שתי האחיות שלבושות שחור מקרסול ועד ראש מסתכלות עליי בזמן שהן עומדות בתור לקנות קרח. "אם את כאן, זה כמו אות קלון שיש עלייך", הן אומרות. "כאן" זה סאדר סיטי, הפרבר הבגדדי שהוקם כדי לספק דיור לעניים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשאתה שואל אותם אם הם שיעים או סונים, העיראקים קודם כל יענו לכם שהם עיראקים, וזהו. אבל בבגדד אף אחד לא יעצור נהג מונית שהוא לא מכיר. אף אחד לא יתרחק יותר מדי מהשכונה או מהרובע שבהם הוא גר, ובכל רובע יש מחסום כניסה. ומה שהכי בטוח, אף אחד לא יעזור לך לצאת להרפתקה מסוכנת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פה עוסקים במלחמת הישרדות, ומה שקורה בסאדר סיטי ממחיש את החיים הנוכחיים בעיראק בצל המשבר הפוליטי שמתחולל בה בשנה האחרונה וביתר שאת בשבועות האחרונים - חיים ללא משילות, מדינה ללא שלטון מתפקד.
כמו חלק ניכר מהתושבים, אם לא כולם, גם שתי האחיות שעומדות בתור לקרח מעולם לא יצאו מגבולות בגדד. הן לא יכולות להרשות לעצמן. "לפני כמה ימים היינו אצל רופא ולא היו לו פלסטרים. הוא עשה שימוש באיזולירבנד, כמו של החשמלאים", הן מספרות, "אנחנו לא מסוכנים כאן, אבל אנחנו ממש עניים ומותשים".
בסאדר סיטי, שהוקמה בשנות ה-60, לרחובות אין אפילו שמות. יש כאן שני מיליון תושבים, או אולי שלושה, או חמישה, אף אחד לא באמת יודע. היא מחולקת לסקטורים ממוספרים, כמו במחסן, כמו בלול תרנגולות ענק. כמו בכלא. הקירות ברחבי המחוז מלאים בציורי של אימאמים שיעים או של שהידים - חלקם מתו בתקופת סדאם חוסיין, חלקם נהרגו בזמן המלחמה האמריקנית על אדמת עיראק, חלקם קורבנות של דאעש ועוד-ועוד.
לצד אלו ששילמו בחייהם את מחיר המלחמות האינסופיות שמתחוללות במדינה העקובה מדם הזאת, יש מי שנפל קורבן לעוני המחפיר ששולט ברחובות, כולל ילדים שמתו כתוצאה ממחלה שלא טופלה.
סאדר סיטי היא רק אוסף של בתים, אין שום דבר ציבורי כאן. אין פארק, אין גן ילדים, בית משפט, אפילו אוטובוס אחד לא ראיתי כאן. כלום.
אבל למחוז סאדר סיטי יש שם. שם שזהה לשמו של "רובין הוד של עיראק" - מוקתדא א-סדר. אחת הדמויות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, בדרמה הפוליטית שמטלטלת את עיראק בשנה האחרונה והגיעה לשיא בשבועות האחרונים. לכל איש ואישה שפגשתי ברחוב יש דעה עליו.
הסיפור הפוליטי בעיראק פתלתל וסבוך, אבל את הפרק האחרון בסאגה שלא נגמרת אפשר להתחיל לפני שנה בדיוק, בבחירות שנערכו בעיראק ב-10 באוקטובר 2021.
א-סדר, מנהיג מפלגת סאאירון התחזק משמעותית באותן בחירות, אבל סירב לכלול בממשלתו את המפלגות הפרו-איראניות. העימות הפוליטי הלך והחריף, עד שביוני האחרון הוא הורה לחברי הפרלמנט שלו להתפטר. זמן קצר לאחר מכן תומכיו התבצרו בפרלמנט ואילו הוא עצמו הודיע באוגוסט על פרישה מעיסוקיו הפוליטיים.
אלא שלא מדובר ביציאה שקטה לפנסיה. בגיל 48, א-סדר, נצר למשפחת מנהיגים רוחניים מהאיסלאם השיעי, הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר בעיראק. כשהיה סטודנט הוא זכה לכינוי "המוללה אטארי" בגלל שהיה הרבה יותר מחובר למשחקי מחשב מאשר לאיסלאם. יותר מהדת, מה שקובע כאן הם העסקים.
הכרזתו גררה גל של מהומות אלימות. זה כוחו של האיש: החוטים שהוא מושך, והמיליציות שלו, קובעים מה יעלה בגורל המדינה.
א-סדר עדיין שואף להביא להקמת ממשלה רחבה עם הסונים והכורדים, ולהרחיק את השלטון מאיראן. אלא שבינתיים, ביום חמישי שעבר, אחרי שנה של בלגן פוליטי ומבוי סתום, העיראקים סוף-סוף הצליחו למצוא מועמד של פשרה ומינו נשיא כורדי חדש, עבד א-לטיף רשיד.
הצעד הראשון של רשיד היה למנות ראש ממשלה מיועד: נציג המחנה הפרו-איראני, מוחמד שיאע א-סודאני. הכוונה שלו היא להשביע בסוף השבוע הזה ממשלה חדשה, והשאלה הגדולה היא מה יעשה א-סדר, ומה תהיה דריסת הרגל של איראן בהנהגה הפוליטית של שכנתה. ההשלכות יהיו כמובן על המזרח התיכון כולו.
המהומות וההפגנות האלימות מלוות את איראן מתחילת הקיץ. במשך חודשים תומכי א-סדר, "הסדריסטים" חזרו ותקפו שוב ושוב את בניין הפרלמנט, פרצו והשתלטו עליו. כשבמקביל תומכי איראן ושליחי הרפובליקה האיסלאמית גם יורדים לרחובות ולכיכרות של בגדד.
ההתרחשות המרכזית היא בכיכר תחריר, כן - כמו כיכר תחריר בקהיר. כיכר תחריר העיראקית שוכנת בבגדד, על גדות נהר החידקל, וכמו במצרים גם היא נחשבת לסמל לאומי.
העימותים בכיכר תחריר הולכים ומתעצמים. ברחובות הסמוכים אפשר לראות גם צבא, כוחות מיוחדים וצלפים על הגגות. אני מנסה להתנער מאחד שדבוק אליי, אבל הוא נשאר צמוד–צמוד. "אני כאן בשביל להבטיח את ביטחונך", הוא לוחש לי ואז מוסיף: "עם הרעיונות שיש לך, יש מצב שאת תיפגעי קשות, שזה יכאב לך"
בזמן שאני מדברת עם אחד הצעירים שבאו למקום למחות, העימותים מסביב בכיכר הולכים ומתעצמים. היחס בין מספר השוטרים למפגינים הוא כבר חמישה שוטרים על כל מפגין. ברחובות הסמוכים לכיכר אפשר לראות גם צבא, כוחות מיוחדים וגם צלפים על הגגות. הם בכל מקום, גם ממש בינינו, בתוך המפגינים.
אני מנסה להתנער מאחד שדבוק אליי, אבל הוא נשאר צמוד-צמוד. "אני כאן בשביל להבטיח את ביטחונך", הוא לוחש לי ואז מוסיף: "עם הרעיונות שיש לך, יש מצב שאת תפגעי קשות, שזה יכאב לך".
ברחובות של סאדר סיטי יודעים מה התשובה לשאלה שמעסיקה לא מעט גורמים במזרח התיכון ובמערב - מה יעשה מוקתדא א-סדר. האם יעדיף את הזהות השיעית או את הזהות "העיראקית", או במילים אחרות האם יהיה הפירומן או הכבאי.
"הוא יעשה את מה שנכון. כמו תמיד", פוסק בצורה ברורה וחדה חאדים אל-חילי, חייט שרוקם על שטיחים פסוקים מהקוראן. "בעיראק המדינה לא קיימת. אין חוק, לא שתלו כאן עץ אחד. מי שסלל את הכבישים המעטים אלה הם אנחנו בעצמנו. הכלכלה לא קיימת".
אל-חילי נושא אצבע מאשימה לנורי אל-מאלכי: עוד דמות מפתח בניסיון להבין את הכאוס העיראקי. אל-מאלכי כיהן במשך שמונה שנים כראש ממשלה, ואז כסגן נשיא במשך ארבע שנים נוספות. ברחוב מתייחסים אליו כאל שתול של ארצות-הברית, למרות קשריו ההדוקים גם עם איראן, וכאל מי שאחראי למצב הכלכלי המחפיר.
"מה הוא עוד רוצה", נאנח אל-חילי, "מה עוד הוא מחפש בכלל. אנחנו מייבאים את הכול, אפילו את התמרים המפורסמים שלנו. מייצאים אותם מחוץ לעיראק ואז הם נמכרים כאן במחיר כפול. יש לנו עשרה אחוזים מעתודות הנפט העולמיות, אבל חשמל אין".
אבל אם הנפט הוא מה שמעניין את אירופה והמערב, הציר הכלכלי שצריך לשים לב אליו הרבה יותר הוא הסחורות שעושות את הדרך לאיראן. עיראק היא כיום השוק הכי גדול של איראן, ומעין מושבה שלה. זאת המדינה דרכה האיראנים יכולים לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות. לא במקרה היחסים עם איראן הם מרכיב מרכזי במלחמות הפנימיות בעיראק: תומכי איראן מצד אחד, והקו שמוביל א-סדר נגד שלטון האייתוללות מצד שני.
ברחוב בסאדר סיטי עוברת לידי אישה ללא שיניים. היא בת 46, נראית כאילו היא בת 76, וסוחבת אחריה כשהיא צולעת עגלה עם בצלים ואת אחד מ-11 ילדיה, נכה. הוא זכאי לקצבה בגלל נכותו, אבל היא כל כך נמוכה שהאם החליטה אפילו לא להגיש את הטפסים. "אם הייתי מקבלת את הסיוע שמגיע לי, מה היה כבר משתנה? מדובר כולה ב-40 סנט בחודש", היא אומרת בייאוש.
ומה דעתך על מוקתדא א-סדר? אני שואלת. "הוא מלאך", היא עונה לי.
הזעם הציבורי בעיראק מופנה כלפי המערכת הפוליטית שייסדו האמריקנים בשנת 2003, לאחר נפילת סדאם: המוהסאסה - חלוקה מחדש. כל מינוי, כל חוזה, כל מכרז, מחולק בין מפלגות המדינה לפי קבוצה אתנית ודתית. הנשיא הוא כורדי, ראש הממשלה סוני, יו"ר הפרלמנט הוא שיעי.
"על 42 מיליון תושבים, עיראק מחזיקה בחמישה מיליון בעלי תפקידים ציבוריים. חמישה מיליון פרזיטים", אומר לי עבאס אל-אסאדי, שעומד בקצבייה וממתין עדיין ללקוח הראשון שלו למרות שהשעה היא כבר צהריים. "רבים מאותם בעלי תפקידים קיימים רק על הנייר, מקבלים שכר על כלום".
"אם לא הייתי חייב להיות כאן כל היום, ברור שהייתי מצטרף להפגנות. כמו כולם. כי מדינה שעונה לך באמצעות ירי כדורי רובה, איזו מדינה זו?" אומר לי אחד המוכרים בשוק הגדול בסאדר סיטי, "אתה דורש זכויות, מבקש כבוד. והם בתגובה, יורים בך. מדינה כזו אינה המדינה שלנו".
אני מסתכלת סביבי על השוק. למעשה, זהו שוק כלי הנשק הגדול ביותר בעיראק כולה. כאן מוצאים הכול. טילי האר-פי-ג'י מונחים על המדפים כאילו היו תפוזים. אני מנסה לצלם אותם, אבל מיד יש מי שעוצר אותי מלצלם את התמונה.
בעיראק לכל משפחה יש נשק. לא מפתיע במדינה שבה לכל מפלגה יש את המיליציה שלה. הראשונה, החזקה ביותר, היא ארגון באדר המזוהה עם איראן והוקם עוד בשנות ה-80. ישנה גם המיליציה של מוקתדא א-סדר, שהקים את צבא מהדי בשנת 2003. אבל בשנת 2014, עם הגעתה של דאעש, הכול השתנה.
הצבא העיראקי התפורר לחלוטין, והמיליציות השיעיות האלה השתלטו על העניינים ונלחמו בג'יהאדיסטים של המדינה האיסלאמית. הן הצטרפו לכוחות הצבא העממי ונהנו ממימון של שני מיליון דולר בשנה. כיום ישנן יותר מ-60 מיליציות בעיראק, ובהן למעלה ממאה אלף לוחמים רשומים ועוד רבים שמצטרפים ללחימה בעת הצורך. רשמית, המיליציות הן חלק מהצבא אבל בפועל הן עצמאיות לגמרי.
גם היוצרות הפוליטיות התהפכו: אלה לא מפלגות שיש להן מיליציות, אלא ההפך. מיליציות שיש להן מפלגה. האדי אל-אמירי, מפקד מיליציית ארגון באדר למשל, הוא גם חבר פרלמנט במקביל. כמו מפקדים בכירים אחרים, הוא לא חסיד של עלי אל-סיסתאני, מנהיגה הרוחני של עיראק, אלא של עלי אחר - עלי חמינאי, מנהיגה הרוחני והשליט העליון של איראן.
המיליציות התחזקו מאוד כתוצאה מהמלחמה בדאעש, אבל במידה רבה אף יותר כתוצאה מחיסולו של מנהיג כוח קודס באיראן, קאסם סולימאני, שחוסל על ידי מל"ט אמריקני ב-3 בינואר 2020.
אחת המטרות של ארה"ב הייתה להחליש את המיליציות השיעיות, והן אכן איבדו מיכולות התיאום שלהן, אבל כתוצאה מכך הן הפכו להרבה יותר מסוכנות. המיליציות לא ממלאות יותר פקודות של קאסם סולימאני, אלא נותנות דין וחשבון רק לעצמן.
עלי ראשיד בן ה-17, נמצא במוסך הקטן שלו בשוק עד שעות הערב המאוחרות, ולא בגלל שיש לו יותר מדי קונים. "אף אחד לא מסתובב סתם כדי ליהנות כאן", הוא אומר, "אין כאן כלום. חוץ ממתאמפטמין".
כן, הסמים הפכו להיות נפוצים מאוד, במיוחד מת' שמגיע מאפגניסטן דרך איראן והפך את עיראק למקום רווי סמים. עם מאה הדולר שהוא מרוויח הוא מקיים את אמא שלו וששת אחיו. גם הוא, כמו רבים אחרים, לא יצא אף פעם מסאדר סיטי.
מקום המפגש של בני ה-20 הוא הרחוב הזה של מוסכים ופנצ'ריות אליהם נוהרים רבים כדי "לשפץ" את האופנועים שלהם. ואתם, אני שואלת חבורה של צעירים, חבריו של עלי, מה אתם עושים? "עושים צרות, טראבל מייקרים", הם עונים לי. "כלומר?" אני מנסה להבין, "אתם מסתבכים כל הזמן עם החוק?". "לא", הם אומרים, "אנחנו החוק כאן". הם חיילי השטח של מוקתדא א-סדר.
היום הדרמטי ביותר עבורם, ובדיעבד עבור עיראק כולה, היה כאמור ב-29 באוגוסט האחרון, כאשר כמה שעות אחרי ההפגנות והעימותים האלימים במרכז בגדד, מוקתדא א-סדר, הורה לתומכיו ונאמניו לעזוב את "הגרין זון", אזור המרכז של בגדד שבו שוכנים הפרלמנט, מבני הממשל ורוב השגרירויות הזרות.
הכיכר בסאדר סיטי נמצאת לא רחוק מהמקום שבו מתחילה בגדד האחרת. זאת שמעליה מתנשאים המנופים שבונים את הבנק המרכזי החדש, הפרויקט שעוד תוכנן על ידי האדריכלית המנוחה בעלת השם העולמי זהא חדיד ב-800 מיליון דולר. זאת בגדד שלא רק שיש לה חשמל, בערב יש לה אלפי אורות, כמו טיימס סקוור.
היום יום שישי, שהוא יום ההפגנות. הכיכר נשמעת היטב. גם הצעקות והקריאות של המפגינים, וגם היריות. לא רק שם הכיכר, "תחריר", זהה לשמה של הכיכר שאיכלסה את מהפכת קהיר, גם הסיסמה היא אותה סיסמה: "להפיל את המשטר".
אחרי שתומכי א-סדר עזבו את הזירה בהוראתו לפני מספר שבועות, תפסו את מקומם המפגינים של "תשרין" - אוקטובר. זהו לא סתם עוד תאריך על לוח השנה. באוקטובר 2019 התרחש האביב הערבי של עיראק, גל המחאות המשמעותי ביותר שחוותה המדינה בעידן שאחרי סדאם שבו נהרגו מאות מפגינים. ועכשיו, מפגיני "תשרין" חזרו להציף את הרחובות.
ההבדל המשמעותי הוא שהיום הם גם מצטרפים למחאה הבוערת נגד השלטון האיראני. המפגינים מניפים תמונות של מאסה אמיני, הצעירה האיראנית שהוכתה למוות על ידי משטרת טהרן כי השיער שלה ביצבץ מבעד לחיג'אב, והפכה לסמל של המיאוס בשלטון הקיצוני.
מפגיני "תשרין" יוצאים באופן חד-משמעי נגד איראן, אבל הסיפור גדול יותר. הם מוחים נגד השיטה, נגד המשטר. נגד המוהסאסה.
"כשאנחנו קוראים ודורשים 'לכו הביתה' אנחנו באמת מתכוונים לכולם. אנחנו הרבה יותר קיצוניים", אומר לי אמיר אל-חאבוי, שבגיל 29, היה אחד המועמדים הצעירים ביותר בבחירות. "מוקתדא א-סדר הוא חלק אינטגרלי ממה שאנחנו מוחים נגדו. עיראק מנוהלת מאחורי הקלעים. תמיד אותם גורמים, לא משנה בכלל ומנותק ממי שנבחר בפועל.
"מוקתדא א-סדר הוא אחד מהקבועים האלה. הוא משחק אותה תומך הדמוקרטיה רק כי הוא מחזיק ברוב. אבל הוא מנסה לשנות את האיזון הפנימי בין השיעים. לא יותר מזה. מה שהוא עושה זה לא מהפך, אלא הצגה".
על המפה, כיכר תחריר היא באמצע הדרך בין שני חלקיה של בגדד - בגדד הענייה ובגדד של המנופים, התנופה והאורות. אבל זאת נקודת מפגש גיאוגרפית, לא מקום משותף ומאחד.
"הבעיה עם אנשי א-סדר זה לא מה שהם חושבים. הבעיה היא מה ומי שהם. כי כמו שהם מכנים את עצמם, הם חסידים. הם כמו אובייקטים, לא בני אדם חושבים, לא אנשים בודדים. יש להם בוס, מנהיג, במקום מוח וראש", אומר חוסאם אל-בגדדי בן ה-28, פעיל מרכזי בתנועת "תשרין". "עם האמריקנים היינו נתינים כמו תחת סדאם. הגיע הזמן להפוך לאזרחים. לקבל זכויות, לא טובות".
כך או כך, מטרותיו וצעדיו של מוקתדא א-סדר עדיין לא לגמרי מובנים - לא בתוך עיראק ולא בעיני הגורמים הרבים שמתעניינים במה שקורה שם. עד לא מזמן א-סדר עוד נחשב לאיש של איראן בעיראק. הוא היה האויב מספר 1 של ארה"ב. עכשיו הוא האויב מספר אחד של האויב של ארה"ב.
"מה המטרה של א-סדר? אפילו הוא לא ידע לענות לך במדויק", אומר סאפה ראשיד בן ה-24, שהגיע לתחריר מסאדר סיטי. "הוא רוצה להיות להיות בעל השפעה כמו אביו לפניו. הוא מחפש נראות, וזהו. זה בכלל לא חשוב, האמת, כי עיראק היא בסך הכול שדה הקרב עבור הקרבות של אחרים".
כלומר?
"מבחינה כלכלית אנחנו קולוניה, מושבה של איראן. מבחינה פוליטית, אנחנו מבטיחים את האחדות הטריטוריאלית של השיעים. מאיראן ועד ללבנון. כלומר, אנחנו מבטיחים לאיראן גישה ישירה לישראל. וכשישראל תקועה לנו שם, אף אחד הוא לא השליט באמת".
בעיניו של ראשיד התמונה די פשוטה: "כאן כל אחד חושב על עצמו", הוא אומר, "כל אחד מחפש לעצמו מישהו חיצוני שיגן עליו. אחד מרים קיר מול איראן, השני מול ארה"ב. אחד אחר מול ישראל או מול ערב-הסעודית, טורקיה, קטאר, אפילו סין. כל אחד כאן מוכר את עצמו.
"תראי את הכורדים, הם מתעקשים על הסכנה ששמה דאעש. כי ברגע שדאעש נעלם, הכורדים נעלמים. הם בסך הכול רוצים לחזור להיות במוקד העניינים, למשוך תשומת לב ומרכזיות בשיח הציבורי, להיות שוב שחקן. וזה נכון שדאעש עדיין פעיל, אבל אין למדינה האיסלאמית כבר את היכולת לתקוף ולכבוש עיר כמו בשנים הראשונות שלה. אבל ההיגיון של הכורדים הוא ההיגיון של כולם. כל אחד חושב על עיראק".
לדברי עבדול קאהר אהרי בן ה-26, הלופ לא צפוי להיגמר בקרוב: "נלך שוב לבחירות חדשות, אין מנוס. אבל נחזור לנקודת ההתחלה. כי כאן הכול וכולם הם הסיבה למשבר".
סאפה ראשיד, מפגין: "מבחינה כלכלית אנחנו קולוניה, מושבה של איראן. מבחינה פוליטית, אנחנו מבטיחים את האחדות הטריטוריאלית של השיעים. מאיראן ועד ללבנון. כלומר, אנחנו מבטיחים לאיראן גישה ישירה לישראל. וכשישראל תקועה לנו שם, אף אחד הוא לא השליט באמת"
ניסיון להבין את חוקי הבחירות בעיראק הוא אתגר כל כך מורכב, שנדמה שצריך תואר במשפטים כדי לצלוח אותו. זה החוק שאיפשר לא-סדר להפוך למנהיג המפלגה הגדולה ביותר, אבל עם 73 מושבים בלבד בפרלמנט מתוך 329. אחוז ההצבעה נמוך וכמעט לא מייצג: רק 42 אחוז מהעיראקים טרחו להצביע.
"עיראק מוחלקת ל-83 מחוזות", מנסה אהרי להסביר, "ובכל מחוז עוברים המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר. כל אזרח מצביע פעם אחת, אבל הקול הזה הולך למועמד, לא לרשימה שלו. כתוצאה מכך, אם לדוגמה באותו מחוז, יש יותר מועמדים פופולריים, כלומר כאלה שהצביעו להם מעבר לרף מסוים, זה כאילו שמספר קולות זהה הלך והתבזבז. הקואליציה של המיליציות, אל פתח, קרסה מ-48 מושבים ל-17. אבל בפועל הם קיבלו את אותו מספר קולות. בגלל זה אנשי המיליציות עלו על הבריקדות בהפגנות האלימות". מבולבלים? אתם לא לבד.
"נלך שוב לבחירות חדשות, אבל בסוף זה יידרדר למלחמת אזרחים", אומר אהרי. "האמת היא שבין כל הסיבות של המשבר, הסיבה הראשונה וזו שלא מזכירים אותה, היא המנטליות. כי אנחנו לא חברה של אזרחים, אנחנו חברה של משפחות. הכול כאן נפתר ומנוהל ברמת המשפחות. ובסוף כל דבר נפתר באמצעות הנשק. פונים לעזרה למיליציה זו או אחרת, במקום לעורך דין. בלי פירוק מוחלט מנשק, ברמה הכללית, לא ישתנה שום דבר. אבל זו מטרה שלחלוטין לא בהישג ידינו".
מוחמד אל-באסם, בן 34, לא מנסה להסתיר את האכזבה הרבה שלו מהמצב. הוא נחשב לאחד העיתונאים הכי מפורסמים בבגדד, בתור מגיש של אחת ממהדורות הערב של החדשות בטלוויזיה. היום, בכיכר, הוא מהצד השני של המצלמות.
"לפרק שיטה זה דבר קשה", אומר אל-באסם, "כאן עוד יותר אפילו מאשר בטהרן או בביירות, וכמו בכל מקום, אנחנו נגד הכול, אבל אין לנו הצעות. אין מספיק. אנחנו גם לא מאורגנים. אנחנו אפילו לא ברשת אחת עם האקטיביסטים האחרים של העולם הערבי. לא רק שליריבים שלנו יש מיליציה, לכל אחד מהם, יש להם שררה וכסף לבזבז, וחברים בעמדות הבכירות. בעלי ברית בינלאומיים. אנחנו רק יכולים לחזור לכיכר, מדי פעם. לחסום כביש במשך שלושה ימים, ולהזכיר להם ולנו שאנחנו קיימים".
12 צפייה בגלריה
לוחמים במיליציות הפרו-איראניות ליד רכבו השרוף של קאסם סולימאני בשדה התעופה בבגדד
(צילום: AFP)
כמו רבים, מוחמד, עושה את דרכו חזרה הביתה. הם צועדים לכיוון רובע כראדה, לכיוון ארמון מנסור, לגדה השנייה של נהר החידקל. ולכיוון מוטנבי, המרכז התרבותי של בגדד שהוקם ושופץ בצורה מדהימה על ידי ארגון התרבות של האו"ם, אונסק"ו, ובו נמצאים הספריות, האומנים ושכבת האינטלקטואלים. בימי שישי, הם נפגשים כדי לדון ולהתווכח על כל דבר עד אמצע הלילה, ולדבר על פוליטיקה, פילוסופיה, מדע, החיים עצמם.
למרות כל הקרבות והאש, ההרס והחורבן, בבגדד יש עדיין פסלים של סופרים ומשוררים במקום לוחמים וכובשים. היא נותרה עיר בעלת אלגנטיות אינסופית. עיר בה לכל אורח מציעים מיד כוס מים, הנכס הכי חשוב ובעל ערך. כן, המים, לא הנפט. הנפט הוא הקללה הגדולה ביותר.
אבל קצת מעבר לשם, סאדר סיטי נותרה כתם שחור ללא חשמל. בכיכר תחריר כולם מהנדסים, רופאים, אנשי מחשבים, כולם בעלי תארים. על עיראק אומרים שהסונים עשירים, השיעים עניים והכורדים אגואיסטים. וכמו כל הפשטה, זו תמצית מטעה כמובן. אבל היא כן נותנת כיוון מסוים.
המפגינים העיראקים יוצאים נגד איראן, אבל הסיפור גדול יותר. הם מוחים נגד השיטה: "כשאנחנו קוראים ודורשים 'לכו הביתה' אנחנו באמת מתכוונים לכולם"
אני מחפשת את הבית של אחד הצעירים שנהרג מירי ב-29 באוגוסט בעת ההפגנות. אני שואלת את אחד המתדלקים אם זה הוא שאת תמונתו הדביק על הקיר ממול, ורק אז אני מבחינה שהוא קטוע רגל. בסאדר סיטי לכל פינה יש את הסיפור שלה. לכל סמטה יש עמוד ויקיפדיה, הפצצות, הוצאות להורג. לכל בית יש את ההרוג שלה. הפצוע שלה. "אנחנו כולנו שהידים כאן. גם החיים הם שהידים", הוא אומר.
הבן שלו חוזר לכיכר אחרי ההפגנות כדי לאסוף את תרמילי הקליעים שנותרו על הקרקע בתום ההפגנות. הוא מוכר את המתכת מחדש בשלושה דולר לקילו. עד עכשיו, זה הדבר היחיד שגרם לו להרוויח משהו.
הכתבה מתפרסמת במקביל בעיתון La Gazzetta del Mezzogiorno. תרגום: דניאל בטיני
ביום שני השבוע נשבע אמונים לתפקידו הנשיא החדש של עיראק, עבד אל-לטיף רשיד, בן העדה הכורדית. בטקס המצועצע, כשהוא מוקף באנשי צבא, נופף רשיד בידו בתוך הארמון בעל השם המשמעותי א-סלאם, השלום.
הארמון נמצא בגרין זון, השכונה המאובטחת ביותר בעיראק שבה שוכנות כל השגרירויות המערביות החשובות, ובראשן השגרירות האמריקנית. הארמון שימש בעבר את הנשיא הדיקטטור סדאם חוסיין.
החוקה הבלתי כתובה של עיראק קובעת כי המנהיג הרשמי של המדינה יהיה בן העדה הכורדית. סוג של ויתור לא רשמי שהביא דמויות כמו ג'לאל טאלבאני ופואד מעסום הכורדים לתפקידי מפתח ב-20 השנים האחרונות. ועכשיו, מעניקים את הפרס לשר לשעבר והיועץ הבכיר בלשכת הנשיא, עבד אל-לטיף רשיד.
כמו תמיד, כשנערך מהלך פוליטי חשוב, הוא לווה ביריות. טילים, שלא ברור מי שיגר, נפלו על בניין הפרלמנט וחמישה בני אדם נפצעו. אבל טקס מינוי הנשיא לא נקטע. איש לא קיבל עליו אחריות.
ובעודו מודה, כצפוי, לרשויות הדת ש"נתנו בי אמון", הודיע רשיד כי יתחיל מיד לעבוד יחד עם ראש הממשלה החדש, א-סודאני, למנות את חברי הפרלמנט ולקבוע סדרי עדיפות חדשים למדינה. מאחוריו ניצבות שתי דמויות בולטות: נורי אל-מאלכי, בעצמו פוליטיקאי בכיר לשעבר ועדיין איש חזק מאוד בעיראק, ומסעוד ברזאני.
הפרלמנט שיישבע אמונים צפוי להיות צייתן. תפקידיו ייקבעו, בדיוק כמו זהותם של חברי הפרלמנט, על פי מפתח עדתי. זאת צפויה להיות מערכת פוליטית נוחה לאיראן. שליטת המשפחות ומינוי מקורבים למשרות מפתח, כמו גם השחיתויות הכלכליות והכספיות, יישמרו.
וכמובן אי-אפשר להתעלם מדמותו של איש הדת השיעי מוקתדא א-סדר ומהבלוק שלו בפרלמנט. א-סדר כפה על חברי הפרלמנט שלו להתפטר ולעזוב את החיים הפוליטיים כמוהו, מהלך שבעקבותיו פרצו המהומות שכללו חדירה לבניין הפרלמנט, גניבת רהיטים וחפצים יקרי ערך ואלימות שגבתה מחיר גבוה.
ראש הממשלה א-סודאני לא יכלול את אנשי מפלגתו של א-סדר בממשלתו, ולא יעניק להם תפקידי שרים או פוזיציות בכירות אחרות.
המשימה הראשונה שתמתין לשרי ממשלת בגדד החדשה, היא להעביר את התקציב השנתי על רקע המשבר הכלכלי החמור שבו נתונה המדינה. התקציב צפוי לכלול רווחים ממכירות הנפט. מדובר על כ-87 מיליארד דולר שממתינים בקופה להשקעות לטובת אזרחי המדינה, אך לא ברור אם כך יקרה או ששוב הכספים הגדולים ייעלמו בכיסיהם של בעלי תפקידי מפתח.
ואי-אפשר לשרטט את מפת פניה החדשים-ישנים של עיראק בלי להזכיר את השגריר האיראני, מוחמד קאזם אל-סאדק. ביום ראשון השבוע נפגש השגריר הטרי עם ראש ממשלת עיראק החדש, לדון בשיתופי פעולה אופרטיביים וכלכליים, בהווה ובעתיד הנראה לעין.
השגריר האיראני הוא לא פנים חדשות. הוא כיהן עד לאחרונה כסגן השגריר בבגדד, והיה מקורב, בתפקידיו הקודמים בכוח קודס, יחידת העילית של משמרות המהפכה האיראניים, למפקד המפורסם קאסם סולימאני שחוסל לפני קרוב לשנתיים בנמל התעופה של בגדד, בידי האמריקנים.
חשוב לזכור את המפתח העדתי מאחורי התפקידים, בדומה למתרחש בלבנון: הנשיא יהיה תמיד כורדי, ראש הממשלה, מוסלמי-שיעי ואילו יו"ר הפרלמנט, מוסלמי-סוני.
עד כמה יחזיק משולש הכוחות החדש בבגדד? אף אחד לא מוכן להתנבא. מאחוריהם ימשיכו להתרוצץ אנשי המפתח, ואם אחד מהבכירים יפשל - הוא עלול אפילו למצוא את עצמו, בשיטות העיראקית, מחוסל או מוברח על חייו אל מחוץ לגבולות המדינה.
