הצוללת דקר יוצאת לאימון בסקוטלנד
(צילום: בת שבע טל)
אורנה רוזן מביטה בגשר של הדקר ומפליגה אל ימי ילדותה בבסיס הצי המלכותי בפורטסמות' שבאנגליה. "בשבתות אבא היה לוקח אותי ואת האחים שלי לצוללת", היא נזכרת, "היינו עולים ויורדים בסולם של הגשר. זה היה הלונה פארק שלנו".
היא הייתה בת שבע כשאביה, רס"ר צבי טל (טייטלר), אבד במצולות הים. צבי היה חשמלאי בדקר, ונשלח עם משפחתו לאנגליה כחלק מהצוות שקלט את הצוללת ואמור היה להביאה לישראל. הם שהו שם יותר משנתיים, וכשבוע לפני שיצאה הדקר לדרכה שבו אשתו וילדיו לארץ בטיסה. כשנפרדו בנמל התעופה בלונדון נתן צבי לבתו מתנה: טבעת ושעון. "גרנו אז בקריית חיים", היא סיפרה, "ואחרי שהדקר נעלמה הייתי הולכת עם אחי הגדול לים כדי לחפש את אבא. ישבתי על החוף וחיכיתי, אולי הוא יגיע. יום אחד נכנסתי למים - ויצאתי בלי הטבעת. התברר שהיא נפלה לי מהאצבע ונעלמה בים".
24 שנים למציאת הצוללת דקר
(צילום: דובר צהל)
יותר מ-55 שנה חלפו מאז האסון, ובזיכרון של חווה גלעדי-ברקאי צרוב עדיין מראה בעלה ניצב זקוף וגאה על הגשר ומנהל ביד רמה את טקס "הנפת נס שירות פעיל", שבמהלכו הפכה אוניית הוד מלכותה "טוטם" לאח"י דקר. חווה היא אלמנתו של סגן מפקד הצוללת, רס"ן אברהם (בוּמי) ברקאי. בת 83, חריפה וחדה כתער, זוכרת כל פרט וסיפוריה קולחים ומרתקים.
אחרי הטקס יצאה הדקר לאימון היבנות של חודש וחצי בסקוטלנד, שתכליתו לגבש את הצוות ולתרגל אותו בכל התרחישים האפשריים. כששבה הצוללת לפורטסמות' המתינה חווה על הרציף עם נשותיהם של עוד כמה מאנשי הצוות. "ואז בשקט-בשקט, מתוך החשיכה, מגיחה מולנו מפלצת שחורה - הדקר. התחילו לקשור אותה לרציף, ופתאום אני שומעת את הקול של בומי מהגשר: 'כל הנשים מוזמנות לרדת לצוללת ולהרים איתנו כוסית'".
גם אצל כרמל אברהם מציף הגשר זיכרונות נושנים. הוא בן 78, היה רב-סמל מתח גבוה בדקר, והכיר את הצוללת כמו את כף ידו, אך כמה ימים לפני ההפלגה לארץ הועבר עם עוד ארבעה מחבריו אל הצוללת האחות דולפין, שנרכשה בחשאי ובחופזה מהבריטים. "לא רציתי לעבור, אבל יעקב רענן, מפקד הדקר, אמר לי: 'אל תדאג, את התורנות הראשונה בארץ אתה עושה פה בצוללת כי אתה חוזר לצוות של הדקר. אני מחכה לתורנות הזו כבר יותר מ-50 שנה".
אל"ם במיל' אברהם בן-זאב (זבו), 79, סגן קצין המכונה של הדקר, הועבר אף הוא לדולפין חרף מחאותיו. כשיצאה הדקר לדרך, ב-9 בינואר 1968, זבו וכרמל שיחררו את החבלים שלה מהרציף. "ואז", סיפר כרמל, "מישהו צעק מהגשר: 'אל תשכחו לזרוק לנו פרחים'".
הומור הימאים השחור התברר כנבואה שהגשימה את עצמה. ב-24 בינואר 1968, בשעה שש ועשרה בבוקר, דיווחה הדקר כי היא נמצאת 40 מייל ימי (74 ק"מ) מדרום לקצה המזרחי של כרתים. 18 שעות אחר כך התקבל ממנה שדר נוסף. זה היה אות החיים האחרון של הדקר. ב-1 במרץ הודיע שר הביטחון משה דיין באופן רשמי כי הדקר טבעה, ו-69 אנשי צוותה הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
31 שנה אחר כך, ב-28 במאי 1999, נסגר המעגל: הצוללת דקר נמצאה על קרקעית הים בעומק 2,950 מטר, כ-500 קילומטרים מחופי ישראל. מאז, בכל שנה, מתקיים במפרץ חיפה משט הצדעה וזיכרון, ששיאו בטקס השלכת זרי פרחים לים מסיפונה של צוללת חיל הים.
במשט לציון 24 שנים למציאת הדקר, שהתקיים בתחילת החודש, השתתפה הצוללת אח"י רהב מהסדרה דולפין AIP, שנכנסה לשירות ב-2016. הצלם גדי קבלו ואני עלינו לצוללת בבסיס חיל הים בחיפה, והפלגנו איתה לנקודה שבה נערך הטקס. איתנו בצוללת היה יניב רוזן, בנה של אורנה ונכדו של צבי טל. שאר בני המשפחות צפו בטקס מסיפונה של ספינת טיולים. עשרות כלי שיט אזרחיים - מקיאקים ועד יאכטות - השתתפו גם הם במשט.
עראיס מתחת למים
הצוללת אינה רק כלי המלחמה היקר ביותר של צה"ל, אלא גם אחד המסווגים והחשאיים שבהם. יעיד על כך ה"פולינום" - המעגן שנבנה בתוך בסיס חיפה ונקרא על שם סא"ל יוסל'ה דרור, מייסד שייטת הצוללות. על קו המים, מאחורי חומות גבוהות וגדרות אלקטרוניות מאובטחות היטב, ניצבים האנגרים עצומים עשויים בטון מזוין, ובכל אחד מהם עוגנת צוללת. "ההאנגר מספק לצוללת סביבה בטוחה ומוגנת בנמל - הן בהיבט של ביטחון מידע והן בהיבט של הגנה מפני טילים", הסביר מפקד שייטת 7, אל"ם א'.
כל ניסיון לדלות ממנו מידע על משימותיה של שייטת הצוללות נתקל בחומה של שתיקה. "אפילו לאשתי אסור לי לספר מה אני עושה. אני יכול רק לומר שאנחנו פעילים מאוד מבחינה מבצעית ושהפעילות היא לא מול חופי הארץ". אם אזרחי ישראל מעוניינים לדעת למה בדיוק משמשים המיליארדים שמושקעים בצי הצוללות, הם ייאלצו להסתמך על מקורות זרים שטוענים כי לצוללות הדולפין יכולת להנחית מהלומה גרעינית ביום סגריר, לאסוף מודיעין בעומק המפרץ הפרסי ולהוביל לוחמי קומנדו למבצעים בעורף האויב.
הוא בן 45, נשוי ואב לארבעה. "הייתי בין הקצינים הראשונים בדור הראשון של צוללות הדולפין", סיפר אל"ם א'. "כשמצאו את הדקר הייתי בקורס חובלים, ובשנת 2000, כקצין צעיר, הייתי בצוות שהביא את אח"י תקומה מגרמניה לישראל. בדרך לארץ ערכנו טקס במקום שבו טבעה הדקר. זה היה מרגש מאוד".
א' עשה שתי קדנציות כמפקד צוללת, בלווייתן ובדולפין, ולפני כשנתיים מונה למפקד שייטת 7. במהלך שירותו השלים תואר בעבודה סוציאלית ותעודת הוראה. "זה תרם מאוד לכישורים שלי כמפקד צוללת. כשאתה מתחת למים אין אף אחד מעליך, אבל יש אנשים מתחתיך".
כלומר?
"במתארים מסוימים אנחנו פועלים בנתק מוחלט, ללא יכולת ליצור קשר עם הדרג הממונה ולקבל ממנו הנחיות. כך שמפקד צוללת צריך לקבל בעצמו החלטות מאוד משמעותיות לגורל מדינת ישראל".
זה משהו שקרה לך?
"בהחלט. כשהייתי מפקד צוללת היינו צריכים להגיע מנקודה א' לנקודה ב' לצורך משימה מבצעית. בדרך זיהינו איום ממשי. אתה נמצא במעמקים ללא יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון וצריך להחליט אם לחזור מבלי לבצע את המשימה, או לבצע את המשימה ולהסתכן בחשיפת הצוללת. זאת החלטה שלי כמפקד, ועיניהם של כל אנשי הצוות נשואות אליי".
מה עשית?
"שאלתי כל אחד מהקצינים מה הוא ממליץ לעשות. היו דעות לכאן ולכאן, ואחרי ששמעתי את כולם החלטתי להמשיך במשימה".
הדבר הראשון שחשים בו כשנכנסים לצוללת הוא הצפיפות. בכל רגע מישהו מבקש ממך לזוז כדי שיוכל לעבור, וקשה לדמיין כיצד מצליחים אנשי הצוות לשהות בתוך צינור הפלדה הזה שבועות ארוכים מבלי להרים ראש מעל המים. אבל אחרי כמה דקות אתה קולט שמדובר בפלא של הנדסת אנוש. כל סנטימטר מנוצל עד תום, ממגורי הצוות - כוכים זעירים שלכל אחד מהם הצליחו לדחוס שבע או שמונה מיטות בשלוש קומות, ועד לאזורים המבצעיים עתירי המסכים והמתגים: המרכז הטכני, שמפעילים ממנו את כל מערכות הצוללת ומנווטים אותה, ומרכז ידיעות הקרב (מי"ק), שמופקד על הצד הטקטי. ובליבו של יער המכשירים, הצינורות והמתקנים - הפתעה: שני פופים גדולים וצבעוניים.
ליד אחד משני ההגאים ("לכל מכלול יש גיבוי למקרה של תקלה", הסביר מפקד השייטת) יושב סגן ד' מרחובות, סגן הצ'יף של אח"י רהב. הוא סיים קורס חובלים לפני כחצי שנה, ונמצא כעת בהתמחות לקראת קידומו לתפקיד הצ'יף (הקצין הטכני). "באתי לכאן כדי ללמוד ואני לומד מכל החיילים, גם אלה שצעירים ממני".
ממשיכים למטבח. ש' מנהריה, לוחם במכלול הגנ"ק (גילוי-ניווט-קשר), מחליף את הטבח שיצא הביתה. אנחנו תופסים אותו בעיצומה של הכנת עראיס לארוחת הצהריים.
מאיפה אתה יודע להכין עראיס?
"למדתי בבית, מאמא שלי".
כמעט מיותר לציין שאסור להכניס טלפונים לצוללת, אבל ש' דווקא מוצא בזה יתרונות. "טוב להתנתק מדי פעם מהסלולרי", הוא אמר.
"אנחנו בחזית הטכנולוגיה", ציין אל"ם א', "אבל חיים כמו באייטיז, בלי טלפונים. הלוחמים מעסיקים את עצמם בדברים אחרים, למשל משחקי קופסה. הפלגת אימונים של ארבעה ימים יכולה ברגע אחד להפוך להפלגה מבצעית של שבועיים, כך שצריך לדעת להתמודד עם הסביבה החברתית בתוך גוף הלחץ, כפי שאנחנו קוראים לחלל הצוללת".
מהסלולרי אפשר אולי להתנתק, אבל גם הצוללן הקשוח ביותר צריך ללכת מדי פעם לשירותים. כשמכל הניקוז מתמלא, מרוקנים אותו לים. "צריך לרוקן את המכל במקומות מסוימים מאוד כדי שלא יגלו אותנו", הסביר מפקד השייטת. "יש לזה משמעות טקטית".
חיבוק אחרון
לקראת הטקס ירדנו בסולם חבלים לצרעה, כלי שיט קטן של יחידת סנפיר המופקדת על אבטחת הנמלים. על הסיפון של אח"י רהב עמדו בשורה כמה קצינים ולוחמים במדים לבנים, ובהם מפקד השייטת ומפקד הצוללת. לצידם שני אזרחים - ראש עיריית חיפה עינת קליש רותם, ויניב רוזן, נציג המשפחות בטקס. אל"ם א' נשא נאום ולאחריו הושלכו הזרים למים בזה אחר זה: זר חיל הים, זר שייטת הצוללות, זר משפחות הדקר, זר עיריית חיפה וכן הלאה. האירוע הסתיים בצפירת כבוד - משתתפי המשט הפעילו את צופריהם, ואז נשמע קול תרועה מחריש אוזניים שמאפיל על כל השאר. הצופר של הצוללת.
הצרעה, בפיקודה של סמ"ר שירה זמיר מחולון, אספה את הזרים מהמים כדי שלא יסתבכו במדחפים של כלי שיט. מאוחר יותר הם הונחו ליד גשר הדקר, בכניסה למוזיאון ההעפלה וחיל הים.
שעה קלה אחר כך נפגשנו במוזיאון לריאיון משותף. זבו נזכר בימים האחרונים שלו בדקר, לפני שעבר לדולפין. "זה היה בחנוכה, ורענן קרא לי ואמר: 'אני רוצה שתארגן לנו חנוכייה'. לקחתי שני חבר'ה, הלכנו לחפש באשפתות כל מיני צינורות וגרוטאות, ובנינו חנוכייה לתפארת. הצבנו אותה על הגשר של הדקר, ובכל ערב הדלקנו נרות עם הילדים".
אחד מאותם ילדים היה גיא, בנם בן השלוש וחצי של חווה ובומי. "כשחזרנו לארץ, בעלי ליווה אותנו לשדה התעופה. ישבנו כל המשפחות בבית קפה בשדה, ופתאום בומי אמר: 'חווהל'ה, בואי'. הלכנו שלושתנו לבר ממול והזמנו שתי כוסות יין. גיא שיחק על השטיח והיה מבסוט. ישבנו ככה חצי שעה עד שקראו לעלות לטיסה. התחבקנו חיבוק אחרון, ובומי הרים את גיא ואמר: 'תהיה ילד טוב'".
על האסון נודע לה כמעט במקרה. "גרנו בבת גלים, בבית שצופה לים. זה היה יום שישי בצהריים, וידעתי שהדקר צריכה להגיע ביום שני. ישבתי במרפסת, ופתאום אני רואה שכל כלי השיט של בסיס חיפה יוצאים לים. אמרתי לעצמי, אולי יש תרגיל גדול. למרות שביום שישי לא מתאמנים.
"באמצע הלילה התקשרה אליי אחותי מקנדה. היא אמרה לי 'חווה, מה העניינים? מתי בומי חוזר?' אמרתי לה 'בקרוב'. היא שאלה באיזו צוללת הוא ועניתי: 'את יודעת שהוא בדקר. למה את שואלת?' הבנתי מיד שהיא יודעת משהו ולא רוצה לספר לי. 'כשהוא יגיע לארץ תשלחי לי מברק', ביקשה אחותי, ומיד כשסיימנו את השיחה פתחתי את הרדיו על BBC והמתנתי למהדורת החדשות. כעבור כמה דקות הקריין הבריטי דיווח: 'כל אוניות הצי השישי שנמצאות בים התיכון הצטרפו לחיפושים אחרי הצוללת הישראלית דקר שנעלמה'. זה היה שוק נוראי. אמרתי לעצמי: 'זהו, מעכשיו החיים שלך בלי בומי'".
אחיו של בומי, מיכאל (יוּמי) ברקאי, לימים מפקד חיל הים, פיקד אז על הצוללת אח"י לווייתן והשתתף בחיפושים. "כעבור עשרה ימים חזרה לווייתן לארץ, ויומי הגיע אלינו הביתה. הוא התיישב על הרצפה, נשען על הקיר ולא הוציא מילה, רק עשה תנועה כזו עם הראש. ואז הבנתי שהכל אבוד".
גם למשפחתו של צבי טל נודע על האסון מהרדיו. "אנשים התחילו לגדוש את הבית", סיפרה אורנה. "בשלב מסוים יצאתי למרפסת - ופתאום ראיתי מרחוק את אבא. נכנסתי ואמרתי לאמא: 'אבא הגיע. תכף הוא ייכנס הביתה'. זה כמובן לא היה אבא שלי אלא אח שלו, הדוד אהרון. הם היו מאוד דומים, וממרחק של 40-30 מטר היה אפשר להתבלבל ביניהם בקלות".
אלמנתו של צבי, בת-שבע, לא התאוששה מאז האסון. "סבא היה האחד והיחיד בשבילה", סיפר הנכד יניב. "היא נותרה נאמנה לו עד יומה האחרון ולא התחתנה שוב".
אורנה: "ניסיתי לשכנע אותה לעבור דירה, אבל היא סירבה בתוקף והמשיכה לגור באותו בית עד שנפטרה לפני כשנתיים. כל דבר שם הזכיר לה את אבא. המזנון שהוריי קנו באנגליה עמד בסלון עד יום מותה".
כשאבד הקשר עם הדקר, הצוללת דולפין כבר הייתה בים התיכון. "יצאנו מאנגליה שבוע אחרי הדקר, ויום אחד שמענו בקשר שקוראים לה והיא לא עונה", שיחזר זבו. "זמן קצר אחר כך קיבלנו הודעה ממִפקדת חיל הים שאבד הקשר עם הדקר וצירפו אותנו לחיפושים".
אברהם (איבן) דרור, מפקד הצוללת ובעל עיטור העוז ממלחמת ששת הימים, החליט לעדכן בשלב זה רק את הקצינים שהדקר נעלמה. "השתתפנו בחיפושים מבלי לדעת שאנחנו מחפשים", סיפר כרמל. "אמרו לנו שזה תרגיל. פתאום הודיעו לנו: 'הגיעה התרעה מודיעינית מהארץ, ייתכן שמישהו מנסה לחבל בצוללת. שכל אחד יבדוק טוב-טוב בתיקים שלו שלא הכניסו לו משהו בזמן העגינה בגיברלטר'".
רק ביום שני, סיפר כרמל, עודכנו החיילים במתרחש. "'צוות הקשיבו, מדבר המפקד, אבד הקשר עם הדקר', הודיע לנו איבן. היה לנו ברור שאם קרתה תקלה בדקר, הסיכוי לצאת ממנה בחיים הוא אפסי. כשאתה מאבד חבר, זה כואב. אבל פה זה לאבד עולם שלם. כמעט כל האנשים שהכרתי היו בדקר".
זבו: "מזג האוויר היה סוער והים עלה, אבל המשכנו בחיפושים. עד שאמרו לנו לחזור הביתה. זו הייתה תחושה כבדה. באותם רגעים לא חשבנו על כך שגם אנחנו היינו אמורים להיות בדקר. חשבנו רק על זה שאיבדנו 69 חברים".
"המפקד, האבידה נמצאה"
במרוצת השנים הושקעו לא מעט מאמצים ומשאבים בניסיון לאתר את הצוללת האבודה, אך פעם אחר פעם הובילו החיפושים למבוי סתום. עם מינויו של האלוף אלכס טל למפקד חיל הים הוא החליט להגביר את הקצב, ובמאי 1999 יצאה לים משלחת של חברת "נאוטיקוס" האמריקנית, שנשכרה כדי לחפש את שרידי הצוללת. סא"ל יחיאל געש, שגדל בילת"ם (היחידה למשימות תת-מימיות) ומונה כמה שנים קודם לכן לקצין פרויקט חיפוש הדקר, הצטרף לצוות החיפושים.
"עבדנו עם שני כלי שיט: ספינה אחת הפעילה את הסונאר והשנייה הפעילה את הרכב התת-ימי עם המצלמה (ROV)", שיחזר געש. "ישבתי על הסונאר עם המפעיל האמריקני, ופתאום הבחנתי בקצה הסקאלה בקווים שנראו לי חריגים. העברנו את הנתונים לכלי השיט השני כדי שיזהו את המטרה, והם הודיעו לנו שאין שם כלום. אבל הייתה לי תחושת בטן חזקה שמדובר במשהו שלא שייך לסביבתו הטבעית".
פריצת הדרך אירעה ביום שישי, 28 במאי. הרכב התת-ימי סרק את הקרקעית באזור שבו הבחין געש בחריגה, "ואז זיהינו משהו מתכתי. להגיד לך שידענו שזו צוללת? רחוק מכך. זה נראה כמו חפץ מנירוסטה. המשכנו בסריקה, וכעבור כמה דקות הבחנו במשהו שלא ניתן לפקפק בו: חרטום חד ומעליו כיסוי של סונאר. היה ברור שאנחנו רואים שרידים של צוללת, ולא היה לי ספק שזו הדקר כי אף צוללת אחרת לא טבעה באותו אזור. התקשרתי מיד למפקד חיל הים והודעתי לו: 'האבידה נמצאה'. ואז יצאתי לסיפון והוצאתי מהקרביים מטען של תסכול שהצטבר במשך שנים. אפילו בכיתי קצת".
חווה ברקאי ישבה בסלון ביתה כשצילצל הטלפון. "על הקו היה סגן מפקד חיל הים. הוא אמר לי 'זה עדיין לא סופי, אבל יש סיכוי גבוה מאוד שמצאו את הדקר. יצאה עכשיו לים סטי"ל עם קצינים משייטת הצוללות כדי לאשר סופית שזו אכן היא'. התיישבתי ואמרתי: 'וואו'".
באותו יום היא קיבלה בשורה נוספת, קשה: אחיו של בומי, האלוף (מיל') יומי ברקאי, שנאבק במחלת הסרטן, שלח יד בנפשו שעות ספורות אחרי מציאת הדקר. שבוע אחר כך עלתה חווה עם עוד ארבע נשים - אלמנות ובנות של נספי הדקר - על יאכטה שהפליגה למקום מנוחתה של הצוללת. על הסיפון היו גם כתב הערוץ הראשון עמוס כרמלי וצוותו. כשהגיעו לנקודה, אחרי הפלגה של יממה וחצי בים סוער, נערך טקס זיכרון. "החבר'ה אמרו קדיש ואנחנו, הבנות, זרקנו פרחים לים. לקחתי בקבוק פלסטיק, שמתי בתוכו מכתב לבומי, מילאתי בחול וזרקתי לים בדיוק מעל הדקר". לימים תתעד ברקאי את סיפור חייה ואת פועלו של בומי בספר בשם "מצולות הלב".
כשנה אחר כך נערך מבצע נוסף שמטרתו העיקרית הייתה לנסות למצוא שרידים של אנשי הצוות ולהעלות את הגשר שהיה מונח על הקרקעית. גם הפעם גויסה למשימה חברת "נאוטיקוס". סא"ל איל ישראלי, יוצא שייטת הצוללות ומהנדס בהכשרתו, מונה למפקד המבצע. הייתה זו עבורו סגירת מעגל: אביו, איתמר, היה בצוות הדקר והועבר ברגע האחרון לצוללת דולפין, עם זבו וכרמל. הם יצאו לים בספטמבר 2000, בספינה קפריסאית ששכרה החברה האמריקנית. כשהגיעו לנקודה הורידו למים את הרכב התת-ימי, המצויד במצלמה ובזרוע רובוטית, וארגז מיוחד לאיסוף ממצאים, דגימות מים וקרקע.
"סרקנו את הקרקעית ופתאום הבחנתי בשקית ניילון בצבע כחלחל", שיחזר ישראלי. "אמרתי למפעיל ה-ROV: 'בוא ניקח את זה, זה נראה מעניין', והוא ענה לי בחיוך: 'זו שקית אשפה שזרקו מיאכטה'. הגיע מפעיל נוסף והסתלבט עליי: 'תגיד, באנו לפה כדי לאסוף זבל?' התעקשתי, והם הרימו את השקית וזרקו אותה לארגז". עוד נחזור אל השקית הזו.
הרמת הגשר של הדקר, וליתר דיוק - חלקו הקדמי של הגשר, שנוסף במהלך שיפוץ הצוללת לקראת העברתה לחיל הים, הייתה מבצע מורכב מאין כמוהו. "לקח לנו עשר שעות להעלות אותו לספינה. הוא היה מלא במים ושקל טונות. הורדנו אותו בירכתיים ותוך כדי נפל מתוכו לוקר מלא בכלי עבודה. הפלגנו לחיפה, פרקנו את הגשר במספנה של חיל הים כדי שיטפלו בו לפני שהוא מתחיל להתפורר, וחזרנו לנקודה".
10 צפייה בגלריה
על רקע גשר הדקר. אורנה רוזן (מימין), אל"ם (מיל') אברהם בן-זאב, אל"ם א', כרמל אברהם, חווה ברקאי-גלעדי ויניב רוזן
(צילום: גדי קבלו)
הצוות שהה בשטח 12 יום. "לפני שהתקפלנו העלינו את הארגז לספינה. היו בו 40-30 פריטים, בעיקר חלקים מהצוללת וכלי עבודה. סיימנו לפרוק אותו ואז האמריקנים אמרו לי: 'איל, הנה שקית הזבל שלך'. אני פתחתי את השקית - וראיתי בתוכה חליפת סערה מקופלת. הרמתי אותה בעדינות, ופתאום צנחו מתוכה שתי דרגות רב"ט. אני מצטמרר כשאני מספר לך את זה. בתוך חליפת הסערה היה מקופל זוג מדי א' של חיל הים, ועליהם אות צוללן ממתכת עם המספר 420. התקשרתי בטלפון הלווייני לרס"ר של בית הספר לצוללות ואמרתי לו: 'אני נותן לך מספר צוללן, תבדוק בבקשה ברשימה של חללי הדקר למי הוא שייך'. אחרי חצי דקה הוא חזר אליי עם השם: רב"ט יוסף-חיים סויסה אלמוג, שהיה מכונאי בדקר".
חליפת המדים היא הפריט האישי היחיד שנמצא בין שרידי הצוללת. היא עברה תהליך שימור מורכב במעבדת הטקסטיל של מכללת שנקר ונמסרה למשפחתו של אלמוג, שהחליטה לתרום אותה למוזיאון חיל הים.
55 שנים אחרי ששקעה במצולות, מורשת הדקר היא חלק בלתי נפרד מההוויה של שייטת 7. "יש לנו כרגע חמש צוללות", אמר אל"ם א'. "הצוללת השישית נבנית עכשיו בגרמניה, והצוללת השביעית זו הדקר, צ-77, שתישאר בליבנו לתמיד".
