"אין סתירה בין זה שכואב לי ועצוב לי לבין זה שאני לא מוצאת אשם פה. אין פה אשם. אני גם לא משתמשת במילה 'סולחת' כי אתם לא עשיתם משהו רע מבחינתי. אתם לא עשיתם משהו בכוונה, לא משהו בשביל לפגוע, לא התכוונתם". כך אומרת בריאיון ל-ynet Live איריס חיים, אימו של החטוף יותם חיים ז"ל שנורה למוות בשוגג על ידי צה"ל בשכונת שג'אעיה בעיר עזה, לצד החטופים אלון שמריז וסאמר טלאלקה זכרם לברכה. ל-ynet התראיין גם אחיו של אלון, יונתן שמריז, שהביע כעס רב על מנהיגי המדינה – אך הדגיש כי אינו רוחש רגשות שכאלו לגבי החיילים שירו בשלושת החטופים לפני פחות משבועיים, אחרי שזיהו אותם בטעות כמחבלים.
הריאיון עם איריס חיים, אימו של יותם ז"ל
(צילום: ירון ברנר)
איריס, שכבר הצהירה בהקלטה פומבית כי לא רק שאינה רוחשת כעס כלפי הלוחמים מהגדוד שירה בבנה אלא גם מחבקת אותם והזמינה אותם לביתה, הסבירה בריאיון הבוקר (יום ד') כי אף שכעס הוא רגש נורמלי לחלוטין, היא סבורה שהוא חסר תועלת. "השאלה אם הוא מקדם אותנו. אותי הוא לא מקדם ולכן אני לא משתמשת בו", אמרה.
מאז האסון איריס מספרת כי היא מנסה להשפיע על אחרים לטובה באמצעות סיפורה האישי, וכשנשאלה מתי קיבלה את ההחלטה להשמיע את קולה השיבה שעשתה זאת כשבנה עוד היה בשבי חמאס, עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועה. "פתאום הבנתי שהולכים להיות שם חיילים בשטח והמשמעות של זה שהם גם אולי ייהרגו, ולצערי לא טעיתי. והיה לי מאוד חשוב לשים אותי ואת אימהות החטופים או בכלל את החטופים ביחד עם החיילים – לא כמשהו נפרד שהנה עכשיו אנחנו האימהות והחטופים יוצאי דופן, ורק אנחנו חשובים פה בסיפור הזה".
היא הזכירה כי פרסמה אז סרטון שבו פנתה לאימהות החיילים: "הסרטון הזה הגיע להמון אנשים והמון מגזרים, ששמעו אותי פונה לכלל האימהות במדינת ישראל ואומרת 'אני ואתם זה אותו דבר'. אתם נלחמים עבור הבן שלי – אבל הבן שלי הוא חלק מזה, זה לא שהוא בולט ורק הוא, או רק החטופים ככה. דיברתי רק בשם עצמי. אני חושבת שבנקודה הזאת אנשים התחילו לרצות לשמוע את זה יותר".
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה. נורו למוות בשוגג על ידי צה"ל בשג'אעיה
6 צפייה בגלריה
שלט עם הכיתוב "הצילו. 3 חטופים" שנמצא במבנה בשג'אעיה שבו הסתתרו השלושה לפני שנורו למוות
(צילום: דובר צה"ל )
איריס מוסיפה כי העובדה שהיא עובדת כאחות פליאטיבית – גישה טיפולית שמטרתה להקל על סבלם של חולים במחלות קשות – סייעה לה ככל הנראה להתמודד עם האסון. "כל משפחה שליוויתי התמודדה עם הסיטואציה של הקושי של הפרידה ושל האובדן הפתאומי או הלא-פתאומי. תמיד זה כואב, וגם אם מתכוננים שנה למוות זה גם בלתי נסבל, שפתאום האהוב שלנו לא נמצא. הבן שלי פתאום לא נמצא, ולכל אחד יש אסטרטגיית התמודדות שלו, וזה לא משהו שמתכוננים אליו", אמרה. "אני באתי עם איזושהי יכולת, לא למדתי אבל כן תוך כדי החיים שלי זה הכין אותי – שראיתי שהמוות מגיע בכל מיני צורות, ואף אחד לא אשם בזה. זה פשוט קורה".
לשאלה אם היא חשה הפקרה מצד הממשלה כמי שגרה ביישובי העוטף, השיבה שלא: "גרתי במועצה האזורית אשכול 35 שנה ותמיד אמרתי שכל מי שמרגיש פה לא בטוב, יש לו עדיין בחירה. ממש לפני כמה ימים היה לי מעין ויכוח עם מישהי שעושה לי את הציפורניים, חמודה מאוד, ודיברנו על זה. 'זה לא בסדר שככה מתנהגים איתנו', אמרתי לה 'למה את נשארת אם את מרגישה כל כך מקופחת? יש לך בחירה, את יכולה לא להישאר פה'. להמשיך להישאר במקום וכל הזמן להרגיש את רגשות הקיפוח האלה, יש בזה גם איזושהי בחירה.
"אז שוב, זו יכולת שלי לראות את הדברים באופן קצת שונה, אם אני הייתי מרגישה שהילדים שלי בפוסט-טראומה בטח שלא הייתי נשארת. למה שאעשה נזק למשפחה שלי? אז אני אישית לא נמצאת בסיטואציה שאי-פעם הרגשתי מקופחת, לא בשום דרך ולא המשפחה שלי. אנחנו גרים במועצה האזורית אשכול באותה סיטואציה. נכון לא על הגדר, אבל כן חווינו טילים בלי סוף, בעלי עובד חקלאי הוא מופגז בשדות, אבל אף פעם לא הרגשנו את תחושת הקיפוח הזו".
"הצער זה לא מה שקורה לך, זה איך שאת מתייחסת אליו"
לאורך הריאיון הדגישה את הבחירה שהיא עושה להסתכל על הטוב שבעולם, וסיפרה כדוגמה שבמהלך השבעה ביקרו אותה רבנים שאמרו שוב ושוב "שלא תדעו עוד צער". "באיזשהו שלב אמרתי 'אבל צער כל הזמן יש, איך אתה אומר שלא תדעו עוד צער?', והוא אמר 'הצער זה לא מה שקורה לך, זה איך שאת מתייחסת אליו'. וזה נורא התחבר לי עם הבחירה שלי, זה לא קל כשאני מדברת. אני בטוחה שאנשים אומרים 'כן אבל זה לא הגיוני, זה לא יכול להיות'. זו עבודה, זו איזושהי עבודה תודעתית. אני בת 57, לא נולדתי ככה. זו עבודה של שנים, של תודעה של בחירה לראות את הטוב".
בשלב הזה הציגה למצלמה את השרשרת שהיא עונדת, עליה כתוב "להאמין לראות שטוב", ואותה שלחה לה לדבריה אישה ששמעה אותה. "עכשיו הזמנו ממנה 500 יחידות כדי לתת לאנשים (שרשרת) עם לב מאחורה של 'יותם חיים בלב' – ואני חושבת שככל שמדברים בטוב, הטוב הזה מתגבר וזה לא קלישאה זה קורה. יותם החמוד שלנו מאוד אהב בעלי חיים, ותקשר דרך בעלי חיים שזה מקום מאוד עדין – אז ביקשתי מאנשים שיאמצו חתולים, ואנשים פשוט שולחים לי את התמונות של החתולים שהם אימצו. זה מרגש ברמות וככה עוברים תקופה בלי אנרגיה, למקום אחר, למקום שעושה משהו חיובי יותר".
אחיו של אלון שמריז ז"ל: "הכעס שלנו על המדינה, על ההנהגה הזו"
יונתן שמריז, אחיו של אלון ז"ל, התראיין כאמור גם הוא ל-ynet Live, וסיפר כי גם כעת, כמעט שבועיים אחרי האסון, הוא מתקשה לעכל את שאירע: "התחושות עדיין מאוד קשות, הרבה מאוד עצב וגעגוע, לא פשוט", שיתף. את משפחת שמריז פקדה רק אתמול טרגדיה נוספת: רס"ן שי שמריז בן ה-26, מ"פ בחטיבת הנח"ל ובן דוד מדרגה שנייה של אלון ז"ל, נהרג אתמול בהיתקלות עם מחבלים בעזה (שאול שמריז, אביו של שי ז"ל, הוא בן דודו של אבי שמריז, אביו של אלון ז"ל). "כשמאבדים גם את אח שלך וגם קרוב שהמשפחה שלו הייתה איתנו גם בהלוויה וגם בשבעה – זה מטלטל", אמר יונתן.
הריאיון עם יונתן שמריז, אחיו של אלון ז"ל
(צילום: ירון ברנר)
בריאיון שטח יונתן את הכעס הרב שלו על ההנהגה במדינה, תוך שהוא מדגיש את ההבנה שלו לחיילים שירו בשוגג באחיו. "אין לי בעיה לפגוש אותם, לדבר איתם, לחבק אותם. אני חושב שקשה להם מאוד. זו סיטואציה מאוד מורכבת. אני חושב שבגלל שהסיטואציה נורא מורכבת אז אנשים לוקחים את זה לכל מיני כיוונים. הכעס שלנו הוא שאנחנו גם היינו ב-7 באוקטובר בכפר עזה, ויש פערים גדולים בין משפחות שהיו בתוך הדבר הזה ואנשים שחוו את זה, לבין אנשים שלא. זה חלק מהדבר, ואנחנו מרגישים שרצחו אותנו בעצם פעמיים".
-הכעס המרכזי שלכם בעצם הוא על המדינה, שמצד אחד אתה אומר הפקירה אתכם ואולי אחר כך גם הפקירה את החטופים.
"חד משמעית, הכעס שלנו על המדינה, על ההנהגה הזו. אני חושב שההנהגה הזו – שבמשך שנים הובילה אותנו לאירוע הבלתי נתפס הזה ב-7 באוקטובר– אין לה שום מנדט לתקן בכלל את האירוע הזה, הם לא יכולים לתקן. אני חושב שתצמח פה איזושהי הנהגה חדשה מתוך כאב, מתוך ייאוש, מתוך רצון לעשות פה משהו חדש ונקי עם אנשים ערכיים, אנשים ציוניים. כי כמו שזה נראה אני מרגיש כאילו חזרנו לשיח של לפני, שיח מפלג, שיח משסה. זה פשוט כאילו לא למדנו כלום, וזה בלתי נתפס".
יונתן הדגיש: "אין לי שום כעס לחייל בשטח. יש לי רק הערכה לחיילים בשטח, שמחרפים את נפשם. כל אחד מהם הוא גיבור בפני עצמו. הם נותנים את הכול, אני הייתי איתם גם ב-7 באוקטובר כשחילצו אותנו ואני יודע כמה חיילים נפלו בקיבוץ שלי וכמה חיילים סיכנו את עצמם במודע ונכנסנו לתוך התופת. יש לי רק הערכה לחיילים האלה, לגיבורים האלה. יש לי בעיה עם הפיקוד ועם ההנהגה, שזה דברים שצריך לעשות תיקון עמוק במדינה, בהרבה מאוד היבטים. זה אחד מהם".
