה את כמון במסגרת תוכנית המצפים של אריאל שרון בתחילת שנות ה-80. תכליתה הרשמית הייתה "ייהוד הגליל", ושרון מיקם את היישובים הקטנים לפי שיקולים שהחשיב כאסטרטגיים: לכידת רכס שולט, מניעת התרחבות יישובים ערביים אל שטחים חקלאיים, הגנה על צירי הגישה לכרמיאל. תוכנית המצפים הונעה בשל אירועי יום האדמה שפרצו ב-1976 ביישובים הערביים הגדולים מתחת להר כמון - סכנין, עראבה, דיר חנא. במדינת ישראל ניעורה חרדה היסטורית: אזור לב הגליל היה תמיד נקודת התורפה של הציונות. הרי תוכנית החלוקה ב־1947 קבעה שהוא יהיה במדינה הפלסטינית. כמונים וכמון התפתחו.
בכמאנה סירבו הממשלות להכיר. לא היה בית ספר, חשמל מסודר או תשתיות. המים הובאו במכליות והילדים חלו מפעם לפעם בצהבת. בשנות ה־90 המדינה ניאותה לבסוף. הוכנה תוכנית מתאר, נבנו בתי ספר והחלו עבודות תשתית נרחבות. יושמה אפליה מתקנת בתקציבי פיתוח.
והיישובים היהודיים? אלה חוו הצלחה מוגבלת, ואז נסיגה. ב-1979, לפני תוכנית המצפים ו"ייהוד הגליל", היו בגליל התחתון בערך 19 אחוז יהודים. בסוף שנות ה-90 – זה עלה ל-25 אחוז. היום יש פחות מ-15 אחוז. כרמיאל דורכת במקום מבחינת אוכלוסייתה. הלידות ביישובי משגב היהודיים צנחו ב-50 אחוז בעשור האחרון. היישובים מזדקנים. בעשור האחרון, מספר אישורי הבנייה נחתך בחצי. לטענת התושבים, כל זה בגלל התכחשות המדינה לגליל.
לפני כמה שבועות לקח ראש המועצה עברי שני ח"כים לכמון וכמאנה. הוא הראה להם את התשתיות בשכונה החדשה בכמון, ואז צעד כמה מטרים ממנה - והציג להם את המגרשים בכמאנה. בכמון מגרש יעלה לבסוף כמיליון שקל. בכמאנה, עשרה מטרים משם, מוכרת המדינה את המגרש לבני המקום בכ־150 אלף שקל. זו הייתה הוכחה ניצחת, מבחינתו, לדרך שבה המדינה מדכאת את יישוביה היהודיים.
שני חברי הכנסת הם אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ'. מי שהביא אותם וחיבר היה בנצי ליברמן, שהיה מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל ובעבר הרחוק ראש מועצת יש"ע. היום הוא עומד בראש "פורום שילה". הגוף הזה החל את דרכו כחלק מפורום קהלת, מכון מחקר ימני, עתיר משאבים; חלק גדול מאלה מגיע מיהודים אמריקאים רפובליקנים. היום פורום שילה הוא עמותה עצמאית. "אנחנו פועלים", אומר לי ליברמן, "לקידום התיישבות. בכל מקום. הנגב, יהודה ושומרון והגליל". באתר האינטרנט של הפורום יש עיסוק נרחב בסיפוח ביהודה ושומרון. ליברמן חושב שמה שקורה בגליל התחתון זו קטסטרופה לאומית. "זה כמו המחבלים שיוצאים מהמנהרות במלחמה, עד שלא רואים - לא מבינים". הפורום שלו יכול לספק לאנשי הגליל מה שחסר להם - שדולה עוצמתית בכנסת, דוגמת סמוטריץ'. כסף למאבק, והרבה.
בדרך החוצה מכמון אני רואה בשער היישוב נער צעיר, בג'ינס ועם פירסינג. הוא מחפש טרמפ לאנשהו. הפנים שלו אומרות הרבה. היישובים האלה, גם העשירים שבהם, קטנים. השקט משתק. ברשויות התכנון של ישראל רואים בהם טעות. במקום לחזק את כרמיאל, או להקים יישובים גדולים, הוקמו יישובי שינה; ללא תעסוקה מקומית ותוך בזבוז קרקע ומשאבים.
בבניין המועצה במשגב יושבים איתי עברי, לצידו ראש מועצת עמק יזרעאל אייל בצר, אלוף במיל' והח"כ לשעבר איל בן ראובן. עברי מנסה להמחיש שהגליל התחתון הוא הפריפריה החדשה והמאוימת. "כשהיו את אירועי מאי 2021, הייתה ישיבה של ראשי מועצות עם המפכ"ל בתל-אביב", הוא אומר, "מאיו"ש כולם הגיעו לישיבה. מהאזור הזה היו בעיות להגיע. פה אף אחד לא יפתח צירים". הוא מתייחס להתפרעויות ההמוניות של צעירים ערבים בצמתים ובכבישים שאירעו ברחבי הגליל במהלך המהומות.
רוב השיחה אזרחית. הדרישות מתייחסות למשרד השיכון, מינהל התכנון, רשות מקרקעי ישראל. אך ההקשר ברור, לאומי. ראשי המועצות אומרים ש"כאשר מיעוט הופך להיות רוב במרחב גיאוגרפי, במעלה הדרך הוא יתחיל לדרוש דרישות ריבוניות. כמו אוטונומיה". אני מעיר שהערבים הם ממילא רוב מוצק בגליל התחתון עוד מימי הבריטים. "אני לא אומר ייהוד הגליל", אומר ראש מועצת עמק יזרעאל בצר, "אומרים עכשיו שזה גזעני, הביטוי הזה. אז איזון דמוגרפי, את זה אפשר לומר. בלי איזון כזה, יהיה יותר ויותר מתח". ראשי המועצות מבהירים שעיניהם לא צרה בתקציבים הנוספים שמקבלות רשויות ערביות כעת, אחרי שנים רבות של אפליה. "מה שטוב לנו, טוב להם וההפך", אומר עברי, "טוב ליהודים ורע לערבים זה רעיון מיובא. יש גם תפיסות מיושנות: אין פה כבר ריבוי טבעי גדול של הערבים, זה נגמר. אתה יודע למה הבדואים בצפון זה לא כמו הבדואים בדרום? כי פה דואגים לכולם!"
אני מעיר שברמה התכנונית, המדינה השתכנעה שפיזור האוכלוסייה נכשל. אנשים עוברים למישור החוף כי יש יותר אפשרויות תעסוקה ויותר שירותים ורמת החיים גבוהה יותר. החדר נזעק. "הפיזור לא נכשל", אומר דני, "הכשילו אותו!" הוא אומר שכמו שיש כפר ערבי, "יש כפר יהודי. בהקצאת קרקע ביישובי מיעוטים שומרים כרגע 100 אחוז לבני המקום. לנו אסור לשמור רק לבני המקום. לילדים שלנו. מה, הכפרים הערביים הם לא יישובי שינה? הם לא עובדים במקומות אחרים? זו אנטישמיות". אייל בצר מספר שבאלון הגליל, יישוב קהילתי בתחום המועצה שלו, ניגשו לאחרונה 1,200 נרשמים לכ-30 מגרשים. "הביקוש אדיר".
בן ראובן, שהיה חבר כנסת מטעם התנועה של ציפי לבני, הוא חלק מצוות של אנשי ביטחון בכירים לשעבר, שפורום שילה יזם. "כשהייתי חבר כנסת", הוא אומר, "נתניהו נתן נאום חשוב במעלות על הגליל. הבטיח הכל. בדיבורים הוא טוב. הוא לא עשה כלום. אם לא נפתור את בעיית הצפון, ניקלע לסוגיה ביטחונית קשה, איום אמיתי על הריבונות הישראלית בצפון". בן ראובן מדגים: האפשרות שחטיבות לא יוכלו לעלות צפונה כי הצירים ייחסמו בידי מפגינים ערבים, שיחסמו את הכבישים והצמתים. הוא מספר על ההכשרה של שתי חטיבות מילואים בפיקוד העורף, חיילים קרביים, "כדי לפתוח צירים פה, בצפון, או במקומות אחרים בתוך ישראל במקרה של מלחמה". זה מדויק: אכן יש כוח חטיבתי חדש שמוכשר למשימה של פתיחת כבישים ואבטחתם מול אזרחים ישראלים, כולל שימוש בנשק לפיזור הפגנות, ובנשק בכלל. זהו חלק ממסקנות אירועי מאי 2021. "אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם נצטרך להפעיל אש נגד ישראלים כדי שטנקים יעלו צפונה", אומר האלוף במיל'.
התרופה לדעתם היא עוד 200 אלף תושבים יהודים. יש להם תוכנית. הם רוצים שתקרות הגידול של היישובים הקהילתיים בתוכנית המתאר הארצית יגדלו, ששטחי התכנון של היישובים יורחבו, שמחירי הקרקע והפיתוח יוזלו משמעותית באמצעות ביטול ההטבות על בסיס סוציו־אקונומי, הנחות וסבסוד. הם דורשים שיישובים קהילתיים יוכלו להתרחב ל־600 משפחות - ולהמשיך לסנן את הבאים לגור באמצעות ועדות קבלה. כרגע זה 400, "ויש לנו שורה של יישובים שלא יכולים לגדול. הם הגיעו ל־400". זו הסיבה לתפיסתם שהיישובים מזדקנים: הצעירים לא יכולים להישאר בהם, ולכן גם מספר הלידות קורס. ב־2014 דחה בג"ץ עתירה שטענה כי תכלית ועדות הקבלה היא להבטיח הדרה (בעיקר של ערבים) ביישובים הללו.
רשויות התכנון ומקרקעי ישראל מרתיחות אותם. "רשות מקרקעי ישראל זה ה־אויב שלי. ינקי קוינט (מנכ"ל רמ"י - נ"א)", אומר דני עברי. התיעוב גלוי. "לא הערבים. שפשוט יפסיקו להפריע לנו". בשיחה מאוחרת יותר, עברי נשמע מפויס יותר ואמר שזה לא רק רשות מקרקעי ישראל, אלא גם מינהל התכנון. שמדובר במכלול גורמים שהם בעצם המדינה.
סיפרתי לח"כ מאזן גנאים מרע"מ על השיחה. בימים אלה הוא מתמודד על ראשות עיריית סכנין. "אם ליהודים יש טענות", הוא אומר, "מה יגידו הערבים?" גנאים מציין ש"דונם אדמה בסכנין עולה כרגע ארבעה מיליון שקל. כי אין אדמה. אין לאן להתרחב. היישובים הערביים עברו הזנחה. אני לא נגד פיתוח כל היישובים בפריפריה. אבל היום לבוא ולומר שביישובים הערביים נותנים יותר כסף לפיתוח – הם לא צודקים. בוא בימי גשם, צריך סירה כדי להיכנס ליישובים הערביים. תביט בצפיפות בבתי ספר. ויש עוד בעיה: נושא הפשיעה. אנשים אומרים לי – אני רוצה לעזוב את הבית שלי בסכנין או בעראבה וללכת לגור בכרמיאל".
אני מציג בפניו את מה שפורום שילה וראשי המועצות מכנים "האיום האסטרטגי", כולל האפשרות של אובדן ריבונות, או שאזרחים ערבים יסכלו העלאת כוחות צה"ל לצפון. הוא לא מקבל את זה טוב. "עצם המחשבה הזו - אומר הכל. מי שאומר דברים כאלה, צריך להבין שאם רע לשכן, רע לי". אני משיב שאי-אפשר להכחיש שבמאי 2021 היו צמתים וכבישים שנסגרו בגליל בשל התפרעויות המוניות ואלימות נרחבת. "רוב הציבור הערבי רוצה היום שוויון ושלום. אבל המדינה שלנו הולכת ימינה, ומי שהשתלט על המדינה אלה המתנחלים והימין הקיצוני. והשמאלנים ישנים".
בבניין המועצה, על השולחן, העניקו לי מחברת מהודרת שהוציא פורום שילה. בסופה, מזהיר הפורום מהתמעטות האוכלוסייה היהודית בגליל, ומזכיר את המציאות של "חבל דונבאס באוקראינה".
אני מציע לדני עברי מחשבה: המרכז-שמאל הישראלי אמר במשך עשרות שנים שישראל מזניחה את הגליל לטובת יהודה ושומרון. ששם צריך להתיישב, ולא בשטחים. עכשיו, בגליל יסתפקו במה שתושבי ההתנחלויות כבר השיגו מזמן. הרי ממשלות ישראל הכירו בבנייה לצורך "ריבוי טבעי" בהתנחלויות. הן התעמתו שוב ושוב עם ארצות־הברית לצורך כך. עבור הריבוי הטבעי של יהודים בגליל התחתון לא מוכנים להסתכסך אפילו עם פקיד במינהל התכנון.
עברי נאנח, הוא מסכים. אבל אין לו כוונה להיכנס לפינה הזו, של התנחלויות וסדרי עדיפויות. הוא זקוק לכל תומך בכנסת; לגליל אין מפלגה.
ומה אם איראן בכל מקרה בדרך לפצצה? המלצת קריאה למקבלי ההחלטות
אם יש קונספציה אחת שעליה מבוססת תפיסת הביטחון האזורית הישראלית, ובעצם גם האמריקאית, היא מבוטאת במילים הנחרצות הבאות: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. כל ראש ממשלה מאז יצחק רבין המנוח נשבע למנוע בכל מחיר, באמת בכל מחיר, פצצה איראנית. החרו החזיקו אחריהם נשיאים אמריקאים שאמרו את אותה שורה בדיוק. הספר החדש של ד"ר ישי (ג'סי) פרס "שנית לא תיפול" מנתץ את הקונספציה הזו כבר בשורות הראשונות במבוא. "בתוך עשור או שניים איראן תשיג פצצה גרעינית", הוא כותב, "ערב-הסעודית, ככל הנראה, תלך בעקבותיה, וכך, במרוצת הזמן, גם טורקיה, מצרים ומדינות נוספות. ישראל תאבד את המונופול הגרעיני המיוחס לה. המזרח התיכון יהפוך למקום המסוכן ביותר עלי אדמות". אין ספק שבשורות הפתיחה המהדהדות ביותר, "שנית לא תיפול" כבר ניצח.
ד"ר פרס (אין קשר לנשיא המנוח) הוא היסטוריון שכתב בעבר על מלחמת ששת הימים, נאצר ומצרים, והיום משמש כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. הספר שלו עושה מה שהמערכת הפוליטית נמנעת ממנו, ומערכת הביטחון לא מגיעה אליו: מנסה לדבר על הבלתי נתפס. שוחחתי איתו השבוע קצרות. לשיטתו, כמובן שישראל צריכה להמשיך בכל הכוח במאמצי הסיכול של בניית הכוח הגרעיני האיראני. "זה ממש לא קרב אבוד — ודאי אם האמריקאים רתומים לעניין, ומוכנים אף לצאת עליו למלחמה", הוא אומר, "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לרפות את ידי העוסקים במלאכת המניעה. אין בעיניי משימה חשובה יותר מבלימת המסע האיראני אל עבר הפצצה". רק שפרס אומר שזה לא מספיק. "הטיפש לומד מהניסיון; החכם לומד מניסיונם של אחרים", הוא מצטט את ביסמרק. והניסיון מראה, אומר פרס, כי הניסיונות לבלום הפצת נשק גרעיני לא צולחים כאשר מדינה נחושה להשיגו.
4 צפייה בגלריה
אין בעיניי משימה חשובה יותר מבלימת המסע האיראני אל עבר הפצצה. ד''ר ישי (ג'סי) פרס
(צילום: מהאלבום הפרטי)
ב־1945, ארה"ב הייתה המדינה היחידה שהחזיקה פצצת אטום. כמעט מיד היא איבדה את המונופול הגרעיני שלה – אך בכל זאת ניצחה במלחמה הקרה. בדומה לכך, ישראל עלולה לאבד את המונופול במזרח התיכון על כלי נשק אסטרטגיים. השאלה, מדגיש פרס, היא איך ישראל תשגשג, תשרוד ותנצח גם במקרה שכזה.
המלחמה באוקראינה, הוא אומר, המחישה לעולם את החשיבות העצומה שבנשק גרעיני: הוויתור של אוקראינה על יכולותיה אלה הפך אותה לפגיעה, והארסנל הגרעיני הרוסי מרתיע את המערב ואת אירופה מהתמודדות אגרסיבית יותר מול הפלישה. בין הבטחה פומפוזית אחת לשנייה, רצוי שהפוליטיקאים שלנו יקראו את הספר הזה.
