זה לקח דקה וחמישים ושבע שניות. זה הכול.
זה הזמן שעבר מהרגע שבו אירעה התקלה הקריטית במנועיו של מסוק העטלף, ועד לחבטה המהירה, הקטלנית, במי הים השחורים והקרים, כמה מאות מטרים מול חופי חיפה. מסביב, עלטה מוחלטת. רק אורות העיר המרצדים מרחוק. סרן רון בירמן ("תכף בן 25") היה הקס"מ – קצין סיור מוסק – בטיסה הזו, שהייתה אמורה להיות עוד אימון שגרתי, והסתיימה באסון כבד. הוא ישב במסוק הצולל מאחור. מקדימה, ישבו שני חבריו, טייסי המסוק, סא"ל ארז שחייני (38 וחצי) ז"ל, סגן מפקד בסיס רמת דוד של חיל האוויר; ורס"ן חן פוגל (27 וחצי) ז"ל, סגן מפקד טייסת העטלף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ופתאום אני מתעורר בתוך אקווריום", משחזר סרן בירמן בראיון מקיף ראשון מאז התאונה הקטלנית. "אני חגור, והמסוק מתחת למים, ואני לא יכול לנשום. אני מניח שאיבדתי הכרה, כי אין לי שום זיכרון מהרגע של ה־בום. אני זכרתי כביכול נחיתה כמו על כרית רכה, אבל הפציעות שהיו לי, ברגל, בידיים, שבר דחיסה בחוליה בגב, מראות אחרת. יומיים אחרי ההתרסקות, בבית החולים, נכנסתי להתקלח. חבר עזר לי. מהסימנים הכחולים שהיו עליי הבנתי שהיה 'בום'. שהייתה מכה. ואני פשוט לא זוכר את זה".
אז מה כן הזיכרון הראשון שלך אחרי שהמסוק התרסק לים?
"אני בתוך המסוק שמתמלא במים, ואני מרגיש שאין לי אוויר. אני מצליח לחשוב, למשוך ולהתנתק מהחגורה. כשאני משוחרר, אני מנסה למצוא דרך החוצה מהמסוק. לא יודע איך. ורטיגו (מצב שבו אנשי צוות אוויר מאבדים תחושת כיוון – י"י, ר"ו), ממש ורטיגו לפי הספר. בראש שלי אני יודע ששחייני ופוגל כבר בחוץ. זה היה לי ברור. הם הכי מקצוענים שאני מכיר. הם בטוח בחוץ ומנסים להוציא אותי.
"ואני לא מצליח לצאת. אני מבין שאני הולך למות פה. אני חושב על חברתי מריה, על אמא שלי, על המשפחה. אובדן תקווה רגעי. תוך כדי זה אני נאבק, מרגיש שאני משתחל דרך משהו, מצליח לקחת נשימה ארוכה, ואני בחוץ".
ראשו מגיח מהמים, והוא לוקח כמה שאיפות ארוכות של אוויר, מנסה לקלוט מה קרה פה, ואיפה חבריו, שחייני ופוגל. הוא צועק את שמם אל תוך החשיכה, אבל אין תשובה. ואז הוא מבין: חבריו הטייסים עדיין לכודים במסוק, והוא היחיד שיכול לנסות ולהציל אותם.
הוא לוקח שאיפה גדולה של אוויר. ואז צולל.
טייסת 193, המכונה טייסת "מגיני המערב", היא יחידה יוצאת דופן בחיל האוויר, מעין יצור כלאיים. מצד אחד, טייסיה הם אנשי חיל האוויר, ובסיס־האם שלה הוא ברמת דוד, הבסיס המרכזי של החיל בצפון. מצד שני, מסוקי העטלף היחודיים שלה נולדו והותאמו מראש ללחימה באזורים ימיים, והם יכולים לנחות ולהמריא ממשטח מיוחד על גבי סטי"לים של חיל הים. מסוקי העטלף משמשים למגוון משימות – מסיורי ביטחון שוטף (בט"ש) לאורך החוף, דרך משימות לגילוי ולזיהוי ספינות אויב, ועד ללוחמה נגד צוללות וסיוע למבצעים חשאיים של יחידות עילית, כמו שייטת 13, למשל. כל זה מצריך שיתוף פעולה הדוק בין זרוע האוויר לזרוע הים, שני חילות בעלי אופי מאוד שונה. "הקרבה בין השייטת לטייסת היא דבר ידוע", מסביר סרן בירמן. "זו יחידה שאמנם שייכת לחיל האוויר, לענף מסוקים, אבל היא מחוברת שנים לחיל הים. הם מפליגים איתנו המון, ואפילו הטקסים משותפים. למרות שאני נמצא בטייסת, המפקד הישיר שלי שאני כפוף אליו הוא מפקד פלגה 33 בסטי"לים".
ומה בעצם אתה כקצין סיור מוסק עושה?
"אני מקשר בין הטייסת לשייטת. תיאום ביניהן במהלך מבצע בים או אימון בחוץ. הקס"מ אחראי על השילוב. על החיבור של ים־אוויר. הטיסות שאני עושה הן במסוקים של הטייסת, עם סרבל צוות אוויר והכול, אבל במסוק יש מערכות שתואמות לספינה. יש שיח משותף. אנחנו מעבירים נתונים לספינה, משמשים לבניית תמונה עבורה. הטיסות הן חוויה מדהימה. טסתי לפחות שלוש־חמש טיסות בשבוע. זו טייסת קטנה ומשפחתית מאוד, ודווקא בגלל זה החיבור בין האנשים הוא מטורף והחברות נמשכת גם אחרי שעות הפעילות".
"היום, אחרי עיבוד של הכול, ואחרי מפגשים עם פסיכולוג משבוע אחרי התאונה ועד עכשיו, אני יודע להגיד שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לנסות להציל אותם. הם הגיבורים שלי. הם אלה שהצילו אותי. אם לא הם, אני לא הייתי יושב פה עכשיו"
אז הכרת היטב את שחייני ופוגל.
"פוגל היה סמ"ט (סגן מפקד טייסת – י"י, ר"ו) ב'. הוא היה אחד מאנשי הקבע של הטייסת. היה בינינו קשר קרוב מאוד. יומיומי. היינו גם יוצאים ומבלים יחד. הוא היה חיפאי, אז נוצר בינינו חיבור ואהבנו לשבת יחד. הוא תמיד היה עם חיוך ועצה טובה. בעולם של אתגרים מבצעיים, הוא היה מקצועי, מהאנשים שטוב לעבוד איתם. גם בדברים הקשים יותר, הוא היה איתך. מתייעץ, למרות שהוא סגן מפקד טייסת, לא מוריד החלטות שרירותיות. הכול בהבנה. שבועיים לפני התאונה היה כנס של כל קציני שייטת 3 (שייטת הסטי"לים של חיל הים). בגלל שהטייסת היא חלק אינטגרלי מהשייטת, פוגל הגיע, קם, ודיבר מול כולם על הקשר הזה. הוא היה חביב ואהוב על כולם. הכרתי כמובן גם את בת הזוג המדהימה שלו, לילך.
"ארז שחייני, טס בטייסת במסגרת הצ"ח, הצבות חירום. הוא היה סגן מפקד הכנף (בסיס רמת דוד מכונה בחיל האוויר "כנף 1" - י"י, ר"ו). למרות שהיה סגן אלוף וסגן מפקד הבסיס, לא הייתה בו שום תחושת ריחוק או דיסטנס. הוא היה מגיע לטייסת, יושב עם הסדירים, עם חיוך, רגליים על השולחן. הנגישות אליו הייתה מטורפת. היה נוח לבוא אליו בכל דבר. תמיד עם חיוך, צחוקים. טסתי איתו שבוע לפני התאונה. בסיום, כשנחתנו, הוא סיפר לי על איזה פודקאסט ששמע והצחיק אותו.
"פוגל היה חבר שלי ברמה היומיומית, של בירה בערב. את שחייני, מבחינת האדם שהיה, הכרתי בסוף אחרי התאונה, דרך משפחתו. האלמנה, דנה, והילדים המדהימים שלהם תמר, עומרי ואלון. אני מסתכל עליהם ורואה אותו. נוצר בינינו קשר מדהים, שאני מודה עליו".
הפעילות הייחודית של מסוקי העטלף מצריכה הרבה מאוד שעות אימון. וזה בדיוק מה שתוכנן לליל יום שני, 3 בינואר השנה, עוד טיסת אימונים רגילה. "ביום שלפני התאונה, הייתי בבידוד, כי היה חשש שנחשפתי לחולה קורונה", מספר בירמן. "עשיתי בדיקת PCR ואחרי שהיא יצאה שלילית, הגעתי ביום שני לטייסת, יום התאונה".
שהיה אמור להיות עוד יום טיסות רגיל.
"כן, זה היה יום טיסות שגרתי, נורמטיבי. שלוש טיסות מתוכננות, שהפכו לארבע. אני זוכר שבאתי לפוגל ואמרתי לו, 'קלוט, אני מסיים כבר עשירית מהיעד', מבחינת מספר טיסות שנדרש. ושנינו צחקנו. טסנו על מסוק מספר 885. ב־09:00 בבוקר תדריך, ב־10:30 טיסה ראשונה. חוזרים, מנוחה בבסיס, ואז טיסה שנייה ושלישית.
"בשעה 19:50 עלינו לטיסה הרביעית. הטיסה הראשונה באותו יום שבה טסנו שלושתנו יחד. ערב, חשוך, ינואר, אבל שוב, טיסה סופר־שגרתית. ביצענו מתארי אימון שונים. בזמן הטיסה האווירה מאוד רצינית: אין צחוקים במסוק, משמעת מבצעית. האימון נעשה לפי המתאר, ולא היה שום דבר חריג. התחלנו כבר לחזור לכיוון הבסיס. אני זוכר שהסתכלתי מהחלון ונהניתי מהנוף. לא היה גשם. אני מאוד אוהב לטוס. לילה, כיף, נוף. והכול היה כל כך שגרתי".
ואז, זה קורה. "פתאום היה טלטול חזק לימין. בטיסה יש לפעמים מערבולות רוח, אבל כאן זה היה חריג יותר. משהו שלא יצא לי לחוות. ואז פוגל מכריז: 'מנוע שמאל כבה. עוברים לנתוני מנוע בודד'. זה מצב חירום, אבל זה עניין שמתמודדים איתו. יש אימונים שבהם נוחתים על הספינה עם מנוע אחד. ואז פוגל אומר: 'נתונים מתייצבים. תיקון: שני מנועים פועלים'. לשנייה אחת, ממש שנייה, נראה שהכול בסדר. ואז שחייני מכריז: 'נורת Engine Fire, אש במנוע שמאל. מתחילים תִפעול'".
5 צפייה בגלריה
''השאירו אותי בחיים בגבורה עצומה'', רס"ן חן פוגל (משמאל) וסא"ל ארז שחייני ז"ל
(צילום: דובר צה''ל)
שזה אומר?
"מתחילים להפעיל אמצעי כיבוי. פורקים בלון (עם חומר כיבוי – י"י, ר"ו) לאותו מנוע. כל התפעול המכני של המסוק הוא שלהם. אני משמש לעזר. מעולם לא חוויתי מצב כזה. אבל אני פועל כמו שלמדתי, כמו שפוגל אימן אותי שבועיים קודם, בהסמכה. אני מקבע דברים שלא יעופו, מקריא להם נתונים מהמחוון. המחוון השתגע, ואני אומר להם את זה.
"ואז אני מריח ריח מוזר. מסתכל אחורה, דרך החלון הקטן, ורואה שמש. אור חזק מאוד. אבל אנחנו בלילה. הבנתי שזו אש. דיווחתי להם: 'אש בדופן שמאל של המסוק'. פורקים עוד בלון כיבוי, והם אומרים: 'נערכים לנחיתה בחיפה'".
מה מרגישים ברגע כזה?
"האווירה במסוק היא אפס פחד. נטו מקצועיות. נטו קור רוח. כל אחד מכריז מה הוא עושה. פוגל אומר, שחייני נותן פידבק והנחיות. פאקינג אש מאחורינו – תסלחו לי על הביטוי – וקור רוח. אני לא מרגיש חום מהאש, ולא סכנה. אני נטו בתפעול. מתיישב, סוגר את החגורה, ונערך לפתיחת רפסודת ההצלה, עם ידית ניתוק הדלת.
"שלושה חודשים קודם, באוקטובר, בארצות־הברית, תירגלתי בסימולטור מילוט ממסוק טובע. הייתי שבוע בקונטיקט. מטביעים אותך שוב ושוב־ושוב, עד שהתפקוד שלך נהיה אוטומטי. 'זיכרון שריר', קוראים לזה. הסימולטור הזה שהייתי בו, שחייני ופוגל היו בו יותר מפעם אחת. שחייני אולי שלוש.
"במסוק מאחור יש ידית כתומה קטנה, שמכוסה במכסה פלסטיק שאותו צריך לשבור במצב חירום, כדי למשוך את הידית ולגרום לניתוק הדלת של המסוק (כדי לאפשר יציאה במקרה של התרסקות). תמיד תהיתי עם עצמי כמה קשה לשבור את המכסה הזה. גם באותו רגע עוד היססתי, לשבור או לא? שברתי. בקלות. בדיעבד, זה הזוי שעל זה חשבתי. לא על סכנת החיים, אלא אולי לחסוך עבודה לגף הטכני.
אני בתוך המסוק שמתמלא במים, ואני מרגיש שאין לי אוויר. אני מצליח לחשוב, למשוך ולהתנתק מהחגורה. כשאני משוחרר, אני מנסה למצוא דרך החוצה מהמסוק, ולא מצליח. אני מבין שאני הולך למות פה. אני חושב על חברתי מריה, על אמא שלי, על המשפחה. אובדן תקווה רגעי. תוך כדי זה אני נאבק, מרגיש שאני משתחל דרך משהו, מצליח לקחת נשימה ארוכה, ואני בחוץ"
"ובינתיים, עשן מגיע אליי בתוך המסוק. אני אומר: 'יש עשן במסוק'. והם מְתַפְעלים. נהיה ענן סמיך. הנשימות מתחילות להיות קצרות. הם התחילו לכבות מערכות. הם גם מנתקים את החשמל מקדימה, ובמסוק נדלקת תאורת חירום. אנחנו כבר מבינים שלא תהיה נחיתה בחיפה. כל זה מתרחש תוך דקה ו־20 שניות מרגע אותו טלטול חזק ראשון. עכשיו במסוק פועלות רק המערכות המכניות. המצערות וההגה. אין חשמל, אין קשר. לא הספקנו גם להודיע לאף אחד.
"ופתאום - שקט מוחלט, המון עשן, אני מתחיל להרגיש את האש. אני לא שומע את שחייני ופוגל, רק רואה אותם פועלים. אני מרים את הקסדה מעל האוזן וצועק להם: 'אנחנו יורדים לצִיוּף?' ציוף זו נחיתה מבוקרת במים. למסוק יש מצופים. הם לא עונים. עסוקים בתפעול.
"ואז אני שומע ברוטור שמעליי ירידה בסל"ד. אני מבין שאנחנו בדרך להתרסקות. למים. גם כאן אני לא מרגיש סכנת חיים. אין היסטריה בשום צורה. הם תותחים. פאקינג גברים - תסלחו לי שוב על הביטוי – שרק בגלל התפעול הזה שלהם, עד הרגע האחרון, אני פה עכשיו. הם החזיקו ידיים על הסטיק והמצערת – ואת זה אנחנו יודעים מוועדת הבדיקה – עד לפגיעה במים.
"אני בחגורה קשורה, מצליב ידיים על החזה, נשען חזק קדימה. אני עוד מספיק לראות את המצוף בצד של פוגל מתנפח - ואז אני מוריד ראש ועוצם עיניים".
את החבטה העזה של העטלף במים בירמן, כאמור, לא זוכר. הזיכרון הבא שלו הוא מהמסוק הטבוע, והוא, מנסה להיחלץ בעלטה המוחלטת, מבלי להבין בכלל באיזה כיוון פני הים, ובאיזה כיוון הקרקעית. מה למעלה, מה למטה, מה לצדדים. איכשהו, הוא מצא. "אחרי שנחלצתי מהמסוק ועליתי אל פני המים הבנתי שהמסוק פגע במים – והתהפך. כשהתעוררתי בתוכו, הייתי הפוך. עד עכשיו קשה לי לזכור במדויק איך יצאתי. בוועדת הבדיקה טענו שאותה ידית חירום כתומה נמשכה. הדלת התפרקה. מצאו אותה אחר כך, בחוף.
"אני רואה את האף של המסוק מתרחק ממני, אני זוכר שבשבריר שנייה חשבתי שמוזר לראות את המסוק ככה, שבור והפוך על המים. הדבר הזה שהחזיק אותך כל כך הרבה פעמים באוויר. ואז התחלתי לצעוק: 'פוגל! שחייני!'. נתפסתי במסוק וחיפשתי אותם. איפה הם? שחו? נסחפו? צרחתי בטירוף".
וכשאתה לא מקבל תשובה?
"אז אני מבין – הם בתוך המסוק. הרי אם לא, הם היו אמורים להיות לידי. נזכרתי באותן שניות שעברו עליי, ואני מבין שאין זמן – צריך להוציא אותם. יש עליי חגור עם בלון אוויר קטן. מרוב לחץ, בכלל שכחתי ממנו. אפילו לא חשבתי עליו בתוך המסוק. אני צולל לדלת הטייס שקרובה אליי. אני בכוונה לא מנפח את חגורת ההצלה שלי, כדי שאוכל לצלול. נגמר לי האוויר, אני עולה וצולל שוב. הפעם אני תופס את הידית, ושוב עולה. צולל שוב, והדלת לא נפתחת.
"הבנתי ששחייני ופוגל עדיין במסוק. אני צולל לדלת הטייס שקרובה אליי. נגמר לי האוויר, אני עולה וצולל שוב. הפעם אני תופס את הידית, ושוב עולה. צולל שוב, והדלת לא נפתחת. אני צולל ומנסה ככה שוב עוד שלוש או ארבע פעמים. ואני מבין שלא אצליח להציל אותם. זו הבנה מאוד קשה"
"אז אני שוחה לצד השני של המסוק. צולל לדלת השנייה, הפעם עם בלון האוויר. הדלת לא נפתחת. המסוק שקוע בעומק של מטר וחצי־שניים. אני צולל שוב ומצליח לתפוס מישהו דרך איזה פתח קטן. אני לא יודע את מי, והוא גם לא זז. בלון החמצן שלי נגמר. אני צולל ומנסה ככה שוב עוד שלוש או ארבע פעמים. אני כבר מתחיל להרגיש אותות מצוקה של הגוף שלי. אני מבין שאם אצלול שוב, יש סיכוי טוב שלא אעלה יותר. כל זה קרה בערך במשך ארבע־חמש דקות. ואני מבין שלא אצליח להציל אותם. זו הבנה מאוד קשה. אבל אני מקווה שמישהו אחר יצליח".
אז מה אתה עושה?
"אני נתפס במצוף של המסוק, מוציא טלפון מהרוכסן בסרבל ומתקשר למפקד הטייסת שלי, י'. באינסטינקט. הוא עונה לי בטירוף. הם כבר הבינו שקרה משהו. 'אנחנו מול חיפה', אני אומר לו. 'התרסקנו. פוגל ושחייני לא יצאו. לא הצלחתי להוציא אותם'.
5 צפייה בגלריה
''פתאום אני מתעורר בתוך אקווריום''. פעולות החיפוש והחילוץ אחרי ההתרסקות של מסוק העטלף
(צילום: גיל נחושתן)
"ואני רואה כבר מסוקים באוויר. צ'קלקות בחוף. המרחק הוא 900 מטרים. התקשרתי 100 למשטרה, שינטרו מיקום. 'אנחנו מסוק צבאי', הסברתי להם. 'התרסקנו מול חיפה. תנטרו את המיקום שלי'. העבירו אותי מיד לשיטור הימי. אני מסביר להם איפה אני ומהבהב עם הפנס של הטלפון לאוויר ולשטח. בדיעבד, חבר שהשתתף בחיפושים אמר לי שראו את ההבהוב של הטלפון. אחרי 11 דקות שיחה עם המשטרה, אני רואה את הסירה שלהם מתקרבת אליי. השעה הייתה 21:40. שלחתי הודעת ווטסאפ למריה: 'אני בסדר'. היא לא הבינה מה אני רוצה.
"שחיתי לסירה שהתקרבה. השוטרים, יריב ודודי, מדהימים, הרימו אותי מהמים. הייתי ספוג במים ובדלק מהמסוק. הסרבל, המעיל, הנעליים. איך שעליתי לסירה צעקתי להם: 'יש שם עוד שניים במסוק'. הם דיווחו בקשר: 'אחד עלינו, ועוד שני נעדרים'. אני צורח עליהם: 'הם לא נעדרים, הם הרוגים', ככה בצווחה, ומתרסק. פתאום אני מרגיש את כל הקור. רועד בטירוף. כאבים בגב, בעצם הזנב. בכל תנודה מרגיש כאילו שדוקרים אותי. אני לא מצליח להוציא מילה מהפה.
"אנחנו שטים לנמל חיפה. הנוף מוכר לי היטב מההפלגות עם הסטי"ל. כשמגיעים לחוף אני הולך שני צעדים ומתרסק מהכאבים לאלונקה של האמבולנס שחיכה שם ופינה אותי לבית החולים רמב"ם".
הריאיון הזה מאוד לא פשוט עבורו. הוא הגיע אליו מוכן היטב, מצויד במחברת עבת כריכה שבה, בכתב יד מסודר, כתב לעצמו את הדברים שירצה לומר. מדי פעם, כשהוא מדבר על שחייני ופוגל, נוצצות עיניו תחת המשקפיים והוא עוצר לרגע, ולוגם מבקבוק המים שהביא עימו.
הוא יליד ניו־ג'רזי, בן לישראלים שעשו רילוקיישן וחזרו כשהיה בן שנתיים. בהתחלה התגוררו במושב משמר השבעה, אחר כך בנס־ציונה. בכיתה י"ב הכיר את בת זוגו, מריה, ו"אנחנו שבע שנים יחד. גרים יחד בחיפה, עם הכלבה, לונה". תנועת נוער, הדרכה, שנת שירות, ואחר כך, קורס חובלים. "זה קורס של שנתיים וארבעה חודשים והוא מאוד לא פשוט. הוא מוציא ממך המון דברים מנטלית. קשיי למידה, חברות, עבודה בצוות, הצלחות, איך להיכשל ואז ולקום ולהתחיל מחדש. אתה לומד שמותר ליפול, זה בסדר. תמיד אפשר לקום.
"אחרי שנה בקורס עברתי מיון כדי לשרת על ספינת סער 5, בשייטת 3, סטי"לים. הוסמכתי כקצין נשק, ובסיום הקורס, שהיה מאוד מרגש, שובצתי לשרת על ספינת הסער 5 אח"י חנית. הייתי שם, כסגן קצין נשק, במשך שנה וחצי מדהימות, מפתחות, עם לוחמים מדהימים שהתחברתי אליהם בטירוף. המון מבצעים, פעילויות. אהבתי את הים ואת ההפלגות. בספינות יש שני סוגים של אנשים: פלאט וקילר. בגלים הגבוהים, כשכולם פלאט, אני נהיה רעב. כולם מקיאים, ואני במטבח יושב וטוחן".
"בבית החולים, כשנכנס ע', טייס מילואים בטייסת, אני מתפרק. גם בלי שאומרים לי כלום אני יודע מה קרה לפוגל ולשחייני. אני שבור מהמוות שלהם, ומזה שלא הצלחתי להוציא אותם. אפילו שהמשפחות שלהם הבהירו לי בצורה מאוד ברורה לא להרגיש אשמה, אי־אפשר שלא"
אחר כך יצא לקורס פיקוד מתקדם, קיבל את דרגת הסרן, וגם הצבה ייחודית: קצין סיור מוסק. "זה תחום שעניין אותי. גם כששירתי על הספינה הייתי קצין מנחית. בכל סטי"ל סער 5 יש צוות מנחית שקושר את המסוק כשהוא נוחת, מתדלק אותו, עושה את ההכנות להמראה. אז כבר הכרתי את העולם המוסק, וגם את אנשי הטייסת מהפלגות ארוכות שביצענו יחד. היה טבעי שאגיע לתפקיד הזה".
בספטמבר 2021 הצטרף בירמן לטייסת 193, והספיק לצבור המון שעות אוויר באימונים ובפעילות מבצעית. כשלושה חודשים אחר כך, אירעה ההתרסקות. הוא זוכר היטב איך כשכבר הגיע לחוף, הכאב הפיזי מהפציעה שלו, יחד עם מכאובי הנפש על כך שלמרות ניסיונותיו לא הצליח לחלץ את שני חבריו, הכריעו אותו. באמבולנס הוא עצם את עיניו. "והתעוררתי בחדר הטראומה ברמב"ם. עשרה אנשים סביבי. לוקחים לי בדיקות, דוקרים אותי, מנקים ממני את הדלק. אני רואה את ז', סגן מפקד השייטת, את קצינת הנפגעים, את המפל"ג. הם נותנים לי לדבר בטלפון עם אמא, להגיד שאני בסדר.
5 צפייה בגלריה
''התעוררתי בחדר הטראומה ברמב"ם. עשרה אנשים סביבי''. סרן רון בירמן בבית החולים
(צילום: דובר צה"ל)
"כשנכנס ע', טייס מילואים בטייסת, אני מתפרק. גם בלי שאומרים לי כלום אני יודע מה קרה לפוגל ולשחייני. אני שבור מהמוות שלהם, ומזה שלא הצלחתי להוציא אותם. אפילו שבהמשך המשפחות שלהם הבהירו לי בצורה מאוד ברורה לא להרגיש אשמה, אי־אפשר שלא. גם אחרי שוועדת הבדיקה קבעה שלא היה ניתן להציל אותם וגם עם התמיכה של המשפחות שלהם, זה מה שהולך איתך".
גם היום?
"היום, אחרי עיבוד של הכול, ואחרי מפגשים עם פסיכולוג משבוע אחרי התאונה ועד עכשיו, אני יודע להגיד שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לנסות להציל אותם. הם הגיבורים שלי. הם אלה שהצילו אותי. אם לא התפעול שלהם, אני לא הייתי יושב פה עכשיו".
נפגשת עם בני המשפחות שלהם?
"המשפחות שלהם חיבקו אותי מהרגע הראשון. חמישה ימים אחרי התאונה נסעתי באמבולנס לשבעה של שניהם. הכאב שלי הוא עצום, אבל הם איבדו את הדבר הכי יקר שאפשר לאבד. את פוגל ושחייני. ארז וחן. איזה אנשים. פוגל הלוחם, האמיץ, מלא באהבת אדם, טיולים, אהבת הסביבה. ושחייני עם החיוך המדהים שלו והילדים המדהימים שגידל. המשפחות רצו לשמוע את החוויה שלי. סיפרתי להם גם בשבעה עצמה, וגם כמה פעמים אחר כך".
אחרי התאונה עצר חיל האוויר מיד את כל פעילות טייסת העטלף, ומינה ועדת חקירה מיוחדת שתקבע מה קרה שם. למין ההתחלה נשללה האפשרות שהמסוק נפל כתוצאה מירי של אויב כלשהו. תאונה, אבל כזו שחייבים להבין למה קרתה. הוועדה פירסמה את הדוח הסופי שלה ביולי, ובו נקבע כי חלק במנוע השמאלי עבר קורוזיה – תהליך כימי דומה להחלדה, שמחליש מאוד את המתכת – והאש שפרצה כתוצאה מהתקלה התפשטה גם למנוע ימין. התקלה הזו נובעת מכשל תכנוני של היצרן הצרפתי, והיא ראשונה מסוגה בעולם. בחיל החלו להשתמש בחלקים חדשים ועמידים במנוע, וריעננו את הוראות התחזוקה הטכניות ואת אימוני החירום לצוותי האוויר, כדי שיכללו גם מקרה כזה, אם חלילה יתרחש שוב.
בינתיים, סרן בירמן היה בתוך הליך ארוך וסבוך של שיקום, ולא רק פיזי. "אחרי השחרור מבית החולים, העדפתי לעבור את השיקום בבית, בנס־ציונה. קיבלתי מהצבא מעטפת מטורפת של שייטת 3 ושל הטייסת. כשהגעתי הביתה מיטת בית חולים מורכבת כבר חיכתה לי. היה לי שבר דחיסה בחוליית L1 בגב, והייתי עם קיבוע, מין חגורה שמונעת ממך להתכופף. נפגעתי גם ברגל, וגם בידיים. משהו עצבי ביד ימין וחוסר תחושה ביד שמאל שנמשך גם חודש אחרי התאונה. ומלבד הטיפול הפיזי גם טיפול נפשי אצל פסיכולוג, קב"ן צבאי".
היו מחשבות על לא לחזור לצבא, או לתפקיד?
"מהרגע שיכולתי לעמוד וללכת, בהדרגה, היה לי ברור שאני חוזר למדים, ולטייסת. לאותו תפקיד. חיבקו אותי בצורה כזו שאני לא יכול להיפרד מהם עכשיו, בשלב הזה. אחרי פסח זו הייתה הפעם הראשונה שעליתי על מדים. הקס"מים לקחו אותי לשייטת ואז לטייסת".
ואיך זה היה, לחזור?
"ההפלגה הראשונה על סער 5 הייתה מלחיצה. שוב להיות מוקף במים. הטיסה הראשונה, בחודש יולי האחרון, הייתה רגע מאוד משמעותי. היו לי המון חששות קודם. לחזור לאותה סיטואציה, אתה לא יודע איך תגיב, מה יקפיץ לך, איזה זיכרון. אבל היה לי מאוד ברור שאני רוצה לעלות על המסוק ולהתגבר על המחסום הזה. זה בא מתוך הבנת נדירוּת התאונה, ומתוך הביטחון באנשים שסביבי. היה לי ברור שאני עולה. אז חזרתי לטוס, ועכשיו אני עדיין בתהליך של חזרה לכשירות. התהליך הזה של החזרה לשגרה מאוד עוזר לי. האירוע עצמו נמצא בכל מקום. מלווה אותי. הזיכרון שלהם, של פוגל ושחייני, דברים שמזכירים לי אותם".
זה אירוע שמשנה חיים.
"כן, אירוע כזה גם משנה תובנות. נותן פרופורציות. אתה פתאום רואה דברים אחרת. חברים, משפחה. המקום הזה של להיות תמיד מוכן לבלתי צפוי. מאוד כואב להיות במרכז של אסון כזה עצום, ואני עדיין בתהליך ובעיבוד של האירוע. אני חי ולומד עם עצמי את הלקחים. לפעמים זה נראה דמיוני. זה קרה? זה לא קרה? הלוואי שזה לא היה מתרחש. לא בחרתי בזה. אבל היינו שם כדי לשרת ולפעול למען המדינה. בזה כן בחרנו. בחרנו להיות שם.
"ולכן עברנו את האימונים ואת ההסמכות. את זיכרון השריר שקיבלתי מהסימולטור בארה"ב. את החוסן המנטלי שקיבלתי כשהתגייסתי לקורס חובלים. את מה שהביא אותם לתפעל את המסוק כמו שהם תיפעלו, והשאירו אותי בחיים בגבורה עצומה".
ומה הלאה?
"כחובל, אני חתום עוד שנתיים קבע. בינתיים אני חי את הרגע. מלפני חודש מריה ואני גם מאורסים. למרות שגם פה היו לי חששות, עליתי על טיסה אזרחית, וטסנו לרומא. לקחתי את הטבעת בתיק. שם, למרות הפציעה בגב, כרעתי ברך והצעתי לה. היא מדהימה. בלי התמיכה שלה לא הייתי עובר את זה".
