בימים האחרונים מתרחשים לעיני כלל אזרחי ישראל קרבות רחוב, התנגשות סמכויות וקטטות אולפנים בין השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר לבין צמרת משטרת ישראל. זה כמובן לא מצב אידיאלי בלשון המעטה, אבל הקרע בין השר לבין המפכ"ל קובי שבתאי עשוי דווקא לפתוח פתח למהפך דרמטי במעמדם של המשטרה והשוטרים, משום שהוא יכול לחדד כמה שאלות חשובות: מה הסיבות לחולשה ההיסטורית הנוראית של המשטרה בעימות מול הדרג הפוליטי (בניגוד, למשל, לצה"ל)? ואיך משנים את המצב?
פוליטיקאים וחוקרים שעוסקים בביטחון פנים מציעים דרכים משונות, חלקן בבחינת אקמול לחולה שחפת, לחיזוק מעמד המשטרה מול הממשלה. איש מהם לא מציע פתרון אגרסיבי שמחייב חשיבה מחוץ לקופסא: להפוך את כחולי המדים לכוח עם עוצמה אדירה לא באמצעות הפורמליסטיקה של תיקון פקודת המשטרה, אלא דרך הפוליטיקה.
איך עושים את זה? קצת רקע היסטורי. מאז ומתמיד נמשחו הגנרלים הצבאיים בשמן המשחה הפוליטית ואילו המפכ"לים נדחקו ל"גלות של שגרירים" במקרה הטוב, ולשולי ההיסטוריה הפוליטית המקומית במקרה הפחות טוב. יש לכך כמה סיבות. הראשונה היא שמאז ומעולם הרגישו בכירי המשטרה וניצבי משמר הגבול נחותים מול המאצ'ואיסטים מהשריון, מגולני ומהצנחנים, כי לכאורה הם לא רצו על ג'בלאות, לא כבשו משלטים, לא ראו את הלבן בעיניים של האויב ובקושי נפצעו. המשטרה לעולם נתפסת כשירות סוציאלי חמוש ולא כגוף מבצעי.
הסיבה השנייה היא שהמשטרה לא הייתה חלק ממיתוס בניין האומה ומלחמת העצמאות. הסיבה השלישית היא שסדר היום הביטחוני גבר על זה האזרחי. הסיבה הרביעית קשורה בדימוי המשטרתי, שהיווה מקור לבדיחות עלובות ("למה צריך שני שוטרים כדי לתת דו"ח מהירות? אחד קורא ואחד כותב"), ולהגחכה תמידית בתקשורת, בקולנוע ובתוכניות הסאטירה, מה שלא אפשר לארגון לפתח גאוות יחידה. הסיבה החמישית היא הניעות החד-כיוונית: קציני צה"ל הפכו למפכ"לים, אבל אף מפכ"ל לא הפך מעולם לרמטכ"ל.
הסיבה השישית היא שכל מחדל לאומי או אסון אזרחי/קהילתי ברחוב או בעיר גרם לתלייה בכיכר העיר של מפקד תחנת המשטרה, הממ"ר, הממ"ז והמפכ"ל. נדמה לפעמים שגם אם חלילה יבואו עלינו צונאמי, רעידת אדמה או פלישת חייזרים - תמיד יאשימו את המשטרה בחוסר היערכות.
השר איתמר בן-גביר בזירת הפיגוע בירושלים ביום שישי
(צילום: אלי מנדלבאום)
אולם כל הסיבות הללו מתכופפות מול המציאות האובייקטיבית, והמשטרה יכולה להפוך לכוח הפוליטי החדש בחברה האזרחית. מה השתנה בעת הנוכחית? ראשית, משטרת ישראל פועלת בסביבת עבודה שונה מארגוני משטרה בארצות אחרות. בחלקה היא פועלת תחת אוריינטציה של שיטור, ובחלקה תחת אוריינטציה ביטחונית-מבצעית-פוליטית. מפקד התחנה המודרני נמצא בממשק מתמיד עם הציבור, ואם הוא נותן לו "שירות לקוחות" הולם, הציבור עשוי לתגמל אותו בתמיכה פוליטית בבוא הזמן.
שנית, ישראל מצויה בעידן של מלחמות בעצימות נמוכה. פחות טנקים שועטים במדבר ויותר עבודה סיזיפית, מבית לבית, במזרח ירושלים או ביישובים הערביים שנכבשו על ידי ארגוני פשיעה. במצב כזה בולט יותר חלקם של מפקדי המשטרה ב"הגנה על המולדת", והם הופכים להיות שותפים מלאים להגנה על האזרח. מנהיגות המופת כבר אינה מנת חלקם הבלעדית של הטייסים ומפקדי אוגדות הטנקים, אלא גם של אלה המובילים מאבק בפשיעה, באלימות הנוער, בעבריינות פוליטית, בתאונות הדרכים וכו'.
ד"ר שלמה צדוקיש לכך גם היבט תקשורתי. הדגשת סדר יום האזרחי מביאה לאולפנים יותר קצינים כחולים מאשר מפקדים במדי זית, ואת העובדה הזאת יש לנצל למיתוג המשטרתי המחודש. בכך אפשר להבהיר לצופים, למאזינים ולקוראים שבניגוד לדימוי המעוול, המשטרה לא מורכבת מהון אנושי רדוד, אלא מבעלי השכלה רחבה וקצינים שעברו הכשרה אקדמית ברמת פו"ם.
השינויים המבניים אמורים לאפשר בעתיד מעבר נוח יותר של קציני משטרה לפוליטיקה. מעבר כזה ייטיב עם העם, כיוון שאם נגזר עלינו לחיות תחת שלטון של גנרלים, אזי עדיף שהם ילבשו כחול. הם לא רק מבינים בביטחון, אלא גם בעלי תפיסה אזרחית של החיים.
- ד"ר שלמה צדוק הוא סוציולוג פוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
