העדויות הקשות של הניצולים מהטבח שביצעו מחבלי חמאס במבלים שהגיעו למסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים, ממשיכות לזרום - ומלמדות על גודל הזוועה הבלתי נתפסת שהתרחשה שם בשבת.
מאי חייט שעבדה בבר במסיבה יחד עם חברתה לירון שנרצחה באירוע, כבר הוחזקה בידי מחבלי חמאס שהתכוונו לחטוף אותה לרצועת עזה, אך הצליחה להימלט ברגע האחרון. כעת היא משחזרת את רגעי האימה: "בדיוק הלכנו לכיוון הקרוואן שלנו לשתות קפה כשהתחילו טילים. הפסיקו את המוזיקה וחיכינו שהטילים ייפסקו כדי שנוכל לנסוע הביתה. בר חברה שלי התקשרה אליי ואמרה שיורים עליהם ועל כל מי שנוסע על הכביש. לירון ואני רצנו לשוטרים ניסינו לשלוח לאנשים שיורים עליהם תגבור ואז הבנו שיש מחבלים קרובים. היה כאוס".
האיזור ברעים בו התקיימה מסיבת הטבע שממנה נחטפו ישראלים רבים
(צילום: גיל יוחנן)
"הסתתרנו בחפ"ק של המשטרה, כולם ישבו על הרצפה, חלק בכו, חלק צעקו, חלק בהתקף חרדה וחלק בשקט מוחלט. חיבקתי את מי שבכה ולא הצליח לנשום ולירון כמו לירון עזרה לפצועים כשאנחנו תחת אש. היריות התחילו להתקרב, השוטרים עמדו דרוכים עם נשק ליד הדלת והסתכלו אחד על השני במבט מפוחד ואמרו: "מסתערים". הם הסתובבו אלינו ואמרו "תתפללו ותרוצו". הם יצאו החוצה - ונפלו אחד אחרי השני. הם ירו צרורות על המכולה ולרגע היה שקט, ברחנו לשדה, הסתובבתי אחורה וראיתי את לירון, היא לא באה איתנו.
"הבחור שהיה איתי כיסה אותנו בחול והיינו בדממה בערך שעה עד שהתחלנו לשמוע צעדים מתקרבים - והתפללנו. הם מצאו אותנו. שמונה מהם. עצמתי עיניים כי חשבתי שהם יירו בנו, אבל הם הרימו אותנו מהבור, לקחו את הטלפונים שלנו ואת כל מה שיש לנו בכיסים ואמרו בקשר: 'יש לנו עוד שני חטופים'".
"נסנו על נפשנו, הגענו לאמבולנס שהיה בשטח והתחבאנו מאחוריו, היריות הגיעו מכל כיוון. ראיתי מישהו בהמשך הדרך שצועק 'בואו לפה, זה יותר בטוח', רצתי אליו, אף אחד לא בא איתי. התחלנו לרוץ וראינו רכב מתקרב, זה היה בליין מהמסיבה והוא אמר לנו 'תעלו, אני נוסע לציר, נברח מהר'. עלינו לרכב שלו, הוא נסע לכביש והתחילו לירות עלינו, הוא ביצע פרסה לצד השני תוך כדי שיורים עלינו. הוא חזר חזרה לשטח ונתקע לו הרכב בחול בזמן שיורים עלינו. התחלנו לרוץ והבחור שנהג ברכב נעלם לנו. נשארנו רק אני והבחור השני. המשכנו לרוץ והוא ראה בור, נכנסנו לתוך הבור, החזקנו ידיים והתפללנו.
"אמרתי לו: 'אתה מכיר את הסיפורים של השואה שאנשים מתחזים למתים ואז לא שמים לב אליהם? זה מה שיקרה לנו', הוא כיסה אותנו בחול והיינו בדממה בערך שעה עד שהתחלנו לשמוע צעדים מתקרבים והתפללנו. הם מצאו אותנו. שמונה מהם. עצמתי עיניים כי חשבתי שהם יירו בנו, אבל הם הרימו אותנו מהבור, לקחו את הטלפונים שלנו ואת כל מה שיש לנו בכיסים ואמרו בקשר: 'יש לנו עוד שני חטופים'. אחד מהמחבלים התחיל לדבר איתי בערבית - ואמרתי לו שאני לא מבינה אותו. לא צעקתי, לא השתוללתי, נהייתי אפאטית. הוא שם עליי את הז'קט שלו בזמן שכולם מסתכלים עליי כמו נתח בשר כי הייתי עם גופיה - ושם עליי כובע על הראש ולקח את היד שלי. ביד אחת הוא החזיק טיל - וביד השנייה החזיק את היד שלי.
התחלנו ללכת, ראיתי שהם מחפשים דברים בשטח כמו סיגריות ושתייה, אז עזרתי להם ומצאתי. ולא ניסיתי להתנגד. הייתי קפואה. הבחור שהיה איתי התחנן על חייו ובכה, אמרתי לו: 'אל תבכה, זה מעצבן אותם, הכל יהיה בסדר'. בהתחלה הוא הקשיב לי. חלקם היו עם סכינים, חלקם עם פטישים. הוא ירד על הברכיים, ושוב צרח בכה והתחנן על חייו - ואז הוא כבר לא צעק יותר. הם רצחו אותו מול הפנים שלי. נשארתי איתם לבד, אחד מהם בא עם קרש ונתן לי כל כמה שניות מכה בראש רק כדי להשפיל, אחד מהם החזיק סכין וכל כמה שניות התקרב אליי איתו.
מיקום המסיבה ברעים נובה
אבל המחבל הזה שמחזיק לי את היד צועק עליהם ולוקח אותי תחת חסותו. ממשיכים ללכת ומגיעים לכיוון רכב, נעמדתי חיפשתי את המחבל עם הסכין כדי להתאבד עליו לפני שהם מעלים אותי לרכב, הרכב לא הניע. המשכנו ללכת והמחבל עם הסכין שהרגע רצח את הבחור שהיה איתי אמר לי: 'אם תנסי לברוח, אני אהרוג אותך כמו שהרגתי את חבר שלך'. נשארתי לעמוד והמחבל שהגן עליי אמר לי: 'לכי'. התחלתי לרוץ, הסתכלתי אחורה, ראיתי שהם לא מכוונים נשק ורצתי כמו מטורפת.
נכנסתי מתחת לבמה נשכבתי ליד שלוש גופות, לקחתי מהדם שנזל מהגופה שלידי ומרחתי על הפנים ושכבתי כמו מתה שלוש שעות שהרגישו כמו נצח, שלוש שעות כשיש לידי מחבלים שיורים לכל עבר, שורפים את כל מה שמסביב והטילים מעליי, שלוש שעות שאני בין גופות מנסה להגן על עצמי. שלוש שעות שאני חושבת שאני היחידה שנותרה בחיים. פתאום שמעתי עברית, צרחתי: 'הצילו!', זה היה הצבא - והם לקחו אותי לקרוואן עם פרמדיקים ועוד ניצולים אבל היריות המשיכו. היו סביבי פציעות ומראות שאני לא אתאר פה.
את הנפש שלי הם רצחו ואני מקווה שאני אצליח לרפא אותה, אבל הם רצחו את חברה שלי, את לירון שלי, את הגיבורה שלי ואת זה אף אחד לא יוכל להחזיר"
ניתאי: "זה הרגיש כמו סרט ממלחמת העולם השנייה"
ניתאי שניצל אף הוא מהמסיבה סיפר: "כשהתחיל המטח לא התרגשתי יותר מדי, פשוט שכבתי על הרצפה. הייתי עם חבר שניהל את הארט של האירוע ואמרתי לו שאעזור לקפל. שמענו יריות, אבל חשבנו שבטח הצבא מטפל במחבלים בגבול - ובזה זה יסתיים. לא הבנו את סדר הגודל של האירוע. באזור 7:00 אמרתי לחבר שחייבים לעוף מכאן. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה על הקו ושתשמע. רצתי לכיוון השוטרים כדי שאולי יביאו לנו נשק. התקרבתי וראיתי את הקרב. הם צעקו עלינו לברוח משם. רצתי לוודאי ופגשתי שם מלא אנשים. צעקתי שחייבים לרוץ, שיעשו בנו טבח. חלק רצו, אבל חלק לא האמינו למה שאמרתי. עליתי למעלה וראיתי שיירה של רכבים בורחים. ניסיתי לפתוח דלתות של מכוניות אבל הן היו נעולות. פגשתי שני תיירים ארגנטינאים שהתחבאו לא טוב, צעקתי להם לבוא איתי. רצנו תחת יריות מכל כיוון - והגענו לוועדי אחר עם מטע זיתים. התיירים היו בריכוז מלא, ניסינו לייצר 360 מעלות של תצפית.
"שיחקנו עם המחבלים מחבואים כשאנחנו שומעים יריות מבחוץ. הגענו לאיזו מכולה וקלטנו אדם שוכב בפנים, זה אדם שחטף ירי אר פי ג'י, הוא מילמל כל מיני דברים. בכיתי ואמרתי לו: 'אחי, אני אוהב אותך אני מקווה שתהיה בסדר'"
"שמעתי מרחוק קריאת 'רוצו, הם כאן', היו מלא יריות, רצנו כמו מטורפים. נכנסו לשיחים. היינו במטע זיתים - וכמי שהיה לוחם בגולני אני יודע שזה הסיוט של כל לוחם. שיחקנו איתם מחבואים כשאנחנו שומעים יריות מבחוץ. הגענו לאיזו מכולה וקלטנו אדם שוכב בפנים, זה אדם שחטף ירי אר פי ג'י, הוא מילמל כל מיני דברים. בכיתי ואמרתי לו: 'אחי, אני אוהב אותך אני מקווה שתהיה בסדר', לא יכולנו להציל אותו היינו חייבים לדאוג לעצמנו. זו הייתה התלבטות כל כך קשה, זה נגד כל מה שלמדתי שלא משאירים פצועים מאחור, אבל לא יכולתי להרים אותו.
"פתאום שמענו שוב יריות וצעקו לנו רוצו, רצינו זווית ראייה וסידרתי את התיירים שוב ב-360, רציתי לשדר קור רוח. שמעתי יריות בבודדת שזה אומר שצה"ל נמצא באיזור, הצלחתי להבדיל בין הירי באוטומט לבין הירי שלנו המבוקר.
"ניסינו להסתכל ולראות מה קורה ורק שמענו יריות עם פיצוצים והפגזות. שלחתי לאחיות שלי מיקום, ואחותי העבירה את זה הלאה. החלטתי שאנחנו חייבים לחזור למכולה לעזור לבחור, ראיתי שיש שם עוד שתי בחורות שהיו במסיבה. אחת מהן קצינה במג"ב שהייתה בחופשה, היא הרגיעה אותנו - והייתה ממש על זה. עשו לו חסם עורקים והיה לו גם דימום בבטן. עברו מעלינו מסוקים וניסינו לסמן להם עם הידיים, הייתה לי תקווה שהוא ינחת שם ויחלץ אותנו.
"בנקודה זו בעדות ניתאי נשבר בבכי: "כל הזמן חשבתי על החברים שלי, המשפחות לא שמעו כלום, התקשרו אליי ואמרתי 'אני לא יכול לדבר - יורים עלינו'.
"שמעתי אופנוע נכנס לוואדי, פחדתי שנשמע ערבית ממנו, חיכיתי שהרעש של האופנוע יפסיק ואז שמענו. הם היו מטרים מאיתנו, אבל לא ראינו אותם, רק שמענו עד שהם התקרבו עוד אלינו. הם היו באיזה בלגן ביניהם, הם חיפשו אותנו ושמעו אותנו כנראה - והתקרבו לכיוון שלנו. אמרתי לעצמי בלב שיהיה בסדר ופתאום התחלנו לשמוע עוד דברים מהכיוון השני שלנו. אמרנו שברגע שמישהו קולט אותם אנחנו תוקפים אותם. ברגע שהם התקרבו אלינו התחילו צעקות ושמענו אותם מתרחקים, שמענו יריות בבודדת והם כנראה הלכו לכיוון של הכוחות שלנו.
"ראינו ילד ערבי בדואי וכל כך התלבטתי אם לקום אליו, או שהם יראו אותי. הסתכלתי על הילד, תיארתי לעצמי שהוא עובד בחקלאות שם, הוא היה מבולבל ומפוחד. החלטנו שאנחנו לא יכולים להסתכן ולנסות להגיע אליו. כשהם התקרבו מאוד, הפצוע פשוט קם כי הוא הבין כנראה שהם ממש כאן והוא התחיל לרוץ כשהוא מחזיק את הבטן המדממת. הוא התחיל לרוץ וחזר אחורה כי הוא הבין שהוא עשה טעות. שמעתי אותם מדלגים מעלינו, אמרתי 'שמע ישראל' ופניתי לאבא שלי שנפטר לפני שלוש שנים ושומר עלי מלמעלה.
פתאום לא שמעתי אותם יותר, הם הלכו אחורה. זה היה דקות שהרגישו כמו נצח. רק לא רצינו להיתפס על ידי הכלבים האלה שרצחו את החברים שלנו, חברים שבאו למסיבה.
בזמן שהם התרחקו התחלתי לנשום שוב, אני לא יודע מה היה שם - ולמה הם התרחקו. לא הייתי רגוע, חיכינו שהזמן יעבור. אחרי שעה בערך צעקו לנו, ניסיתי להבין מה זה ומשהו באיך שהם קראו לנו באנושיות, היה ברור שזה משלנו. חיבקתי את אחד הקצינים ואמרתי לו תודה ושאני אוהב אותו. זה הרגיש כמו סרט ממלחמת העולם השנייה כשראו את האמריקאים באים והיהודים קפצו אליהם.
ביקשתי מהם נשק, אני עובד באבטחה כבר הרבה זמן, אחד הקצינים הביא לי את הנשק ואמר בקשר לטנדרים להגיע אלינו ולחתוך שמאלה חזק. הקצינה ממגב גם לקחה נשק, היא הייתה מדהימה כמו וונדר-וומן שם.
הגיעו ניידות להעמיס את הפצועים, עלינו על הטנדרים והייתה תחושה של בריחה. הגענו לתחנת משטרה ופגשתי שם את אחד החברים שהשארתי במסיבה, הוא סיפר שהוא שמע שיש חבר׳ה שלנו שהגיעו לפטיש. כרגע האמנתי שהמקום הכי בטוח היה התחנת משטרה באופקים.
היינו בלי נשקים, וכולם תפקדו כמו גיבורים. הפכנו לאנשי צללים, זה היה מטורף. היה מטווח ברווזים של 5,000 איש ואנשים פשוט תפקדו, ניתלו על עצים. כשנפגשנו בתחנה, חיזקנו אחד את השני. יש הרבה סטיגמות וסטריאוטיפים על הסצנה הזאת של המסיבה אבל אני חייב לומר שהרעות, והאכפתיות שהייתה שם, עד עכשיו אנשים לא מבינים את הסדר גודל של מה שהיה שם.
אנשים חייבים לדבר, מי שלא זה מי שיחטוף את הטראומה. אני אצא מזה, אני לוקח חיזוקים מהסביבה. אני קורא לכל מי שהיה שם, כל הלוחמים שהגיעו לשם - תדברו. זה חשוב כל כך".
