בשבוע שעבר פרסמו שני פוליטיקאים לבנונים לשעבר, פואד סניורה, שכיהן כחבר פרלמנט וראש ממשלה, ובאסם שעב, שכיהן כחבר פרלמנט, מאמר ב"וושינגטון פוסט" תחת הכותרת: "העולם הערבי מושיט את ידו לישראל: האם היא תגמול בחזרה?". יוצא דופן ששני פוליטיקאים ותיקים, דווקא מלבנון – מוסלמי ונוצרי – ודווקא בזמן מלחמה, קוראים לישראל לפעול לפתרון מדיני המבוסס על שתי המדינות. הם טוענים שהעימות, בעיקרו של דבר, אינו ישראלי-ערבי אלא ישראלי-פלסטיני, ובעיקר עם חמאס בעזה.
בניתוח מפוכח הם מסבירים שאיראן ושלוחיה מציבים סכנה דומה, או אף גדולה יותר, למדינות ערב, וכי "הישראלים והערבים נמצאים באותה סירה בכל הנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית". הם מוסיפים שהחות'ים מהווים איום גדול יותר על סעודיה מאשר על ישראל, כמו המיליציות השיעיות על עיראק. המסקנה שלהם היא ש"תרופת הנגד הטובה ביותר להתפשטות האיראנית הוא פתרון שתי המדינות עם הפלסטינים".
שלושה חודשים לאחר טבח 7 באוקטובר ניכר כי קווי המתאר של המחנות במזרח התיכון לא השתנו באופן דרמטי. מצד אחד מצויות איראן ובני בריתה – חיזבאללה, חמאס, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק – כולם ארגונים לא מדינתיים. לצידם ניתן למנות את טורקיה, אם כי היא אינה נוטלת חלק במאמץ הצבאי אלא תורמת בעיקר במישור התעמולתי. מצד שני מצויות מדינות החתומות על שלום ונורמליזציה עם ישראל – מצרים, ירדן, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וכן סעודיה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שובן של מהומות הדת בחסות הכהניסטים וחב"ד
• איפה הייתם בחוק הלאום?
• האם זה האיש ליום שאחרי
• הבחורה המבוהלת בתמונה זו אחותי הקטנה
בין שני המחנות הללו מצויות סוריה, לבנון וקטאר. הראשונה נותרה במידה רבה פסיבית בשל ההשלכות של מלחמת האזרחים, הכיבוש הטורקי והסכסוך בין בשאר אסד לחמאס. בלבנון מרבית האוכלוסייה חוששת מהיגררות למלחמה, ואילו קטאר מתווכת בין הצדדים.
ניתוח התגובה של מדינות המחנה "המתון" מגלה שדעת הקהל הערבית – האוהדת ברובה את העניין הפלסטיני – לא הצליחה להביא לשינוי משמעותי בעמדת ההנהגות. ירדן, למשל, אמנם החזירה את שגרירה, אולם צעד זה כבר ננקט ארבע פעמים בעבר ולכן לא נתפס כחריג. המלך עבדאללה פרסם לאחרונה אף הוא מאמר ב"וושינגטון פוסט", שבו קרא למאמץ בינלאומי לקידום ארכיטקטורה אזורית של שלום, ביטחון ושגשוג, הנשענת על שלום ישראל-פלסטיני המבוסס על שתי מדינות.
מצרים אפילו לא החזירה את שגרירה (כפי שעשתה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה). שר החוץ המצרי הצהיר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם שלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". מצרים גם ממלאת תפקיד חשוב בתיווך לשחרור החטופים ובדיון על "היום שאחרי", ונראה כי האינטרסים שלה ושל ישראל בכל הנוגע לחמאס אינם שונים.
עמדתן של איחוד האמירויות ובחריין הייתה אמיצה ונחושה במיוחד ושליטיהן גינו את הטבח "הברברי" של חמאס. הנשיא יצחק הרצוג נפגש עם שליט האמירויות, מוחמד בן זייד אל-נהיאן, בשולי ועידת האקלים בדובאי בנובמבר, ואילו יועצו, אנוואר גרגאש, הוסיף שמדינתו עשתה "החלטה אסטרטגית" כאשר חתמה על הסכם עם ישראל, וכי למרות הקשיים אין אלטרנטיבה לפתרון מדיני כדי לסיים את הכיבוש. כמו כן, הנשיא הרצוג ושליט קטאר, האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני, תועדו לוחצים ידיים במהלך ועידת האקלים. גם מרוקו, שבאינתיפאדה השנייה ניתקה את יחסיה עם ישראל - לא החזירה הפעם את שגרירה וממשיכה לקיים קשרי מסחר חרף המחאות רבות בשטחה.
גם ועידת הפסגה המשולבת של מדינות ערב והאסלאם, שהתקיימה בסעודיה בנובמבר, אימצה טון פייסני יחסית שהובילו מדינות השלום והנורמליזציה. אמנם ההודעה המסכמת כללה גינויים רבים וקשים לישראל, אולם בה בשעה היא גם אישרה את הדבקות בשלום כבחירה אסטרטגית, על בסיס יוזמת השלום הערבית ושתי מדינות – ישראל לצד פלסטין בגבולות 1967. מדינות השלום והנורמליזציה, בהובלת סעודיה, התנגדו להכללת צעדים קונקרטיים נגד ישראל בהודעה המסכמת של הפסגה. אמנם סעודיה נאלצה להשעות את השיחות על נורמליזציה, אולם מהצהרות של הנשיא ג'ו ביידן ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ניתן להתרשם שמטרה זו לא ננטשה.
פרופ' אלי פודהצילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמןהמלחמה עוררה תהיות רבות לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון. הדאגה העיקרית הייתה שתהליך ההכרה בה והשתלבותה באזור, שהחלו עם הסכם השלום עם מצרים – אם לא קודם לכן – ייעצרו או אף ייסוגו לאחור בעקבות מלחמת חרבות ברזל. חששות אלה, נכון לעכשיו, לא התממשו. גם אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לחיזבאללה, לא נראה שהיא תשבש את קווי המתאר של המחנות. האיום העיקרי טמון בהתחממות והידרדרות ישראלית-פלסטינית בגדה המערבית, ובמיוחד בהר הבית.
עם-זאת, העובדה שיחסי השלום והנורמליזציה שרדו את המלחמה אין משמעותה שניתן להמשיך להקפיא ולהעלים את הטיפול בסוגייה הפלסטינית, כפי שממשלות נתניהו ניסו לעשות. המלחמה העלתה מחדש את הסוגייה לראש סדר היום והיא מייצרת, באופן פרדוקסלי, הזדמנות לפתרון שיחזק את מקומה של ישראל במזרח התיכון. חיבור בין הנורמליזציה עם סעודיה ופתרון הסוגייה הפלסטינית עשוי להיות "נקודת הארכימדס". האם ישראל תגמול בחזרה להושטת היד הערבית שאלו שני הפוליטיקאים הלבנונים. ימים יגידו.
- פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל של מכון מיתווים
