שמו של גדי איזנקוט הוזכר כבר בעבר כמי שיתמודד בבחירות כאשר תסתיים תקופת הצינון שלו מאז שפרש מצה"ל, ברקע הסכמה בקרב פרשנים שמדובר ברמטכ"ל ישר שהעדיף את האינטרס הציבורי על פני האישי. אחרי פרשת יואב גלנט, כאשר הציע לו שר הביטחון דאז אהוד ברק להיות רמטכ"ל, הוא השיב: "אני חושב שאני בשל ושאני מתאים, אבל הדבר הנכון היום לצה"ל ולמדינת ישראל זה שתמנה את בני (גנץ)". הסיפור הזה יכול ליצור את הרושם שמדובר במי שאש השררה אינה בוערת בעצמותיו, מה שמעורר ספקות לגבי מידת התאמתו למרוץ הפוליטי. מצד שני הוא מעיד על תכונה של שיקול דעת ומחשבה רבה שהוא מקדיש לפני שהוא מסתער על תפקיד חדש.
לקראת בחירות מרץ 2021 איזנקוט כבר היה "בשל" להתמודד, מפני שחלפה תקופת הצינון על פי החוק, אבל אצלו החיים מתנהלים כנראה אחרת. הוא הודיע שלא יעשה זאת הפעם, למרות פניות אליו מצד יאיר לפיד ובני גנץ להצטרף למפלגותיהם.
כיום, כאשר לפי הפרסומים הוא מתכוון לרוץ בבחירות המתקרבות, ייתכן שזהו אכן עיתוי טוב יותר מבחינתו. מפלגות המרכז הפוליטי נשחקו בממשלת בנט-לפיד ואיבדו את הקסם של מי שיכולות לחולל את המפנה שהבטיחו לבוחריהן. בתקופה כזו העיניים נשואות באופן טבעי למישהו חדש שיכול לספק את הסחורה המבוקשת הזו. על המדף הפוליטי נותרה רק דמות אחת כזו - גדי איזנקוט.
נכון, נמשך הפיחות במעמדם של הרמטכ"לים כפוליטיקאים, שהחל כבר בשנות ה-90 בעקבות כישלונותיהם של ברק, אמנון ליפקין שחק ושאול מופז. הוא התגבר לאחר התפרקות הקוקפיט של כחול לבן, שכלל את משה יעלון, גבי אשכנזי וגנץ. שני הראשונים נטשו את הפוליטיקה והאחרון מוביל מפלגה קטנה מאז שנכווה בממשלת האחדות עם בנימין נתניהו.
הציבור כבר לא מצפה לגנרלים כמו לפרשי חיל הישע שיבואו ויצילו אותו בעת צרה. וממילא איזנקוט אינו דמות כריזמטית וסוחפת המונים שיכולה לעורר התרגשות. אין לו את המראה המצודד והרטוריקה המבריקה שהיא כה חיונית בקמפיינים שמתנהלים על המסך הקטן. הוא אמנם בעל מוניטין של איש עבודה אבל נתפש כאנטי-כוכב שמשדר אפרוריות. אין פלא שבסקרים שנערכו בעבר איזנקוט הגיע למקום נמוך במידת התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. למרות זאת, יכול להיות לו תפקיד חשוב במערכת הפוליטית, שצועדת כנראה לבחירות בעתיד הקרוב.
מושל ניו יורק לשעבר, מריו קואומו, צדק כשאמר פעם: "קמפיין מתנהל כשירה; למשול זה כבר פרוזה". זה מה שקרה למפלגות הקואליציה הנוכחית לאחר שנה של שלטון. המשוררים של המרכז והשמאל הבטיחו להוריד כוכבים מן השמיים, ואלה הפכו לברד סוחף ומזיק. למען האמת, לא היה ניתן לצפות אחרת מממשלה שהורכבה בניגוד לחוקי הטבע הפוליטיים. תפקידה של אופוזיציה הוא להביע מחאות ואילו הקואליציה נדרשת לקבל החלטות. הציפיה שעידית סילמן וניר אורבך מימינה יתפשו ראש משותף עם מאזן גנאים מרע"מ וג'ידא רינאווי זועבי ממרצ, יכולה להיות תרגיל מעניין בלוגיקה אבל לא בפוליטיקה מעשית.
למרות זאת, לממשלה יש הישגים לא מבוטלים כמו אישור התקציב, השקט ברצועת עזה, פירות ראשונים של תחילת המלחמה בפשיעה, המאבק העיקש נגד האיום האיראני וביטול האיום על מערכת אכיפת החוק. אבל יש גם כישלון מהדהד אחד: מפלגות הקואליציה לא הצליחו לייצר בדעת הקהל מועמד אלטרנטיבי לתפקיד ראש הממשלה. זה יקל מאוד על נתניהו בקמפיין שלו במערכת הבחירות הבאה, שיתמקד בנושא "המבוגר האחראי" שישראל זקוקה לו. לפיד יוצג כאופורטוניסט שהיה מוכן למכור את המדינה לחברה הערבית וגנץ כפוליטיקאי חלש שניתן לתעתע בו בקלות.
ד"ר ברוך לשםמה תהיה התשובה של מחנה המרכז-שמאל למסרים האלה, שיש להם קהל יעד גדול וקשוב? הניסיון לשווק את לפיד וגנץ כמתמודדים בנפרד על תפקיד ראש הממשלה נידון לכישלון חרוץ. שניהם זכו לתואר "ראש ממשלה חליפי", אבל לפי הסקרים לא הצליחו להפוך אותו לדימוי לגיטימי. יש להם שתי דרכים בלבד להציג משהו חדש: הראשונה, להקים מסגרת פוליטית אחרת, והשנייה, להוסיף דמות ציבורית שטרם נשחקה.
אלמלא הדם הרע והאיבה בין השניים, הצעד הנכון היה להתאחד שוב. בשיאם בכחול לבן הם זכו ל-35 מנדטים, ולפי הסקר האחרון הם מקבלים בנפרד 29 מנדטים בלבד. ששת המנדטים הללו עלולים להכריע מי ירכיב את הממשלה בבחירות הבאות. לכן, איזנקוט יכול להיות הצלע השלישית, יחד עם לפיד וגנץ, בקוקפיט המשופץ. הדימוי והרקע הביוגרפי שלו מסוגלים להוסיף את האמינות הנדרשת לגוף החדש, כדי שלא ייתפש כמיחזור של כישלון העבר. איזנקוט הוא לא פוליטיקאי שובר שוויון, אבל יכול לשמור על השוויון שימנע את חזרתו של נתניהו לשלטון.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
