באתי מבית ציוני מאוד, עם סבא וסבתא ניצולי שואה והורים מושבניקים שמאוד מחוברים לישראל, וזה גם מה שהם העבירו לנו. אבל בשנה האחרונה, עם כל מה שקרה בהפגנות וברשתות החברתיות, בשילוב עם יותר התעמקות שלי בתהליכים פוליטיים, הציונות שינקתי בבית נעלמה. גם הקשר שלי ליהדות היה רופף עד כדי לא קיים. עד לפני השבת השחורה לא הבנתי איך היהדות קשורה אליי, ועם השנים הרגשתי שאני רק מתרחקת מהדבר הזה. זה היה מטופש בעיניי לעשות הבדלות בין יהודים לנוצרים ולמוסלמים, אבל השילוב בין הטבח והאירועים הקשים שהתרחשו ב-7.10 לבין האנטישמיות שבאה אחרי זה ברחבי העולם גרם לי לטלטלה רצינית ששינתה אותי מאוד, או שאולי גרמה לי לחזור שוב למקורות.
מאז אותו יום הפנמתי שיש אנשים בעולם ששונאים אותי רק בגלל שאני יהודייה, ושבגלל זה הם רוצים להשמיד אותי. זה אולי היה אמור לגרום לי להתרחק מהדת עוד יותר, אבל זה דווקא גורם לי להיות גאה ביהדות שלי. האנטישמיות בעולם מבהירה שיהודים צריכים מדינה משלהם, עם צבא חזק, ושאין לנו מקום אחר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעבר, בגלל שהגעתי מבית ממש לא דתי, היה לי קשה להבין למה אנחנו דווקא פה, בישראל, אבל היום אני מאמינה יותר ויותר שיש לנו זכות על המקום הזה, ושבלי הציונות אין לנו מדינה. אני גם יודעת שעם כמה שקשה לחשוב שהבנים שלי ילכו לצבא – וזה ממש מפחיד אותי – זה הכרחי. אנחנו במלחמת קיום. שום דבר לא בטוח ואנחנו חייבים מדינה חזקה, חייבים לחיות כאן, ועם כל הנחמדות של האמריקנים, אף אחד לא באמת יכול להציל אותנו.
היום אני יודעת שלעולם לא אעזוב את המדינה הזו. זה הבית שלי, ואיזה מזל שיש לי את הבית הזה, ואני מודה עליו כל יום. בניגוד למה שחשבתי עד אותה שבת, היום אני יודעת שאני אשאר פה לא מחוסר ברירה, אלא בגלל שאני אוהבת את המקום הזה. מדהים שהגענו לכאן לפני 75 שנה לכלום, לחולות ואשפה, ותראו איזו מדינה הספקנו לבנות. זה מעורר גאווה. בגלל זה קשה לי נורא עם אנשים שעדיין בשיח של ימין ושמאל. זה גם מפחיד אותי כי כשאנחנו חלשים האויב נכנס פנימה, הוא מזהה את החולשה שלנו, כמו מחלה שפורצת כשהגוף חלש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גם בזיקה שלי למסורת משהו השתנה. למשל תמיד היינו מדליקים נרות בחנוכה, אבל פתאום בירכנו בכוונה וזה גרם לי להתרגש. אני מייחסת משמעות לכל מילה, מבינה את הכוונה. היום חשוב לי לשמר את המסורת, את היהדות, בעיקר עבור הילדים, ואני רואה את זה גם אצל אנשים מסביבי. יש לי לא מעט חברים שזלזלו בדת ופתאום מייחסים לה חשיבות. אולי באמת יש מי שמגן עלינו או מנסה להראות לנו משהו. אולי קורים לנו דברים קשים כדי שנתאחד מחדש. זה מצחיק אותי שאני אומרת את זה, כי זה מאוד רחוק מאיך שחשבתי לפני חודשיים.
אנחנו עוברים דברים שלא כל עם עובר, ומבינים יותר מתמיד שהמדינה הזו לא מובנת מאליה. בסוף, דווקא מתוך כל האבל והשכול, חזרתי הביתה. היום אני יכולה להגיד בפה מלא - כן, אני יהודייה, וזאת המדינה שלי ואני חיה פה.
לפני 7 באוקטובר חשבתי שאני אזרח העולם, לא משנה אם אני נמצא בישראל, בברלין או בניו יורק. כל עוד האמונות שלי חופפות עם אנשים אחרים מהעולם, בעיקר מהצד המערבי, לא הרגשתי שיש משמעות לדת או ללאום. וכל עוד יש מישהו בעולם שאוהב מוזיקה כמו שאני אוהב, או יצירת אמנות או ספר, הוא אזרח איתי במדינה הקוסמופוליטית הזו. התחושות האלו התגברו במיוחד בשנה האחרונה, אחרי שהרפורמה המשפטית שרטטה והדגישה את החלוקה בין דתיים לחילונים, ימנים ושמאלנים.
בהפגנות נגד הרפורמה כולם הסתובבו עם דגל ישראל ולי זה הפריע, מהסיבה שיש בדגל סמל יהודי, המגן דוד הכחול, וזאת למרות שיש במדינה אזרחים שהסמל הזה לא מדבר אליהם בכלל, כמו ערבים, דרוזים ובדואים. זה גרם לי להרגיש מנותק עוד יותר, אבל אחרי ה-7 באוקטובר הבנתי שאני לא יכול להיות מנותק יותר. הבנתי שהבית שלי הוא כאן, בשטח הזה במזרח התיכון. רעיונות קוסמופוליטיים לא יכולים להפוך אותי לבן בית באף מקום אחר. תמיד אני ארגיש לא שייך, נרדף, אפילו זר - ואלו רגשות שלא הרגשתי קודם. הייתי הרבה בברלין ובניו יורק ותמיד הרגשתי בן בית, עכשיו זה נשמע לי מוזר, כי אני לא יכול להרגיש את זה בשום מקום אחר כרגע.
ההצפות של ההפגנות לשחרור פלסטין, וכל מה שקורה באקדמיה, חידדו לי את זה שעדיין יש לאומים בעולם, ושאנחנו לאום שמבוסס על הדת שלו, ולכן הדת היא כן חשובה, זה הייחוד שלנו שאני צריך לשמר. אני לא אהפוך לאדם דתי, אבל אני כן יותר מאמין עכשיו ומרגיש יותר מחובר לשורשים האלו. אני מרגיש שאני צריך להיות יותר יהודי ממה שהייתי, מבלי לזנוח את הרעיונות ההומניים והליברליים.
יש עכשיו את טרנד הטיקטוק של הקוראן, להראות שהוא ספר שמייצג הומניות, אבל גם היהדות היא כזו, ויש בה ערכים שנזנחו בגלל מה שקורה פה במדינה, בגלל אנשים קיצוניים. הייתי רוצה למצוא את הדרך להעביר את המסר, לפחות למשפחה ולחברים, שהיהדות ליברלית, שהיא הומנית. להעביר מסרים של "ואהבת רעך כמוך". החלום שלי הוא שנחזור להיות שוב אור לגויים, ואנחנו יכולים לעשות את זה כי הבסיס הרעיוני הזה קיים.
נולדתי וגדלתי באשכול וגרתי שם עד לפני עשר שנים, כשפתחתי עסק בתל אביב. ההורים שלי גרים בישע וכל החברות שלי נשארו באזור, הקימו משפחות, בתים ומשקים. למזלנו, בסוכות נסענו להגשים חלום לאבא שלי ובפעם הראשונה טסנו כל המשפחה לפריז. הטיסה חזרה הייתה ב-7 באוקטובר, וכשקמנו בבוקר והתחלנו לקבל הודעות לא האמנו. עוד לפני הצער זה היה שוק, ואחר כך הגיע גם פחד מאוד גדול.
הטיסה שלנו בוטלה והציעו לנו להישאר שם. נתנו לנו תנאים מדהימים ויהודי פריז התגייסו למעננו. ההורים שלי הבינו שאין להם לאן לחזור, אז הם החליטו להישאר. אני הייתי שם עם שני הילדים שלי, והרגשתי בכל הגוף שלי שאין סיכוי שאני נשארת בפריז או בכל מקום אחר. עלה בי הצורך להיות עם האחים שלי - אמנם כל המשפחה הביולוגית שלי בפריז, אבל הרגשתי שכל עם ישראל זו משפחה, וזה לא הגיוני שאני אהיה בפריז כשהם שם. כל החברים שלי אמרו לי שאין לי מה לחזור, שמסוכן בארץ, אבל אמרתי להם שאם אני צריכה למות, אני רוצה למות בארץ. לקחתי טיסת אל על, ובאותו היום חזרתי לישראל.
בשבועות הראשונים לא יכולתי לחשוב על לחזור לעבוד. התגייסתי לחמ"ל, ומהבוקר עד הלילה דאגנו להביא למשפחות שפונו כל מה שהיה צריך – אוכל, בגדים, צעצועים, טיטולים. הייתי ממש באבל, לא אכלתי, לא שתיתי, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלפעול בחמ"ל ולראות חדשות.
אחרי ארבעה שבועות קרה משהו שאף פעם לא קרה לי – התחלתי לעצב תכשיטים שהם לאומיים. הרגשתי את הצורך הבוער בכולנו לשים איזושהי הגנה, איזשהו שריון. עיצבתי קולקציה שלמה, התחלתי עם מגיני דוד עם התאריך 7.10 ועברתי למפת ישראל שיש בה יהלום באשכול ויהלום בצפון, כש-40% מהרווחים אני מעבירה ישירות לעוטף. התכשיטים התפשטו כמו אש בשדה קוצים, כולם התחילו להזמין ואנחנו עיצבנו ובכינו, ליטשנו ובכינו, ייצרנו ובכינו. תוך כדי הייצור כולנו בסטודיו המשכנו להתנדב, ואני שמעתי על עוד ועוד הרוגים, בהם גם חברים שלי.
אחרי כמה שבועות פנו אליי ממגזין יהודי בניו יורק ששייך לקהילה שם. הם עשו אירוע מתנות לחנוכה, ורצו להביא עסק ישראלי כדי לתמוך בו. הם הטיסו אותי, והבאתי לשם מלא מגיני דוד ושרשראות עם מפות ישראל וחי. זה היה סוג של הגשמת חלום, אבל לא הפסקתי לבכות.
יהודים אמריקנים נורא רוצים לחבק ולעטוף אותך. הם מדהימים ותומכים ותורמים, אבל את מרגישה שהם לא ישראלים, ואף אחד לא מבין מה זה להיות ישראלי. אנחנו חיים פה כמו בשר תותחים בשביל כל היהודים בעולם ויש לנו שליחות מאוד חזקה וגדולה, עם הרבה אחריות. הסתובבתי שם ברחובות ולא הרגשתי שלמה, הרגשתי תלושה, שהלב שלי בארץ ושאני לא יכולה להיות בשום מקום אחר, למרות הפיתוי. שבאמת אין מקום אחר שבו ארגיש בבית.
5 צפייה בגלריה
''גם הלקוחות מרגישות צורך להתגאות בישראליות שלהן''. שרשרת מגן העוטף של של HOTCROWN
(צילום: באדיבות HOTCROWN)
ההצלחה של הקולקציה הפתיעה אותי בהתחלה, אבל עכשיו אני מבינה שגם הלקוחות, ממש כמוני, מרגישות צורך להתגאות בישראליות שלהן, להתגאות בלאום שלהן, ביהודיות שלהן. הן מספרות שהן אף פעם לא הרגישו צורך לענוד מגן דוד עד התקופה הזו. זה אפילו לא מסיבה רציונלית, זה דחף חזק, כאילו מישהו מוביל אותך ולא נותן לך להמשיך בלי זה. כולן אמרו שהן בחיים לא דמיינו שהן יזמינו שרשרת של מגן דוד עד ה-7 באוקטובר, אבל עכשיו הן ענדו את זה והרגישו שזה בדיוק מה שהיה חסר להן. כמובן שיש גם לקוחות יהודיות מכל העולם או ישראליות שעשו רילוקיישן שהתחילו להזמין מגיני דוד, ואני מרגישה שזה ממש כמו לשלוח לכולן חבילות של הגנה ותמיכה. סוג של קמע.
בעבר הייתי פטריוטית, אבל בשנים האחרונות זה התפוגג. הבן הצעיר שלי, בן 27, כל הזמן אמר שצריך ללכת מפה, ואני ניסיתי לשכנע אותו ואת עצמי שלא כדאי, אבל בד בבד הרגשתי שהכול פה קורס, ושכל הזמן יש פה רק ריבים ומלחמות אחד נגד השני. אז בשנים האחרונות הפטריוטיות שלי נעלמה, אבל הכול השתנה מאז ה-7.10.
היום אני לא מוכנה לשמוע על פילוג, אל תדברו איתי על זה. אנחנו כל כך עסוקים בכאב, שכל דבר אחר מעצבן אותי ואין לי סבלנות אליו. אני מסבירה לנכדים שלי שנכנסו האנשים הרעים, אבל זה הרבה מעבר לזה - חיללו לנו את האנשים, את הילדים, את המדינה. אני ממש מרגישה את זה בגוף ומאמינה שהרבה מרגישים ככה. אי אפשר להכיל את כל הדבר הזה.
אף פעם לא התחברתי לאף סממן של יהדות או ישראליות, ופתאום נורא רציתי. אחרי 7 באוקטובר זה התחזק, ורכשתי שרשרת מגן דוד ועוד אחת עם "שמע ישראל" וגם טבעת שהזמנתי ממעצבת, ויש עוד אחת בדרך. אני לא יודעת להסביר את זה. אני מרגישה שכל הסממנים האלו, ללכת עם מגן דוד, לתלות דגל במרפסת, הם ההסברה של האדם הפשוט ברחוב. אני לא יודעת לעשות הסברה בינלאומית, אני יכולה מקסימום להתווכח, אבל הסמלים האלו כאילו אומרים ''אני באתי להישאר ואני לא עוזבת''.
הייתי אמורה לטוס עכשיו לפראג, בטיסה שבסוף התבטלה, והחברה שהייתי אמורה לטוס איתה ביקשה ממני להוריד שם את כל התכשיטים. עניתי לה שאני לא מורידה שום דבר. זה עוזר לי לתחושת השייכות, להרגיש שאני קודם כל יהודייה וציונית ואחרי זה כל השאר. זה מאפשר לי להיאחז במשהו שמזכיר שזה אנחנו.
מאז האירועים אני גם מרגישה יותר מחוברת ליהדות. יש לי אח ששומר מצוות, וביקשתי ממנו שיראה לי כמה פרקי תהילים שאוכל לקרוא. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה יוצא דופן. גם אחי היה בהלם, אבל הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלי ושאני צריכה להיאחז במשהו.
אני ממש כועסת על האנשים שכותבים בפייסבוק פוסטים כמו "נו, איזו כיפה יותר עוזרת - כיפת הברזל או כיפה שחורה?". לכל דבר יש מקום וצורך, וכולם יכולים לגור בכפיפה אחת. יש לי בן אתאיסט לגמרי ובת שהייתה יותר דתייה, וכולנו מסתדרים מצוין. זה מאוד מכעיס אותי שאנשים עדיין מתעסקים בדבר הזה, או שמתעלמים בהפגנתיות מהיהדות. נכון, יש 'מסחרה' שמגיעה מלמעלה, אבל אנחנו קודם כל יהודים. לפני הכול. וב-7 באוקטובר הבנתי עד כמה זה חשוב שנכיר בזה.
