תיעוד תקיפת נהג באמצעות קסדה בנתיבי איילון
(צילום: סבטה)
שרשרת אירועי האלימות ששטפה את ישראל בשבועות האחרונים לא הופיעה משום מקום, ואין פתרונות קסם שיגרמו לה להיעלם. לאלימות הישראלית יש סיבות רבות. יש שטוענים שהיא נובעת מהתרבות הלבנטינית הים-תיכונית, יש כאלה שמאשימים את רפיסות מערכת המשפט. כאן אציע הסבר אחר. אני לא טוען שמדובר בהסבר יחיד, אבל לאלימות שהיא חלק כל כך מרכזי בחוויה הישראלית יש שורשים היסטוריים ותרבותיים עמוקים. וזו גם הסיבה מדוע כל כך קשה, אולי בלתי אפשרי, לטפל בה באופן יעיל.
ראשית, כאשר עיצבו אבותיה של התנועה הציונית את עקרונותיה, מימין ומשמאל, גם הרצל, גם ז'בוטינסקי ולפניהם, הם שאפו ליצור יהודי חדש, מודרני, עצמאי וחזק. לא עוד היהודי הגלותי הישן התלוי בחסדיהם של הגויים. בכך, ללא ספק, הצליחה התנועה הציונית. אבל היא הצליחה יותר מדי. היהודי החזק התאהב בכוח של עצמו והפך לבריון. ובריון לא מבחין יותר מדי בין קורבנותיו. טועים אנשי השמאל הרואים בכיבוש את מקור ההשחתה של התרבות הישראלית. הכיבוש הוא תוצאה של האלימות הישראלית, לא הגורם לה. ולכן אותה אלימות מופנית לעתים כלפי לא-יהודים, ולעתים כלפי יהודים. מעבר לקו הירוק ובתוכו.
שנית, הגישה היהודית תמיד הייתה מבוססת על הפרדה ברורה בין "אנחנו" לבין "הם". מצד אחד היהודים, ומן הצד האחר כל היתר. כמובן שחוויית הרדיפה בגלות הוסיפה לכך את התחושה שכל העולם נגדנו. לתחושה זאת ברור שאין צידוק היום, כאשר היהודים הישראלים חיים באחת המדינות החזקות ביותר בעולם – כלכלית, צבאית וגם דיפלומטית. אבל לוותר על תחושת הקורבן לא קל. יש בה משהו מנחם: לקורבן אין אחריות והוא לא אשם בדבר. ומותר לו הכל, שהרי הוא קורבן הנלחם על חייו. המעבר בין תחושה קולקטיבית שכזו לתחושה אינדיבידואלית הוא מהיר, כמעט אוטומטי. אם הכול מותר ל"יהודים", אזי מותר גם לי, היהודי הבודד, לעשות מה שאני רוצה. גם על חשבונם של יהודים אחרים.
ההיסטוריה היהודית יכולה גם להסביר את ה"סחבקיות" הישראלית. היהודים תמיד חיו יחד, לעתים קרובות ספונים בצפיפות בתוך גטאות. המשפחות היו מרובות ילדים. החוויות התרבותיות העיקריות היו כולן משותפות, ובראשן ההליכה לבית הכנסת. יש הסבורים שיש בה משהו יפה, בהסתחבקות היהודית והישראלית הזו, אבל גם כך, כל דבר שהוא בלתי מידתי אינו טוב. יש הבדל בין הסתחבקות לבין אי-כיבוד הזולת, והמעבר בין האחד לשני קורה במהירות, מבלי שחשים בדבר. הליברליזם המודרני חרט על דגלו את זכויות הפרט, האינדיבידואל, אבל את זאת קשה לכבד כשכולם מסתחבקים עם כולם.
כל זה מוביל אותנו לסיבה העיקרית לאלימות הישראלית האופיינית, ואותה קשה יותר להסביר. בספרו "תהליך התירבות" תיאר הסוציולוג היהודי-גרמני נורברט אליאס כיצד התפתחו בהדרגה בתרבות האירופאית מנהגים של נימוסין בסיסיים, ולאחריהם תרבות גבוהה יותר ברמת המדינאות. דרך קצת פשטנית לסכם את הספר הארוך והסבוך הזה היא לטעון שבמקום שבו לא למדו עדיין אנשים כיצד לא לחטט באף בציבור, אין לצפות מהם שייפתחו מערכת חברתית ומדינית מתקדמת.
התיאוריה של אליאס מספקת מפתח להבנת האלימות הישראלית הטיפוסית. כולנו מכירים אלימות זו. אנחנו עדים לה בכל מקום. ומי שמטייל במדינות מערביות מפותחות, באירופה או באמריקה, למשל, תמיד מרגיש זאת בשובו לארץ. הניגוד הוא מדהים. ממקומות שבהם מחזיקים לך את הדלת פתוחה כשאתה עובר בה, ממקומות שבהם כמעט כל אדם יגיד "בבקשה" ו"תודה", המעבר לאווירה הישראלית מדהים כל פעם מחדש, ולא במובן הטוב של המילה.
קטטה בקניון עזריאלי בתל אביב
החוויה הישראלית היומיומית המוכרת לכולנו כוללת גסות רוח, אי-כיבוד הזולת, הידחפות בתור ונהגים שרובם לא עוצרים להולכי רגל במעבר חצייה, גם אם מדובר בילד קטן או באשה זקנה. היא כוללת השלכת לכלוך במרחב הציבורי וחדירה לתחום המרחב של האחר עד כדי נגיעה מיוזעת. יש בה זלזול מופגן עד כדי גסות מילולית. על "בבקשה", "תודה רבה" ו"סליחה" אין בכלל מה לדבר. סבלנות אין, ולכן גם אין סובלנות.
התחושה שלפיה אני ואפסי עוד אינה נחלתה של קבוצה מסוימת בחברה הישראלית. היא משותפת לכולם, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים. גם לאותו אדם המביע שאט נפש ממעשי אלימות בוטים יש - גם אם אינו מכיר בכך - חלק באותם מעשים, אם הוא לא מתנהג כאדם תרבותי בדברים כביכול פעוטים. שכן בחברה שבה האנשים הנורמטיביים אינם מכבדים זה את זה בענייני דיומא, האנשים הלא-נורמטיביים לא יהססו לנקוט אלימות קשה. יש התאמה בלתי נמנעת בין הדברים. גם חוסר נימוס ואי-כיבוד הזולת הם בגדר אלימות. ומיותר לציין, אליבא דנורברט אליאס, שלחברה כזו אין שום סיכוי לטפל בבעיות חברתיות ומדיניות הרות גורל.
תיעוד: מנקב צמיגים של נהג אחר בכביש 431
(צילום: צילום: סופיאן זחאלקה)
אז מה עושים? התשובה היא אחת ויחידה, וכולנו מכירים בה - חינוך. מימים ימימה שמה מערכת החינוך בישראל דגש על "ערכים יהודיים", משמע שערכים לא-יהודיים פחות נחשבים בעיניה. אם אכן יש הבדל בין ערכים יהודיים ללא-יהודיים, כדאי שנמהר לאמץ דווקא את האחרונים. ההתעקשות שאנחנו נבדלים מהגויים, טובים מהם, נעלים עליהם, מוסריים מהם, הובילה אותנו למציאות העגומה של ישראל בשנת 2022. במקום זאת, כדאי שנתחיל לחנך את ילדינו לערכים הומניסטיים, ליברליים ומודרניים.
ד"ר נתנאל וולוךבבסיסם של ערכים אלו נמצא כיבוד הזולת. לא ההתהדרות היומרנית בפתגמים כגון "ואהבת לרעך כמוך", או "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אלא המימוש הצנוע של עקרונות אלה בחיי היומיום. מה שמכונה "כלל הזהב". זהו כלל אוניברסלי, לא המצאה יהודית.
אבל בחינוך אין פתרונות קסם. מעצם טבעו הוא אורך שנים ארוכות. וכדי לשנות מן השורש את התרבות הישראלית האלימה יידרשו לפחות שנות דור, וגם זה רק במידה שנתחיל לטפל בכך היום ומיד. על רקע מצבה של מערכת החינוך הישראלית, אין מקום לאופטימיות.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
