"לשכוח את המתים יהיה כמו להרוג אותם בפעם השנייה", אמר ניצול השואה אלי ויזל ז"ל. על מנת שלא נשכח, נכיר ונוקיר, עמותת "שם ונר" מקדמת מסורת של הדלקת נר זיכרון אישי לכל אדם שנספה בשואה. על כל נר נשמה באתר העמותה יש תווית הנושאת את תמצית פרטיו האישיים של האדם שנספה, וכן קוד QR המפנה למידע אודותיו. כל זאת כדי שנזכור גם את מי שקולם וקולן לא נשמע, ובהם גם חמש הנשים שבחייהן הקצרים השאירו חותם לדורות הבאים.
הפילוסופית שלא הצליחה להגיע להרווארד
ג'נינה הוסיאסון לינדנבאום הייתה לוגיקאית ופילוסופית פולנייה מבריקה. היא פרסמה כעשרים עבודות מחקר ותרגמה את ספריו של הפילוסוף והסופר הבריטי ברטרנד ראסל לפולנית.
המוקד העיקרי של כתביה היה בבעיות יסוד הקשורות בהסתברות, אינדוקציה ואישור. בסוף שנות ה-20 של המאה העשרים היא כבר הייתה פילוסופית מכובדת בתחום ההיגיון והשתתפה בקונגרס הפילוסופי הפולני השני, שהתקיים בוורשה בספטמבר 1927. בעקבות מילגה שקיבלה משר החינוך הפולני היא יצאה ללימודי פילוסופיה בקיימברידג'. ג'נינה הייתה מהנואמים הראשונים של קונגרס המדע בפריז ב-1935. באותה שנה היא נישאה למתמטיקאי והלוגיקאי אדולף לינדנבאום.
ג'נינה הייתה אמורה להציג את מחקרה בהרווארד, אך לא הצליחה לקבל ויזה לאמריקה. כאשר גרמניה פלשה לפולין ניסו היא ובעלה לברוח ברגל. הם עברו מהמורות בדרך ונאלצו להפריד כוחות ולהתאחד מחדש.
ב-1942 הם חיו בווילנה. בעלה ברח לעיירה סמוכה, שם נורה למוות על ידי כוחות גרמניים. ג'נינה נעצרה אף היא מאוחר יותר על ידי הגסטפו. היא נאסרה בבית מעצר כשבעה חודשים ולאחר מכן נורתה למוות על ידי הגסטפו. בת 43 הייתה במותה.
לוחמת הצדק שלא חששה מהממסד
גולדה "אולגה" בנצ'יק הייתה הקומוניסטית הראשונה ממוצא יהודי שלחמה במחתרת נגד הנאצים. היא נולדה בקישינב שבהמשך סופחה לרומניה. מאז ומתמיד הייתה לוחמת צדק שלא חששה מהממסד. כבר בגיל 12 נעצרה לראשונה באשמת השתתפות בשביתה, הוכתה ונכלאה. היא המשיכה לפעול בנחישות ובמסירות במסגרת ארגוני העובדים ולהשתתף בשביתות והפגנות.
בהמשך נישאה למשורר הקומוניסטי הידוע אלכסנדרו ז'ר ויחד פעלו במסגרות של פועלים. בשנת 1933 נעצרה במהלך הפגנה אנטי פשיסטית ונידונה לכמה חודשי מאסר. בשנת 1938 עזבו בני הזוג לצרפת לטובת פעילות הומניטרית. שם פעלו במתן סיוע לפליטים הרפובליקנים של מלחמת האזרחים בספרד ובהעברת נשק לצד הרפובליקני. שנה לאחר מכן ילדה את בתה דולורס.
לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית הצטרפה לרזיסטנס באזור פריז ותפקידה היה להרכיב פצצות ולהעביר חומרי נפץ וכלי נשק ממקום למקום לפי הצרכים המבצעיים.
בנובמבר 1942 נעצרו על ידי הגסטפו 23 מפעילי הקבוצה ובהם גם בנצ'יק. אחרי משפט מהיר שנערך לפעילים, הוחלט להוציאם להורג בירייה. אולם בצרפת חוק עונש מוות לא חל על נשים ובנצ'יק, שהייתה האישה היחידה בקבוצה, הועברה לשלטונות גרמניה הנאצית. בגרמניה היא נשפטה מחדש ונידונה שוב לעונש מוות. היא ידעה שיום הדין קרב וכתבה מכתב פרידה לבתה. ביום הולדתה ה-32, בשעה 5:00 בבוקר, הוצאה להורג באמצעות גיליוטינה.
מראשונות הפסיכואנליטיקאיות בעולם
סבינה שפילריין הייתה אחת הנשים הראשונות בעולם שעסקו בפסיכואנליטיקה. היא פרסמה בחייה למעלה משלושים מאמרים בנושאי תיאוריה פסיכואנליטית, אנליזה בילדים וטכניקה טיפולית. גם אמה אווה הייתה פורצת דרך ונמנתה עם הנשים הראשונות שלמדו רפואת שיניים. נראה שרכישת השכלה הייתה חשובה להורים, וכך אחיה יאן היה מתמטיקאי; אח נוסף, יצחק, היה פסיכולוג; ואחיה אמיל היה ביולוג. שלושתם הוצאו להורג בגולאג.
חייה של סבינה היו מלאים בדרמות: כבר מגיל צעיר אובחנה עם בעיות התנהגות והפרעות נפשיות. היא סבלה מהתקפי חרדה וכך הגיעה להיות המטופלת (ככל הנראה הראשונה) של קרל גוסטב יונג. בהמשך יונג הפך למורה שלה והם ניהלו מערכת יחסים סבוכה שבין היתר הולידה כמה ממושגי היסוד החשובים ביותר של הפסיכואנליזה, כגון אנימה, העברה נגדית ואינסטינקט המוות. עם סיום לימודיה והעבודה על הדוקטורט שלה על "התוכן הפסיכולוגי במקרה של חולה בסכיזופרניה" הגיעה לווינה. שם פגשה את זיגמונד פרויד שעודד אותה להצטרף לאגודה הווינאית לפסיכואנליזה.
היא נישאה לרופא היהודי-רוסי פייבל נחומוביץ שפטל ב-1912 וילדה שתי בנות. כשפרויד שמע שהיא הרה, כתב לה מכתב מרגש בו ציין: "יהודים אנחנו וכאלה נישאר".
ב-1923 חזרה לברית המועצות והקימה גן ילדים במוסקבה שמטרתו הייתה לחנך ילדים כבני אדם חופשיים מגיל צעיר ככל האפשר. הגן נסגר לאחר שלוש שנים על ידי שלטונו של סטלין. לאחר מכן חזרה אל עיר הולדתה רוסטוב. לאחר שהעיר נכבשה על ידי חיילי הוורמאכט ב-1941 רוכזו שפילריין ובנותיה בבית כנסת בעיר עם שאר היהודים ונרצחו בידי כיתת יורים של האיינזצגרופן. בת 57 הייתה במותה.
הפמיניסטית שדרשה שכר שווה לנשים
מריאן קתרינה (קייט) לייכטר הייתה כלכלנית יהודייה אוסטרית, פעילת זכויות נשים, עיתונאית ופוליטיקאית, שנחשבה פמיניסטית פורצת דרך. היא פרסמה עשרות מאמרים ודוחות על סמך נתונים סטטיסטיים שאספה על עבודת נשים באוסטריה, העבירה הרצאות, קורסים בבתי ספר ושידורי רדיו לעידוד זכויות נשים. לייכטר הייתה הראשונה להעלות את הדרישה לשכר שווה לנשים, וקראה לספק הזדמנויות תעסוקתיות לנשים משכילות. הפרס השנתי של ממשלת אוסטריה לאישה היסטוריונית נקרא גם על שמה.
ההיסטוריונית האוסטרית-אמריקנית גרדה לרנר כתבה כי לייכטר "מגלמת את האידיאלים הגבוהים ביותר של פעילות פמיניסטית – פעילות רבת שנים לתועלת הנשים, אך בעיקר נשים ממעמד הפועלים; אמונה שרפורמות חברתיות הן מוצדקות רק אם הן משרתות את האינטרסים של הנשים כמו גם של הגברים; מאבק בלתי מתפשר נגד הפאשיזם והנאציזם, שעלה בחייה".
לייכטר הייתה פעילה פוליטית סוציאליסטית שהתנגדה למלחמת העולם הראשונה בפומבי. לאחר שפעילות מפלגתה נאסרה באוסטריה היא הצטרפה לארגון סוציאליסטי מחתרתי שפעל תחת אותם עקרונות ופרסמה מאמרים אנטי-פאשיסטיים בשם בדוי. ב-1921 נישאה לאוטו לייכטר, סוציאליסט ועיתונאי, וילדה שני בנים, היינץ ופרנץ. יחד עם משפחתה עזבה לייכטר לציריך למשך שישה חודשים וחזרה לווינה לאחר שנבחרה כיו"ר החינוך של הסוציאליסטים המהפכנים.
לאחר שהמפלגה הנאצית פלשה לאוסטריה ב-1938, ניסתה להימלט עם משפחתה אבל היא נעצרה בידי הגסטאפו ב-30 במאי אותה שנה בווינה ונכלאה. משפחתה הצליחה להימלט. היא נשלחה למחנה הריכוז ראוונסבריק ב-1940 ונספתה בגז במרכז ברנבורג בתחילת 1942. בת 47 הייתה במותה.
ילדת הפלא שהקסימה את הקהל
לאה דויטש, יהודייה קרואטית, היא מה שנקרא היום "ילדת פלא". ילדה מלאה בכישרון וכריזמה שכבר בגיל 5 החלה לשחק בתאטרון הלאומי של קרואטיה בהפקות מקצועיות במחזות של מולייר ושייקספיר. הקהל היה מוקסם ממנה כל פעם מחדש, והיא נחשבה לבעלת כישרון יוצא דופן. כינויה היה "שירלי טמפל הקרואטית".
כישרונה נודע למרחקים עד כי חברת הפקה ידועה מפריז הגיעה לזאגרב לצלם סרט תיעודי קצר עליה. עם פלישת מדינות הציר ויישום חוקי הגזע נלקחה מדויטש אהבתה לבמה. נאסר עליה לשחק ולהיכנס לתאטרון הבית שלה, דבר שהיה לה קשה מנשוא. היא נהגה להסתכל על בניין התאטרון מחוצה לו במשך שעות.
אנשי התאטרון ניסו להציל את דויטש ואת משפחתה, אך ניסיונותיהם כשלו. במאי 1943 נשלחו דויטש, אמה ואחיה למחנה ההשמדה אושוויץ בקרון בקר, בתנאים קשים, ללא מזון ומים במשך שבוע. חלק מהנוסעים, ובהם לאה דויטש, לא שרדו את התנאים הקשים ומתו בדרכם למחנה. דויטש הייתה רק בת 16 במותה.
אמה ואחיה נרצחו באושוויץ, ואביה סטפן הצליח להציל את עצמו, לאחר שהתחזה לחולה והסתתר בבית חולים. האב שרד את השואה וחי עד 1959. הוא נקבר בחלק היהודי של בית הקברות בזאגרב עם תצלום של לאה על מצבתו. בית ספר יהודי בזאגרב נקרא על שמה של ילדת הפלא.
