לפעמים, לימד אותנו מנחם בגין, צריך לומר גם את המובן מאליו. מובן מאליו שההתבטאויות האלימות של אל"מ (בדימוס) זאב רז ועו"ד דוד חודק ראויות לכל גנאי. מי שמבקש להגן על הדמוקרטיה מוזמן למצות קודם את כל האמצעים שהדמוקרטיה מעמידה לרשותו. איום בנשק לא מרתיע את הצד שכנגד ולא משכנע מתלבטים. הוא מזהם את הבסיס הערכי שעליו נשענת תנועת המחאה ומתדלק את מנגנון התעמולה של התנועה האנטי-דמוקרטית.
הם דיברו בדם ליבם, מסבירים דורשי טובתם. אין מנוס מלהזכיר להם שהצירוף של דם ולב הוא עלה תאנה מחורר. גם אלה שאיימו על חייהם של גלי בהרב-מיארה וליאת בן-ארי, גם אלה שתפרו עלילות מרושעות, שקריות, על בני גנץ ונפתלי בנט ואחרים, התכסו בתירוץ הזה. רז וחודק לחמו באומץ למען המולדת, מוסיפים דורשי הטובה. עם כל הכבוד, עברם ההרואי מחייב קודם כל אותם. זה החינוך שקיבלו, זה החינוך שקיבלנו. ממי שנלחם למען המולדת מותר לדרוש הבנה גדולה יותר בהבדל בין נשק לנשק.
אבל אלה רק רעשי רקע. מזה חמישה שבועות מתנהל כאן מאבק מכונן, היסטורי, על דמותה של המדינה. כך רואים זאת מחוללי המהפכה המשטרית, יריב לוין, שמחה רוטמן, בצלאל סמוטריץ', פורום קהלת והמיליארדרים האמריקנים שמאחוריו ותומכיהם; כך רואים זאת שופטים בבית המשפט העליון בעבר ובהווה, בכירים ברשויות החוק בעבר ובהווה; כך רואים זאת מאות האלפים שהשתתפו עד היום בהפגנות המחאה. לא סעיף זה או אחר קובע אלא המכלול. שני הצדדים מאמינים שלאחר שיאושרו החוקים שיכפיפו את מערכת המשפט לממשלה ייפרצו הסכרים. מה שהיה לא יהיה. בתוך שנים אחדות המציאות תשתנה, גם הערכים ישתנו - אחת ולתמיד. מכאן תחושת החירום בשני הצדדים. מכאן הסירוב להתפשר.
ההגינות מחייבת לומר שלא כולם רואים את התהליך במונחים כל כך דרמטיים. יש במערכת הפוליטית מי שמעריך שבסוף הדרך ממתינה נוסחה שכולם יוכלו לחיות איתה. המהפכה של רוטמן-לוין תעבור בקריאה ראשונה בכנסת, ואחר כך ייפתח משא ומתן. הנשיא יתווך, והגרזן יוחלף בקוסמטיקה. זה המסר שעולה מהריאיון שהעניק נתניהו לרשת CNN ומהדברים שאמר לאנתוני בלינקן ולעמנואל מקרון: יהיה בסדר.
גם אם נתניהו מתכוון לזה, וספק אם הוא מתכוון, אין בהערכה הזאת היגיון פוליטי. אישור החוק יהיה הגשמת חלום חייהם של לוין ורוטמן. הם ילכו עם הראש בקיר. מאחוריהם יתייצבו ארבע סיעות בקואליציה, כל אחת וחשבונה וחשבון מנהיגיה, כל אחת ובוחריה: ציונות דתית, עוצמה יהודית, יהדות התורה וש"ס. נתניהו לא ישלוט בהן. גם היום הוא לא שולט. לוין הבטיח שיש לו, בביטוי ששמעתי מפי גורם פוליטי, "כמה עיזים שאפשר להוציא אותן". זאת הפשרה שלו. במילים אחרות: הגרזן לא יוחלף בקוסמטיקה - הוא יבושם בה.
הכלכלה היא שחקן חשוב במאבק הזה. הישראלים, גם אלה שמשיבים בסקרים בחיוב על השאלה אם הם תומכים ברפורמה במערכת המשפט, לא מייחסים חשיבות עליונה לרפורמה הזאת. הביטחון האישי ויוקר המחיה מדאיגים אותם יותר. הם לא מבינים את הבהילות. הם לא ששים לשלם את המחיר.
לפני שבועות אחדים שוחחתי עם דמות בכירה בתעשיית ההייטק. זה היה לפני שהיזם תום ליבנה הודיע שהחליט להוציא את כספו ואת משפחתו מהארץ. דיברנו על מהלכים שונים שציבור המוחים עשוי לנקוט. תאר לעצמך, אמרה לי, שיום אחד יחליטו מאות אלפי ישראלים לפדות את קרנות ההשתלמות שלהם. מה זה יעשה לכלכלה, מה זה יעשה לדירוג. תאר לעצמך... אבל לא צריך להפליג בדמיון. הנזקים הכלכליים כבר כאן, בחוות הדעת של מחלקות המחקר בבנקים.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאין דרך לשכנע את לוין ורוטמן לסגת לאחור: ההסתערות על מערכת המשפט, בכל מחיר, היא משימת חייהם. אחראי מי שנתן בידיהם את הכוח. בעבר, כאשר ממשלות נקלעו למצבים קיצוניים, היו קמים אנשים בתוך מפלגת השלטון ואומרים די, חייבים להרגיע. כך קמו בישראל ועדות חקירה וועדות בדיקה וועדות ציבוריות. מה שלא עשה השכל עשה הזמן.
בינתיים זה לא קורה. שרים בליכוד, שמשמיעים את דאגתם בשיחות פרטיות, פוחדים להשמיע את קולם בגלוי. אהוד ברק סיפר לי לא מזמן איך אבי דיכטר, כאשר היה חייל בסיירת מטכ"ל, חילץ בגבורה עילאית לוחמים שנתקעו בסוריה. הפוליטיקה עשתה שמות בגבורתו של דיכטר ובעצמאותם של עמיתיו לשולחן הממשלה. הם נמוכים מעשב. לכן אין מנוס מהמשך המחאה, בכל הכוח. אין הרבה זמן. הדמוקרטיה כבדת רגליים, ומולה, נחושים כתמיד, דורסניים יותר מתמיד, לוין ורוטמן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
