"ביום בהיר אחד איבדתי את זו שישנה איתי לילה-לילה": חמש נשים וגבר אחד שאיבדו את היקר להם מכל במהלך שירותם בגופי מערכת הביטחון מדברים על האובדן הקשה. הם, יחד עם בני זוגם, כבר בנו תוכניות לעתיד, חלמו על החתונה המושלמת. הם שיתפו עם ynet ו"ידיעות אחרונות" כיצד רגע לפני החופה הכל קרס. נעמה איבדה את אורי אותו הכירה מילדות בתאונת אימונים ("פחדתי שהוא יקנה אופנוע אבל לא פחדתי שהוא יצא לטיסות מבצעיות"), שני דיברה על השאלות שהציפו אותה אחרי שהשוטר אמיר חורי קיפח את חייו בפיגוע בבני ברק ("איך המציאות הזאת נכפתה עליי").
פנינה איבדה את אהובה עלי במלחמת העצמאות וכתבה על כך עשורים לאחר מכן מחזה וספר ("לי נשאר רק לבכות. לבשתי את שמלת הכלה שלי בחדר לבד ובכיתי"), חני שכלה את ארוסה שרגא-ראובן במלחמת יום הכיפורים ושיתפה על שנים ארוכות בהם התקשתה להכיר באובדן ("במשך 16 שנים הייתי רואה חייל ועוברת לצד השני של המדרכה"). אולגה איבדה את האהבה הראשונה שלה, דוד, במלחמת לבנון השנייה ושחזרה את השיחה עם הוריו ("ביום שבו הוא נהרג התקשרתי אליו מאה פעמים"). וגם אייל שאיבד את ארוסתו איילה שהייתה על אוטובוס צוערי שב"ס שנשרף כליל באסון הכרמל, מספר על הגעגועים - יותר מעשור אחרי ("יש אנשים חזקים שיודעים להתמודד עם המוות, אבל אני מדחיק"). לאהוב עד המוות, פרויקט מיוחד.
נעמה פורוס-רשף, ארוסתו של רס"ן אורי קולטון, טייס קרב שנהרג בתאונת אימונים ב-1998:
ההיכרות בין אורי לנעמה הייתה בלתי נמנעת. אחותה הגדולה ואחיו של אורי הכירו כשנעמה הייתה בת 9 ואורי בן 10. בהמשך האחים נישאו וחמש שנים לפני שנעמה ואורי הפכו לזוג בעצמם, הם היו לקרובי משפחה וחלקו אהבה לאחייניות משותפות. "תמיד חשבתי שיש לאורי כל כך הרבה מעלות, שאני אשדך לו ביום מן הימים חברה שאני מאוד אוהבת", משחזרת נעמה.
"היינו יחד שבע שנים, גרנו יחד בתל אביב ואחר כך בבסיס תל נוף, דיברנו על חתונה ותיכננו אותה. אורי אז היה סגן מפקד טייסת ונרשם ללימודי הנדסה. כיוונו שנתחתן בקיץ שבין שנה א' ל-ב', שיהיה לנו מספיק זמן לתכנן את חתונת הצהריים שרצינו, קרוב לים. היו לנו כבר שמות לילדים. אורי היה בן זוג שטוב בהכול. מבשל, תופר, כל שבת ראינו כדורגל יחד, עסק בספורט, הוא היה מאוד חכם, מצטיין נשיא, שצפו לו עתיד מזהיר בחיל".
אלא שהאהבה הגדולה בין השניים נגדעה בבוקר גשום במרץ 1998. אורי יצא לטיסת אימון שגרתית יחד עם הנווט סרן אורי מנור. מטוס ה"בז" שהטיס התנגש באנטנה בהר עיבל, ליד שכם. השניים נהרגו במקום. נעמה, שהייתה אז עובדת סוציאלית במעון לנערות, קיבלה את הבשורה המרה שם. "ערב לפני התאונה היה ערב קשה במעון. למחרת הגעתי לעבודה די מוטרדת. קראו לי מהחדר שלי. ראיתי את חיילי חיל האוויר. אמרתי להם 'לא אורי'. הבנתי שכן". למרות שהבינה באותו הרגע, לא היו לה חששות קודמים. "תמיד ידעתי שאורי הוא הכי טוב ואין לי מה לחשוש. פחדתי שהוא יקנה אופנוע אבל לא פחדתי שהוא יצא לטיסות מבצעיות".
היום נעמה (50) היא אם לשלושה ילדים, בת זוגו של ברק. "אף פעם לא אהבתי את האמרה 'המשיכה הלאה'. אין לפני ואחרי. כן יש חיים, וכן אפשר לחיות חיים מאושרים ושלמים יחד. החיים זימנו לי את ברק והילדים. הקמתי משפחה גדולה. אורי לנצח יהיה חלק ממני ומהחיים שלי, חלק מהמשפחה החדשה שלי. זה אובדן שלומדים לחיות ביחד איתו. חיים לצידו. האובדן מתערבב עם החיים עצמם".
24 שנים חלפו מאז אותו יום נורא והזמן, היא אומרת, "עושה את זה אחרת. הכאב נשאר והוא מלווה אבל הוא שונה. יש ימים שכואבים מאוד ויש גם שלא כואבים. חשוב לתת מקום לאבל, זה לא חמישה שלבים וגמרנו, זה מעגלי.
בדרך היו אובדנים, ההורים שלי נפטרו והיו גם כאלו שהיו קשורים לאורי. שנתיים אחרי שהוא נהרג, נפל יונתן בגין, שהיה חבר קרוב שלנו ורעייתו עודנה חברה קרובה. הייתה לאורי ולי כלבה שאימצנו והיא נשארה איתי לעוד 14 שנים והייתה חלק מהמשפחה שלנו עד שנאלצנו להרדים אותה. אפילו הבניין שגרנו בו בתל אביב עתיד להיהרס כשהשמות שלנו עוד כתובים על תיבת הדואר. אחיינית שלנו תיארה אותנו פעם 'בעל ואישה שלא הספיקו להתחתן'. הספקנו הרבה יחד אבל גם הרבה לא".
רס"ן אורי קולטון ז"ל (27), טייס קרב וסגן מפקד טייסת "חוד החנית", נהרג בתאונת אימונים במרץ 1998.
שני ישר, ארוסתו של רס"ב אמיר ח'ורי שנהרג בפיגוע בבני-ברק בגל הטרור האחרון:
בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנה שעברה איבטח השוטר רס"ב אמיר ח'ורי את אחד מטקסי המשטרה. השנה יאבטחו חבריו את הטקסים לזכרו. בשנה שעברה ציינו אמיר וארוסתו שני ישר את החג בארוחה על האש, בבית הוריה באור-יהודה. השנה, בערב יום הזיכרון, היא תלך עם הוריו לטקס בכנסת, ובצפירה של 11 בבוקר יעמדו באחד הטקסים בנוף-הגליל, מקום מגוריו וקבורתו.
פחות מחודש וחצי עבר מאז הפיגוע הרצחני בבני-ברק, בו קיפח אמיר את חייו. הוא וע', שותפו ליחידת האופנוענים של המשטרה, זיהו את המחבל וניטרלו אותו, אלא שבחילופי האש נפגע אמיר אנושות ומת בדרך לבית החולים. בבית באור-יהודה נותרה שני, בת 31. שבע שנים היו יחד, אחרי שהכירו בעת שהיו שותפים לניידת. בהמשך היא פרשה מהמשטרה והוא נשאר.
בחודשים האחרונים החלו לתכנן את החתונה המיועדת. דיברו ביניהם על תאריך, ואפילו על שיר: "את לכל החיים" של אלקנה מרציאנו. "עכשיו", היא אומרת, "אני מתחילה להבין שהחלומות שלי כבר לא יתגשמו. האסימון נופל לאט-לאט. אני נכנסת לכתבות שעשו עליו, קוראת ומבינה שכנראה זה נגמר".
מאוהל האבלים שהוקם בנוף-הגליל בבית הוריו, ג'ריס וסמיה, חזרה לדירה. "הנרגילה נשארה בסלון, המיטה מבולגנת. במקרר עוד הייתה קופסה עם רצועות עוף בטמפורה שאכלנו יומיים לפני הפיגוע, ומלא מעדני מילקי. בפינת האוכל היו זרוקים בגדי הבית שהיה לובש אחרי המקלחת, וחליפת האופנוענים. הכל היה כאילו במקום, אבל הבית ריק וקר. שקט באוויר שקשה להסביר. שקט של חוסר. את הכביסה שהייתה בסל כיבסתי, אין ברירה. את המצעים החלפתי, חוץ מהכרית שאני עדיין מסניפה. השעה הקשה ביותר עבורי היא עשר וחצי בערב, כשאמיר צריך לחזור מהעבודה, והוא לא בא.
"יש פעמים שאני רואה שקופצת לי הודעה בערב ואומרת 'אולי זה הוא', כי אני רגילה. לעשות קניות בסופר אין חשק, כי אין למי. אני מדלגת על המדפים של המילקי, על הבמבה, כי אמיר מאוד אהב במבה. חזרתי לעבוד אבל פחות מהבית, מעדיפה להיות מוקפת באנשים. בכל שישי אני נוסעת להורים שלו בנוף-הגליל, ישנה בחדר שלו, במיטה שלו, לבד, וזה מוזר לי. אני מקיפה את עצמי במעגל הראשון שלו, המשפחה, ואנחנו מדברים ומנסים לדמיין את השולחן יחד איתו.
"לפעמים אומרים לי 'כל הכבוד' ו'כמה את חזקה'. אני לא באמת חזקה. זה פוקר פייס וזו המסכה הכי טובה שיש. מאז שהוא מת אני לא יודעת מה אני מרגישה, אם רע לי או טוב לי. איבדתי את עצמי. אמיר לקח איתו חצי ממני. את שני הוורבלית, מלאת הרגש. רק הרגליים שלי נשארו על האדמה, והוא מטעין לי את הסוללה כשזו עומדת להיגמר. רק בפינת ההנצחה שעשיתי בדירה, כשאני לבד, אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות.
"אם הייתי יכולה להחזיר אותו ולהתחתן איתו, הייתי עושה את זה. עכשיו, כשהוא לא יחזור, לקחתי על עצמי את ההנצחה שלו. להיות הקול החי המדבר שלו, לדבר עליו כל הזמן ולדאוג שכל אדם במדינה יידע מי היה אמיר ח'ורי. כשאמיר היה בחיים דיברנו על ילדים. מאז שהוא מת, אני כל הזמן מדמיינת את הילד הזה שהיה צריך להיות לנו. איך הוא היה נראה, איך הוא היה מתנהג. אם הוא היה שכפול של אמיר.
"כשישבתי באוהל האבלים הגיעו הרבה אלמנות וחברות-של, לנחם אותי ולחזק. המשפט שהכי נאמר לי היה שהכאב לא עובר. פשוט לומדים לחיות לצידו. כשקרה הפיגוע ברחוב דיזנגוף, בדיוק שבוע אחרינו, הרגשתי צורך ללכת ולנחם את החברות שנשארו. גם כדי לחזק וגם כדי להתחזק בעצמי. הראשונה שהגעתי אליה הייתה אריאל של תומר מורד ז"ל. מאוד התחברנו. רציתי לחבק אותה ולהגיד לה: אני מבינה מה את עוברת. באתי לתת לך נחמה קטנה. ברור שבאותם רגעים היא לא הבינה ולא עיכלה. אני מקווה שעם הזמן היא תקבל כוחות, כי אין לה ברירה.
"רק אלוהים יודע מה אנחנו עוברות: תהום, לב מדמם, סוג כאב שאי אפשר להסביר. פותחים את העיניים בבוקר ולא מבינים: איך המציאות הזו נכפתה עליי? למה הוא לא פה? למה הוא היה צריך להיות שם? למה הוא לא רק נפצע? הרבה שאלות. והנה, בסוף השבוע האחרון עוד ארוסה איבדה את החבר שלה. ויקטוריה של ויאצ'סלב גולב ז"ל, שנרצח בפיגוע באריאל. אני מבינה מה היא עוברת. היא לא מעכלת, היא לא רוצה לעכל. היא בסוג של טראומה, והלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לה. הלוואי שהייתי יודעת מה להגיד לעצמי".
רס”ב אמיר ח'ורי (32) מנוף-הגליל נרצח בפיגוע בבני-ברק ב-29 במארס. ח'ורי נהרג לאחר שדהר עם האופנוע שלו לעבר המחבל במטרה לנטרלו ולמנוע ממנו להמשיך את מסע ההרג.
פנינה גרי, ארוסתו של רב"ט עלי בן-צבי ז"ל שנפל במלחמת העצמאות:
רב"ט עלי בן-צבי, בנם של נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי ורחל ינאית, נהרג במלחמת העצמאות, תשעה ימים בלבד לפני חתונתו המיועדת עם פנינה גרי, שחקנית ובמאית. גרי כבר בת 94 היום, ועדיין נושאת עימה את הכאב ההוא, שהפך פחות חד עם השנים אך מעולם לא עזב אותה. בזמן שעבר מאז היא נשארה בקשר עם הוריו של ארוסה, ואף כתבה מחזה וספר בהשראת סיפורה.
11 צפייה בגלריה
פנינה גרי אוחזת בתמונתו של ארוסה המנוח: "לבשתי את שמלת הכלה שלי בחדר לבד ובכיתי"
(צילום: שאול גולן)
"התאהבתי בעלי ממבט ראשון", היא מספרת מבית מגוריה בדיור מוגן בתל-אביב, "כשהייתי בת 15 עליתי עם חברותיי לאוטובוס ועלי היה שם. העזתי להתיישב מאחוריו וכשהוא ירד בתחנה שלו הוא לא יצא לי מהראש. לא עניין אותי אף אחד חוץ מהבחור מהאוטובוס. שנה אחר כך נשלחתי לקורס מדריכים בנוער העובד בקיבוץ יגור. הייתה שם פלוגה של הפלמ"ח ושם ראיתי אותו הולך יד ביד עם בחורה ונשבר לי הלב".
הגורל הפגיש שוב ביניהם כשפנינה פגשה במקרה את עלי בפאתי נהלל לאחר שרכבו נתקע, והציעה לו לישון בחדר האורחים. "הצעתי לו את המיטה והוא נרדם מיד. חיכיתי לבוקר בשקיקה והוא היה צריך לעזוב מוקדם. כשהגעתי לחדר, הוא כבר לא היה", היא זוכרת כל פרט, למרות שהאירועים התרחשו לפני יותר משבעים שנה.
חלפה עוד שנה וקיבוץ בית קשת, שעלי נמנה עם מייסדיו, עלה על הקרקע. בעצת חברתה נסעה גרי לקיבוץ לחופשת פסח. "כשהגענו לקיבוץ לא ראיתי שהוא התעניין בי במיוחד ואז ניגשתי אליו ואמרתי לו שבערב יש בנהלל הצגה שאני ביימתי ומאוד חשוב לי להיות שם. כיוון שרק לו הייתה רשות לנסוע על האופנוע שבקיבוץ ביקשתי שיסיע אותי. להפתעתי הוא הסכים. בדרך היה לנו זמן לדבר ויש קרבה. הוא התלווה איתי להצגה ולאחר מכן ליווה אותי לבית הוריי. מחוץ לדלת, כשאני מנסה לפתוח אותה ומקווה שלא אצליח כדי להיות איתו עוד קצת, הוא ליטף את ידי ונתן לי נשיקה קטנה. חצי לילה נשארנו לדבר".
שנה לאחר שהפכו לזוג החליטו השניים להינשא. "התכנון היה שנתחתן בפסח", משחזרת פנינה. "בגלל שהחלו המאורעות, אימו ביקשה ממני שנקדים לפורים כי היא האמינה שאם הוא יהיה נשוי הוא ישמור על עצמו יותר. תכננו חתונה גדולה בנהלל, הזמנו את כל הכפר בעזרת מודעה, את החברים מהפלמ"ח, והיו גם מוזמנים מהעלייה השנייה - חברים של הוריו".
ההכנות לחתונה נכנסו להילוך גבוה. "אימי החלה לעמול על הכיבוד. היא בישלה מרקים וקציצות, אבי הביא שולחנות וכיסאות מבית העם ובגלל שלא היה כסף לקחתי שמלה לבנה פשוטה מאשתו של אחי והוסיפו לי כל מיני קישוטים עליה. אמי הכינה לי הינומה לראש מכילה נגד יתושים. נסענו לעפולה לקנות טבעת. ביקשנו את הכי פשוטה וקטנה". הטבעת ההיא עדיין על אצבעה של פנינה, במשך 74 שנים.
אבל עלי מעולם לא קידש את פנינה בטבעת הזו, שכן חייו נגדעו בגיל 24. "באותו יום הגעתי לגן הילדים בו עבדתי ושמעתי לחשים סביבי. מישהו הגיע ואמר שהנוער מתאסף במרכז, להגיע מיד. יצאתי לכיוון המרכז ובדרך פגשתי שכנה שחיבקה אותי ובכתה. הרגשתי שקרה משהו", היא מספרת ועיניה דומעות ללא הפסקה. "הגעתי לביתי, ואבי ואחי ישבו בבית כמו פסלים. ביקשנו פרטים ממשה דיין שכננו, וקיוויתי לשמוע שהוא נפצע או נפל בשבי. אבל דיין חזר אלינו ואמר שעלי וכל חייליו נהרגו".
11 צפייה בגלריה
פנינה ועלי כזוג צעיר: "עלי היה טוב בהכל, יפה ורגיש, וככה אני אזכור אותו תמיד"
(צילום: שאול גולן)
עלי, שהיה מפקד פטרול בגולני, יצא עם שישה מפקודיו לסיור בשדות בית קשת, שם תכננו להם הערבים מארב. הם נלחמו בהם אך היו מעטים מול רבים, וכל השבעה נהרגו. "אני זוכרת שבהלוויה של שבעתם אמרה אחת האמהות: 'נשים, לא לבכות, הבנים שלנו לא רוצים שנבכה'. אחרי כמה שנים היא מתה מצער. המשפט שלה לא עזב אותי.
"החתונה הייתה מוכנה, דיברנו על ילדים והדודה שלו כבר הזמינה אותנו לטיול בשווייצריה אחרי החתונה. לי נשאר רק לבכות. לבשתי את שמלת הכלה שלי בחדר לבד ובכיתי. חשבתי לעצמי שלעולם לא אצליח לאהוב כך".
המחשבות על מה היה קורה אם עלי לא היה נהרג לא הרפו ממנה. "אם הוא לא היה נהרג הייתי האישה המאושרת בעולם. למרות שלא חיינו יום אחד יחד באותו הבית, לא יצאנו לחופשה אחת יחד. היינו זוג צעיר שעוד לא התחיל את החיים. עלי היה טוב בהכל, יפה ורגיש, וככה אני אזכור אותו תמיד".
בסוף שנת 48' נסעה פנינה לשליחות במינכן, שם הכירה את בעלה בוב ז"ל, עיתונאי יהודי-אמריקאי שסיקר את גרמניה שאחרי המלחמה, ולהם שתי בנות. "הבנתי שאפשר לאהוב שוב, אבל אחרת". לדבריה, "בוב מאוד העריך את החלוצים ואת הגברים הצעירים שנפלו במלחמה על המולדת והוא נתן לי את המקום לבטא את הכאב שלי".
פנינה נשארה לאורך השנים בקשר עם בני הזוג בן-צבי. "רחל אהבה אותי כמו בת, הוזמנתי לאירועים בבית הנשיא, את המכתבים הכי כואבים היא הייתה כותבת לי", היא מספרת. "נתנו לי את המקום להתאבל. הבנתי שכאב של אמא זה כאב עצום. כשלי נולדו הבנות, היה לי במה לשמוח. לה כבר לא נותר במה לשמוח".
לימים כתבה פנינה את ההצגה המצליחה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" על האהבה שלה ושל עלי. ב-2015 יצא ספרה הנושא אותו שם, וב-2017 יצא גם סרט בהשראת המחזה.
רב"ט עלי בן-צבי (24) נהרג במלחמת העצמאות. עלי, שהיה מפקד פטרול בגולני, נפל עם שישה מפקודיו במארב בשדות בית קשת.
חני זיו, ארוסתו של סרן שרגא-ראובן איבלר ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים:
הכל כבר היה מוכן לקראת יום חתונתם של חני זיו ושרגא איבלר ז"ל. שמלת הכלולות הלבנה שנתפרה במיוחד נתלתה בארון וההתרגשות הייתה בשיאה. אלא שמלחמת יום הכיפורים טרפה את הקלפים והפכה את השמחה הגדולה לעצב קשה מנשוא כשחני שכלה את אהובה ובן זוגה עימו הייתה אמורה להתחתן ב-7 באוקטובר 1973. עבור חני הטרגדיה הייתה כפולה: באותה מלחמה שכלה גם את אחיה הגדול אליעזר.
חני זיו, כיום בת 70, מספרת על הארוס שלה תוך שהיא מנגנת בסקסופון את השיר "יצאנו אט" של המשורר והפזמונאי חיים חפר. היא הכירה אותו כשהייתה בת 19 וחצי, בעת שירותה בבית הספר לקציני שריון. בדיוק כמוה, גם שרגא הוא דור שני לשורדי שואה. "אביו הלך איתי לקנות את טבעת הנישואים שלי כי שרגא היה באותה תקופה ברמה ולא התאפשר לו לצאת לסידורים שלפני החתונה. את המכנסיים והחולצה קנינו לו בערב יום כיפור", היא משחזרת, "שנה וחצי היינו חברים, ומהר מאוד היה ברור שנתחתן".
11 צפייה בגלריה
"במשך 16 שנים הייתי רואה חייל ועוברת לצד השני של המדרכה, לא התמודדתי"
(צילום:דנה קופל)
לדבריה של חני, שרגא ואחיה אליעזר הרגישו שמלחמה מתקרבת ואף דיברו על כך בערב יום הכיפורים. "אשתו של אליעזר סיפרה לי שאליעזר אמר לה: 'אני חושש שחני ושרגא לא יספיקו להתחתן בשבוע הבא, אבל אל תגידי לה כלום'", היא מספרת בכאב. "עוד באותו ערב הקפיצו את אחי לדרום. שרגא, ששירת בתפקיד קמב"צ בחטיבת ברק בצפון, הספיק לעלות לתורה ביום כיפור, בשבת, ושעה וחצי לאחר מכן כבר הוקפץ לרמה.
"האזעקה של יום כיפור הייתה עבורי התגשמות כל חלומות הבלהות שלי - בעוד יום אני אמורה להינשא ומלחמה פורצת עכשיו ומנפצת לי את החלום. שמלה הכלולות שלי כבר הייתה תלויה ומוכנה על הארון, כל ההכנות היו בעיצומן. השיחה האחרונה שניהלנו הייתה ביום שני בו היינו אמורים להינשא - הוא כל כך התנצל שלא הצליח להגיע לחתונה שלנו".
במשך שלושה שבועות נחשב שרגא כנעדר. ב-11 באוקטובר הגיעו קציני העיר לביתו לבשר את הנורא מכל: הוא נהרג בקרבות בגולן. "הייתי ארוסה טרייה שכה חיכתה לטקס כלולותיה, אבל לצערי לא הספקנו להיכנס תחת חופה. הוכרתי מיד על ידי משרד הביטחון כאלמנתו וזו הייתה הגושפנקה לשייכות שלנו זה לזו", מספרת חני. "אני לא אשכח שעוד לפני הנקישה האיומה בדלת אני ואבא שלו נסענו לרמב"ם לחפש את שרגא בין הפצועים. אפילו נסעתי לכיוון הרמה לחפש את שרגא שלי, לתומי נאחזתי באמונה שהוא ייצא מזה".
כמה ימים לאחר שקמה מהשבעה על אהובה שוב נשמעה נקישה בדלת. הפעם הגיעו קציני העיר לבשר להוריה שבנם אליעזר נהרג. "לקח לי 16 שנים עד שהאסימון נפל והתודעה התחברה למציאות", היא מודה, "במשך 16 שנים הייתי רואה חייל ועוברת לצד השני של המדרכה. לא התמודדתי. מה שהחזיק אותי באותם ימים היא העובדה ששרגא, כמו גם אחי אליעזר, נפלו בשמירה על המולדת".
כשנה וחצי לאחר מותו של שרגא הכירה חני את יוסי זיו בלימודיה באוניברסיטה והשניים נישאו. "סירבתי ללבוש שמלת כלה לבנה", היא מספרת, "לבשתי אז שמלה ארוכה מקורדרוי בצבע ורוד".
כיום יש לחני וליוסי שלושה ילדים וחמישה נכדים. במהלך חייה כתבה עשרות ספרים ובגיל 65 החלה לנגן על סקסופון. לאחרונה היא גם מציירת על קנבס וכדי חרס בצבעים עליזים וססגוניים. "פשוט בחרתי בחיים", היא מסכמת.
סרן שרגא-ראובן איבלר ז"ל מקריית טבעון שירת כמ"פ טנקים בחיל השריון. הוא נפל במלחמת יום הכיפורים, ב-11 באוקטובר 1973, כשיחידתו פרצה לסוריה והטנק עליו היה נפגע. שרגא הותיר אחריו אב, אם, אחות וארוסה.
אולגה בוגטירוב, ארוסתו של רס"ל דוד שמידוב ז"ל שנפל במלחמת לבנון השנייה:
זמן קצר לאחר שחזר מטיול בפראג, במהלכו הציע נישואים לבת זוגו, נקרא רס"ל דוד שמידוב ז"ל, לוחם גבעתי, לשירות מילואים בלבנון. מספר ימים לאחר מכן הוא נהרג, מותיר את הארוסה אולגה בוגטירוב שבורת לב.
11 צפייה בגלריה
אולגה בוגטירוב, ארוסתו של דוד שמידוב שנפל במלחמת לבנון השנייה. טבעת האירוסין נקברה יחד איתו
(צילום:שמואל כהן)
קיץ 2006 היה קיץ קשה מנשוא. מלחמת לבנון השנייה פרצה והדיווחים על אבידות בנפש, שהגיעו מדי יום, הותירו משפחות וקרובים דואבים. אולגה ודוד, שני צעירים מירושלים, בני זוג שלוש שנים, רקמו חלומות יחד על עתיד משותף. "הכרנו בבר בירושלים", מספרת אולגה, היום בת 38, נשואה ואם לשלושה. "הוא היה האהבה הראשונה שלי".
דוד, שחלם להיות אדריכל וניחן בכישרון ציור יוצא דופן, התקבל ללימודים בבצלאל. אולגה הציעה לחגוג את המאורע. "דיברנו על טיסה לפראג אבל אז פרצה המלחמה ודוד, שהיה פטריוט אמיתי, הסכים לנסוע רק אחרי שדיבר עם המפקד שלו". בפראג, אחת הערים היפות והרומנטיות בעולם, שלף דוד טבעת. "זאת הייתה הצעה צנועה, באמצע הרחוב, בדיוק האופי שלו", מספרת אולגה. הזוג חזר ארצה, וכבר בשדה התעופה התבשר דוד מאביו שקיבל צו 8. דוד לא שמע לתחינות הוריו וארוסתו לחכות מעט. הידיעה שאחיו הגדול יעקב גויס גם הוא ונמצא בלבנון, דרבנה אותו אף יותר.
"ביום שבו הוא נהרג התקשרתי אליו מאה פעמים", מספרת אולגה. "אמא שלי התקשרה וביקשה שאתקשר להורים של דוד וניתקה. התקשרתי לאבא שלו, שאלתי מה קרה, והיו שלושים שניות של שקט. נפלתי על הרצפה. חשבתי שזה לא יכול להיות, דוד שלי, כזה בחור שכל-כולו טוב, ויש לנו חתונה בקרוב". בהלוויה, שהתקיימה שלושה ימים לאחר מותו בגלל הוצאתו של האח מתוך לבנון הבוערת, בחרה אולגה לקבור את טבעת האירוסין יחד עם אהובה.
"היא לא הייתה שווה כלום בלעדיו", היא אומרת. "אני לא צריכה מזכרת. עם הטבעת קברתי גם את עצמי. הרגשתי שהלכתי יחד איתו. עד היום אני לא מבינה למה הוא נהרג". אולגה, שנרשמה אז ללימודים אקדמאיים לפני נפילתו של דוד, ביקשה לבטל אותם. "התקשרתי למזכירות בסוף השבעה והסברתי שחבר שלי נהרג. רציתי לצעוק את זה לכל העולם. התחלתי ללמוד, לעבוד ודברים קרו. היום הכאב התחלף בזיכרונות מדהימים, בהכרה של איזה אדם מיוחד הוא היה". אולגה אומרת כי הגעגוע עדיין קיים, וכי היא עדיין חושבת "על איך הוא היה נראה היום. הוא בטח היה האדריכל הכי גדול במדינה. לפני שהוא נהרג הוא צייר את בית המקדש השלישי, כמו שהוא ראה אותו".
כיום אולגה נשואה ואם לשלושה בנים. את ירושלים היא עזבה לטובת מודיעין, ועובדת בבית החולים בילינסון כטכנאית רפואית. "אני הבנתי שאלוהים לא שולח לנו משהו שלא נוכל להתמודד איתו. בחרתי בשמחה, בחרתי בחיים ובאהבה, וזה מה שדוד בטח היה רוצה שאבחר".
איתי צרפתי, ארוסה של מישר איילה יפרח ז"ל שנספתה באסון השריפה בכרמל:
איתי צרפתי (44) ואיילה יפרח הכירו בטיול בתאילנד ומאז האהבה ביניהם פרחה. אחרי שחזרו לארץ כזוג צעיר עם פרפרים בבטן הם עברו להתגורר יחד ומיד קבעו תאריך לחתונה.
"איילה אמרה שמתחתנים ב-11.11.11 או ב-12.12.12", מספר איתי, "אני העדפתי דצמבר, אבל היא קבעה נחרצות: 'מה פתאום, כמה שיותר מוקדם'. הלכנו לחנות ברחוב בן-יהודה בתל-אביב לראות טבעת והיא התרשמה מטבעת יקרה במיוחד. בסוף התפשרנו שכרגע נקנה טבעת קטנה יותר ואת הגדולה נשמור לאחר כך. עד היום אני עובר שם עם האופניים ומציץ בחלון הראווה. כמו שאני תמיד מתעכב לרגע ליד הספסל ברחוב ביירון שבו נהגנו לשבת. אני זוכר גם את המילקשייק ביטבתה ואת חנות הבגדים בירמיהו שם איילה הייתה רואה שמלות ומסמנת לי בהתלהבות: 'יו, אני חייבת'.
"את שנת 2011 אני לא זוכר בכלל. גם לא מה עשיתי בתאריך שבו הייתה אמורה להיערך החתונה שלנו. במשרד הביטחון הציעו לי 'קצבת ארוס' אבל אני לא רציתי לשמוע", משחזר איתי בכאב.
ביולי 2013 התחתן איתי עם קרנית, מי שהייתה חברתו בגיל 13. "בהתחלה היה לנו קושי להתמודד עם המוות של איילה. קשה לחיות עם זיכרון של בת זוג שמתה, כי גם את הדברים הרעים זוכרים כטובים. למזלי, קרנית אישה חזקה והיא הייתה מאוד בטוחה ביחסים בינינו. ברגעים קשים היו עולות הערות, אך היא צלחה אותן כמו אלופה. כנראה היא זוכרת לי חסד נעורים. יש לנו שתי בנות - אורי (8) ואליה (7), בהמשך התגרשנו ולאחרונה חזרנו שוב להיות ביחד. כעת אנחנו יותר פתוחים, וגם שמה של איילה עולה בשיחות בינינו בטבעיות וממקום טוב יותר".
איתי מספר כי בנותיו מכירות את איילה מהסיפורים והתמונות והיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן: "פעם דיברו בכיתה על שריפות והבנות סיפרו, באגביות: 'לאבא הייתה חברה שנשרפה'. אז לקחתי אותן לשיחה, הסברתי שזה היה עצוב ושהייתה תקופה קשה, וכעת הן מספרות את זה בעצב. כשהראיתי להן תמונה של איילה שיש לי בארנק הן התחברו מהמקום שלהן ואמרו כמה היא יפה ואיזה שיער ארוך יש לה 'כמו רפונזל'".
איתי מוסיף כי בנותיו גם שמעו על סימה, אמה של איילה. "היא אמא שנייה עבורי, אבל היא לא פגשה את קרנית והבנות מעולם. אין באמת הסבר. אני מלא בתירוצים".
איתי מספר כי העובדה שהוא ואיילה לא היו נשואים אלא "רק" מאורסים לא הפחיתה מעוצמת הכאב שבאובדן. "ביום בהיר אחד איבדתי את זו שישנה איתי לילה-לילה", סיפר בעצב, "היא נעלמה מחיי וזה הכי נורא בעולם. יש אנשים חזקים שיודעים להתמודד עם המוות, אבל אני מדחיק. מתי שצריך להיזכר אני נכנס לדיכאון. ביום הזיכרון אין ברירה, ואז אני נזכר. מאז אותו יום נורא בתחילת דצמבר אני רק דואג שכולם יהיו בסדר. השעמום הוא תענוג מבחינתי, למרות שמגיע לנו לעוף על החיים".
ב-2 בדצמבר 2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל, שהפכה לאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות המדינה. מישר איילה יפרח ז"ל, אז צוערת בקורס קצינים של שב"ס, עלתה על אוטובוס הצוערים שנלכד בלהבות. האש כילתה את 44 יושביו, בהם גם איילה, רק בת 28 במותה. בבואה להציל חיים מסרה את נפשה.
