כ-500 איש, בני משפחות שכולות, קיימו הבוקר (שני) טקס זיכרון עצמאי, ללא נציגי ממשלה או פוליטיקאים כלל, סמוך לבית העצמאות בתל אביב. זו השנה השנייה שבה מתקיים הטקס ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, והוא מגיע על רקע קריאתן של משפחות למנוע מהפוליטיקאים לנאום בטקסים בבתי העלמין ובאתרי ההנצחה - קריאה שלא נענתה. ynet העביר את הטקס בשידור חי.
רות ברזילי בטקס יום הזיכרון בבית העצמאות בשדרות רוטשילד, תל אביב
(צילום: ירון שרון)
את דברי קאיד אבו לטיף, אחיו של אחמד אבו לאטיף ז"ל שנהרג ב"חרבות ברזל" בדרום רצועת עזה הקריא ישראל שור, אחיו של אבידע שור ז"ל שנהרג בביירות באפריל 1973: "אחמד היה בן הזקונים שלנו. מגיל צעיר גילה אחמד רצינות, לקח והתנדב לכל משימה. אחמד בחר ללמוד רחוק מהבית ולרכוש מקצוע בבית הספר למקצועות. עם סיום לימודיו גילה אומץ ונחישות והחליט להצטרף למסע המסורתי לפולין, למרות שמעטים מבני העדה הבדואית נוסעים. אחמד חזר מאוד מגובש והחליט להתגייס לצבא.
"ב-2016 עלה על מדים והצטרף לגדוד הסיור הבדואי. בתום שלוש שנות שירות בהן הצטיין בכל, נעתר אחמד למפקדו והוסיף שנת קבע. בתום השירות פנה והתקבל ליחידת האבטחה של אוניברסיטת בן גוריון. על תפקודו כמאבטח זכה אחמד לתעודות הצטיינות. לאחר מותו החליטו באוניברסיטה לתלות את תמונתו בכניסה. מי שהכיר את אחמד אמר לנו לאחר מותו: 'אחמד היה גיבור ישראל'. עם תחילת מלחמת חרבות ברזל, נותר אחמד בבית. הוא לא ויתר ופנה לנשיא האוניברסיטה ולראש חטיבת בני המיעוטים ולא הניח להם עד שצורף לחבריו בגדס"ר הבדואי".
"שאלת היותו ערבי מעולם לא עמדה בפניו כשלקח את החלטותיו בקשר למדינה. הוא ראה עצמו חלק ממנה והיה משוכנע שמדובר במלחמה צודקת. כשבועיים אחרי תחילת הלחימה, כשהוא לוחם כתף אל כתף עם חבריו ליחידה וצופה במחזות נוראיים, כתב בפייסבוק שלו: שמי אחמד, אני אבא לתינוקת בשם מנסורה. כל חיי גרתי ברהט. אני גאה להיות בדואי ישראלי. זכיתי לשירות משמעותי אותו לא אשכח כל חיי. למדתי להתמודד עם אתגרים והכרתי אנשים שיהיו חבריי כל חיי. בין הנופלים במלחמה ישנם חיילים בדואים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים. הקהילה הבדואית אבלה על הקורבנות כולם ללא הבדל".
"הבן שלי, לא זכה לראות את הסטודנטים חוזרים ללמוד. הוא לא זכה לראות את האחדות עליה דיבר"
"כולנו שותפים לגורל זהה וחייבים להיות מאוחדים. מצאתי שיש אנשים שלא מאמינים בשיתוף פעולה בין המגזרים ומנסים לזרוע פחד ולהרוס את יחסי האמון. אל תאמינו להם ואל תיתנו לזה לקרות. באר שבע היא עיר סטודנטים מגוונת ואני רואה כל יום עזרה הדדית בין המגזרים. כולי תקווה שבקרוב, יחזרו כולם לספסל הלימודים בתחושת ביטחון מלאה".
"הבן שלי, לא זכה לראות את הסטודנטים חוזרים ללמוד. הוא לא זכה לראות את האחדות עליה דיבר. הוא כן זכה להשאיר מורשת ותקווה. אני בטוח שאם אחמד ואנשים כמוהו היו שותפים להובלת המדינה, היה חלומו מתגשם. אחמד נפל יחד עם 20 מחבריו ב-22.1.24 במחנה הפליטים אל-מראזי כאשר טיל נ"ט ורקטת RPG גרמו לפיצוץ חומרי הנפץ שהונחו על-ידי צה"ל כדי למלכד מבנים במסגרת הלחימה. יהי זכרו ברוך".
"50 שנים של טקסי יום זיכרון"
רות ברזילי, אחותו של גילי ברזילי ז"ל, שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "יום הזיכרון 2024 מציין עבורי 50 שנים של טקסי יום זיכרון. 50 שנים של זיכרון. 50 שנים של געגוע. הייתי נערה צעירה כשנפלת והיום כבר כמעט קשישה. חיים שלמים של געגועים אליך גילי - אל הנער הקסום שהיית, אחי הבכור, אחי הטוב ויפה התואר, אחי יחידי.
50 שנה שאני מתגעגעת אל האח שהיית ואל האח שהיית יכול להיות: כזה שתמיד איתי - בעליות, במורדות, בקשיים ובשמחות. 50 שנים שאני חולמת את החברות שהייתה נרקמת בינינו בבגרותנו. שנים ארוכות של חיים שנחלמו ואף פעם לא נחוו.
ומאז ה-7 באוקטובר - בדיוק יומיים לפני שציינו 50 שנים לנפילתך – עם הרצח הנורא של תרי ולילך האהובים בגיא ההריגה של בארי, שהיה ביתם היפהפה, חטיפתם של בני המשפחה המורחבת של לילך, וחטיפתו של עומר, בן דודה של כלתנו האהובה שני, שכולנו עוד ממתינים לשובו - למה עוד נותר לקוות? במה עוד נשאר להיאחז?
אולי בתקווה שהיעדרותך ארוכת השנים, הכל כך נוכחת בחיי, והיעדרותם הטרייה של תרי ולילך, אנשי השלום והפיוס, לא תהיה לשווא. שנשכיל לתקן וליצור פה שוב חברה שתהיה ראויה לך, להקרבתך, ולמותם האיום והמיותר כל כך. חברה שלא תאדיר את הגבורה שבמלחמה, את ההקרבה, את היוהרה, אלא תדבוק באומץ בשאיפה לשלום ושלווה. ושלעולם, לעולם, לא נוותר על התקווה".
"אבא שלי לא רצה להיות גיבור"
שרית סגל, בתו של ישראל מכטינגר ז"ל, שנהרג במבצע סיני: "אבא שלי לא רצה להיות גיבור, ואמר לאימי שהוא עייף ממלחמות, אבל היה נאמן לעצמו ולערכים שהיו יקרים לו. הוא האמין בהבטחה של מדינת ישראל, בפוטנציאל שלה להיות מגדלור של תקווה והשראה לכל מי שקורא לה בית. הוא אולי לא חיפש תהילה או הכרה, אבל כן חיפש את יחידתו במשך כמה ימים כדי שיוכל להצטרף אל חבריו ולהשתתף איתם במשימות שהוטלו עליהם.
הוא נהרג ביומה האחרון של המלחמה, והשאיר אותי יתומה בת שנתיים. היעדרותו הותירה לא רק חלל בחיי אלא גם ריקנות מתמשכת שעיצבה כל רגע מאז. אין לי זיכרונות ממנו, רק ההדים האילמים של חיים שנקטעו לפני שהצלחתי להבין באמת את משמעותם. ככל שהתבגרתי, הבנתי את כובד משקלה של היתמות – הבדידות, הגעגוע, הכאב הבלתי נאמר שליווה כל אבן דרך, כל הישג, כל רגע חולף של שמחה.
"אבא שלי לא רצה להיות גיבור, ואמר לאימי שהוא עייף ממלחמות, אבל היה נאמן לעצמו ולערכים שהיו יקרים לו. הוא האמין בהבטחה של מדינת ישראל, בפוטנציאל שלה להיות מגדלור של תקווה והשראה לכל מי שקורא לה בית"
השכול הוא חלל שממלא את כל הלב. הוא היה בן לוויה קבוע לאורך חיי, ועם זאת מעולם לא הייתי חלק מ"משפחת השכול". השכול הפרטי שלי הוסתר היטב מאחורי חזית של כוח וחוסן. רק לאחרונה מצאתי את האומץ להתמודד עם השכול שלי, להכיר בנוכחותו, ואפילו לעמוד כאן, על הבמה הזו. הרשיתי לעצמי להרגיש את כל ספקטרום הרגשות שהיה מוסתר - העצב, הכעס, הגעגוע, האהבה. אני לא יודעת אם זו המורשת של אבא שלי, רוצה לקוות שכן: בצל האובדן, אני מחבקת את החיים בידיעה שדרך חיים מלאים אני גם מכבדת את זכרו".
"המתים נשארים איתנו בכל אשר נלך"
יפעת יוגב, בתו של דוד זיק זילברברג ז"ל שנהרג במלחמת ששת הימים: "אמא ודודו הכירו ברעים, שם הקימו את ביתם, שם נולדתי, ושם נהרג ב-12 ביוני 67, בסיומה של מלחמת ששת הימים. אני רוצה לספר לכם במילים של אימי על רעים של תחילת שנות ה- 60 ועל דודו: דודו זילברברג ז״ל היה בן 22 כשנפגשנו. בחור יפה תואר, שקט וביישן, כזה שבוחן את העולם במבט של בראשית, בסקרנות, ברעב, בשקט שלו מצליח לגרום לכולם להתלכד סביבו. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה הרגיש שהוא חייב לעשות משהו, שאינו יכול לשבת בחיבוק ידיים בזמן שחבריו נמצאים בשטח, והוא נסע ל״תל רעים״ להושיט עזרה. הוא נסע לרעים ואני נשארתי בבית עם יפעת הקטנה, תינוקת בת שלוש. ברעים הוא עבד ביום ובלילות היה סדרן נשק. נסעתי לבקר אותו, ביקשתי שיחזור, התחננתי שישוב, דאגתי לו, המצב היה מתוח מאוד, אבל דודו היה עקשן, הצורך שלו לתת מעצמו היה גדול.
זה היה בסוף המלחמה בדרום. כמדי בוקר, גם הבוקר הזה דודו יצא לסיור כדי לוודא שאין מוקשים. הקומנדקר הלא מוגן שבו נסעו עולה על מוקש. שלושה בחורים צעירים נהרגים במקום וביניהם, דודו. ובגבעתיים - דפיקה בדלת".
חשוב לי לומר מכאן לכל אלפי האנשים שהצטרפו למעגל השכול השנה, בעל כורחם: המתים נשארים איתנו בכל אשר נלך. גם אם לא באמת הכרנו אותם, כמו במקרה שלי, מורשתם והשפעתם על חיינו קיימת ולא ניתנת לערעור, ומשפיעה גם על הדורות הבאים. אל תהיו חזקים. הרשו לעצמכם להישבר, לבקש עזרה. החוזק יגיע עם הזמן החיים ממשיכים, אבל נמהל בשמחה, שמחה באבל. שום דבר "שמח" שנעשה , שום הנאה שנחוש לא תפגע בזכרם".
"זעקה שנותרה באוויר"
"זעקנו בקולנו השבור וביקשנו מנציגי הממשלה להמיר את הנאומים של הפוליטיקאים בנאומי נציגי משפחות שכולות. זעקה שנותרה באוויר, ונאטמה באוזניים שלא היו כרויות לשמוע אותה", אמרו נציגי המשפחות שארגנו את טקס הזיכרון העצמאי - שבו ינגן וישיר בין השאר דניאל וייס, מקיבוץ בארי, ששר עבור הוריו שנרצחו ב-7 באוקטובר. "בבתי הקברות, ביתם של יקירינו, אנחנו זניחים, לעיתים מיותרים ומפריעים. האובדן שלנו נרמס ברגל גסה. לכן בחרנו לקיים טקס מול בית העצמאות. שם יישאו בני המשפחות השכולות דברים אישיים על כאב וגעגוע ובניית חיים מתוך תקווה לעתיד טוב יותר. נזכיר לעצמנו את חזון הצמיחה, במקום הקלישאות מקדשות המוות".
כפעולת מחאה אחרת, חלק מבני המשפחות החליטו שלא יפקדו את בתי העלמין ביום הזיכרון השנה, עקב הגעתם של פוליטיקאים. בשנה שעברה התקיים הטקס בצל קרע סביב המהפכה המשפטית, שהביא משפחות שכולות לעימותים ולהתנגחויות בבתי העלמין, בזמן נאומי שרים בממשלה.
"פוליטיקאים ניצלו את היום לתועלתם האישית, יצרו אווירה קשה, פוגענית ומפלגת. המראות הקשים, שהיו בשנה שעברה בבתי העלמין, של משפחות שכולות שיוצאות זו כנגד זו, מגדפות ומתעמתות זו בזו עד כדי עימותים פיזיים, קרעו את ליבנו. לחלל האוויר נשלחות מילים חלולות ומבריקות שאינן מופנות אלינו, או ליקירינו, אלא לאיזה בייס ומטרתן להלהיט רוחות ולהאדיר את הדובר", אמרו מארגני הטקס העצמאי לקראת קיומו.
