גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לתוכנית המציאות "מה אתם הייתם עושים?", גרסת משטרת ישראל. התסריט פשוט: על ספסל ברחוב ראש פינה, קרוב לתחנה המרכזית בתל אביב, סמוך לחצות הליל, שכב שוטר מחופש לחסר בית. הוא שפך על עצמו אלכוהול מבעוד מועד, כך שהריח ממנו נדף לכל עבר. הוא נראה מנומנם, חלש, מסטול. לצידו אופניים חשמליים. מה אתם הייתם עושים? האם הייתם גונבים את האופניים? כנראה שלא.
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם":
מצד שני, כנראה גם לא הייתם עוברים ברחוב ראש פינה, בגפכם, בשעת חצות. מי שנוהג לפקוד את האזור בשעות הקטנות של הלילה הם האנשים שבשולי החברה הישראלית. ההומלסים, הנרקומנים, השוהים הבלתי חוקיים, עובדי תעשיית המין. אחד מהם, פיוטר (שם בדוי), בן 49, עבר בדיוק שם, ליד הספסל הזה, בליל 26 ביולי 2021. הוא ניגש לשיכור המעולף ששכב על הספסל, שאל אותו לשלומו ואף הזהיר אותו פן יגנוב מישהו את אופניו. אחר כך התרחק מהמקום.
תיעוד: פיוטר גונב את האופניים
אבל כמה דקות לאחר מכן הוא חזר, חטף את האופניים והחל לרוץ. אחרי כ-20 מטר הוא השליך את האופניים, ואז קפצו עליו בלשי תחנת שרת ועצרו אותו. בחקירתו אמר במבטא מזרח-אירופי כבד: "אני מודה שגנבתי אופניים. הייתי כל כך מיואש. אני משוטט ברחובות. יותר משבוע ימים אני לא ישן ולא אוכל. אני מכור לסמים והייתי צריך את המנה. הרואין. אני שמח שנעצרתי. פה לפחות יהיו לי קורת גג ומיטה. אני אוכל לשבור קריז".
עוד הוא סיפר שעלה לישראל ב-1999 בגפו ונשאר כך, ללא משפחה. הוא התמכר לסמים קשים, אבל בקושי רב נגמל. הוא עבד כסבל עד שיצא לו בקע והוא התחיל ליטול משככי כאבים, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. משם, הדרך חזרה להרואין הייתה קצרה. בתקופת השיא של מגפת הקורונה הוא הפך לחסר בית.
אחרי שנפל בתרגיל של המשטרה, הוגש נגד פיוטר כתב אישום בגין גניבה. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר למסגרת סגורה לדרי רחוב ומכורים בתל אביב, שבה עבר תהליך של גמילה מסמים. מאז הוא מתגורר בהוסטל בעיר טבריה, מנסה לשקם את חייו, אבל החיים לא רוצים לשקם אותו. הוא עומד כעת בפני משפט פלילי. אם יורשע, הוא עלול להישלח לכלא.
זהו דיון ההוכחות הראשון במשפט של פיוטר, בבית משפט השלום בתל אביב. כולם באולם חוץ מפיוטר, שמאחר. כשהוא נכנס לבסוף, מתנשף, אוזניות לבנות באוזניו, כובע מצחייה כחול על ראשו, סוודר מתוח על גבו והשרוולים כרוכים סביב כתפיו, השופטת ענת יהב נוזפת בו קשות. "אני מצטער, הגעתי בתחבורה ציבורית מטבריה, סליחה, סליחה", הוא אומר ומתיישב בספסל האחורי. "זה לא משנה. אתה צריך לחכות לנו", עונה לו השופטת.
קו ההגנה של הסנגוריה מתבסס על כך שפעילות השוטרים הייתה מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון, שקבע שהפעלת סוכנים על ידי המשטרה היא אמצעי הכרחי במלחמה נגד "פשעים חמורים" וכאשר הפעולה נחוצה "כדי להשיג ראיות הדרושות כדי להביא חשוד לבית המשפט, ואין סיכויים סבירים להשגת אותן ראיות בדרכים אחרות". כך, לדוגמא, שוטרים נוהגים להתחזות ברשת כדי ללכוד פדופילים, או להתחזות למכורים לסמים כדי ללכוד סוחרים. כאן, נטען עוד, מדובר ב"סוכן מדיח" כזה המשדל אדם לעבור עבירה, שלולא השידול לא היה מבצעה.
במשטרה, כצפוי, דחו את טענת ההגנה וטענו, מצידם, שלא מדובר בהפעלת סוכן, אלא ב"פעולה שיטורית שגרתית כדי לאתר עברייני רכוש בגזרת התחנה" וכי "מדובר בניצב, סטטי לגמרי, שלא עושה כל פעולת עידוד, שכנוע או שידול, אלא שוכב ברחוב כש'רכושו' בידו, ולא יוצר שום קשר עם העבריין, שבוחר, בחירה חופשית, לגנוב מהשוטר. בין זה לבין הדחה המרחק רב, שלא לומר אינסופי".
עד התביעה הראשון, השוטר עדי גלוסקא, עולה ראשון לדוכן העדים. הוא לובש מכנסי דגמ"ח אפורים דהויים וקפוצ'ון שחור. הוא נשען קדימה כשמרפקיו על הדוכן ורגליו משוכלות לפניו. כשהעדות תתלהט הוא יחליף בין הרגליים חזור והחלף - והדיון מתלהט מהר מאוד. אולי זה כי הסנגורית בתיק היא עו"ד שירה קידר מהסנגוריה הציבורית, שנלחמת עבור הלקוחות שלה דרך קבע ובתיק הזה רוצה להוכיח נקודה עקרונית.
"בלש בתחנת שרת, עשר שנים במשטרה כבר", גלוסקא מציג את עצמו בעת החקירה הראשית. "באותו הערב הובלתי פעילות כנגד תופעת השודים, וזהו. תפקידי היה לנהל את הפעילות. אני בעצמי תצפתּי". את האירוע הוא איננו זוכר. גם לא את שמו המלא של הנאשם. התובעת, עו"ד ורד שעשע, מבקשת מדי פעם לרענן את זיכרונו באמצעות דוח הפעולה שמילא באותו לילה, שאותו היא מניחה בפני העד על הדוכן מדי פעם, והוא חוזר בעל פה על מה שכתב שם.
"עמרי אליאב שמש, זה הבלש ששימש כפיתיון", מציין העד. "מיקמתי אותו על הספסל בראש פינה. הבחור פה (מצביע על פיוטר - מ"ש) הגיע, לקח את האופניים וניסה לברוח איתם". "איך הוא לקח אותם?", שואלת התובעת שעשע. "תפס אותם מהכידון והתחיל לרוץ". "מי למעשה תופס אותו?", שואלת שעשע. "צוות התגובה", גלוסקא מכריז.
הלאה לחקירה הנגדית. הסנגורית קידר קמה על רגליה.
קידר: "היה לך מידע מודיעיני על רחוב ראש פינה 21 בתל אביב?"
גלוסקא: "אני לא זוכר. אם היה מידע הוא מופיע בתיק"
קידר: "ספוילר: אין מידע בתיק"
גלוסקא: "אז כנראה שלא"
קידר: "גם על הנאשם עצמו לא היה לך מידע?"
גלוסקא: "כנראה שלא"
קידר: "אתה היית ראש הצוות לצורך העניין, נכון? אתה בעל הבית?"
גלוסקא: "לא בעל הבית. מוביל הפעילות"
קידר: "אתה זה שהחלטת לעשות את הפעילות המבוימת?"
גלוסקא: "כן"
קידר: "מי נתן לך את ההנחיות?"
גלוסקא: "לא זוכר להגיד לך, אבל אני בטוח ב-200% שלא קמתי בערב ואמרתי יאללה, בוא נעשה פעילות כזאת סתם. כנראה שהייתה תופעת שודים, ובעקבות זאת ביצענו את הפעילות"
קידר: "ומי אמר לך שיש תופעת שודים?"
גלוסקא: "מה זאת אומרת מי אמר? השטח אומר"
קידר: "יש לך נתונים סטטיסטיים?
גלוסקא: "למשטרה כנראה יש. לי לא. אני רק יודע שהיה אירוע כזה וכזה"
קידר: "אתה יודע מה ההבדל בין שוד לגניבה?"
גלוסקא: "כן. שוד זה גניבה פלוס שימוש באלימות"
קידר: "במקרה הזה היה שימוש באלימות?"
גלוסקא: "במקרה הזה לא"
קידר: "אז לא היה שוד?"
גלוסקא: "כנראה"
קידר: "הטענה שלי היא כזאת: לדבריך, הייתה תופעת שודים. רצית לתפוס שודדים. תפסת לכאורה גנב. אז אולי היית צריך לשחרר אותו, כי זה לא עומד בפרמטר שקבעת לעצמך בשביל לעשות את אותו פיתיון"
גלוסקא: "שאני אתעלם מגניבה?"
קידר: "אתה בלש. תפקידך זה פעולות בילוש ולא הטמנת מלכודות לאנשים"
גלוסקא: "למה את אומרת מלכודת? אם אני הייתי עובר ברחוב, וכנראה גם אחרים פה, לא היינו נוגעים באופניים"
קידר: "אני אומרת דבר כזה. אתה עשית את הפיתיון כדי להילחם בתופעת השודים החמורה ולא השגת את מבוקשך, נכון? אתה מסכים איתי שלא עמדת במטרה?"
גלוסקא: "לא מסכים איתך. הבאתי עבריין שגנב. מבחינתי זה שווה ערך"
עו"ד קידר ממשיכה לירות שאלות לכיוון העד. מפעם לפעם עו"ד שעשע מתנגדת. או אז העד מוצא מהאולם, חולף על פני הספסל של פיוטר מבלי להביט בו. הדיון בהתנגדות עולה לא פעם לטונים גבוהים, בין עורכות הדין לבין עצמן ובינן לבין השופטת. כשצעקות של השלוש מהדהדות סימולטנית בין כותלי האולם, פיוטר נאנח ומתכווץ עוד יותר מתחת לכובעו.
כשהפולמוס מסתיים גלוסקא נקרא בחזרה לאולם. כשזה מתרחש בפעם הרביעית, גלוסקא אומר בחיוך: "אני חושב שאני יכול לוותר על אימון היום". פיוטר עצמו נשען קדימה, ראשו שמוט מטה והמצחייה מסתירה מעיניו את המתרחש באולם. מדי פעם הוא גם חופן את פניו בידיו, אבל ניכר כי הוא מאזין לכל מילה וכי הוא מתוח.
"אתה לא מיקמת את הפיתיון בקניון גינדי או שרונה, נכון?", קידר ממשיכה.
גלוסקא: "נכון"
קידר: "הלכת על ראש פינה כי זו תחנה מרכזית, נכון?"
גלוסקא: "לא"
קידר: "אז למה?"
גלוסקא: "כי זה אזור מוכה שודים"
קידר: "תסכים איתי שבאזור הזה מסתובבים אנשים מסכנים, אנשים בשולי החברה"
גלוסקא: "יכול להיות, כן. אבל יש גם אנשים נורמטיביים שם"
3 צפייה בגלריה
השוטר התחפש להומלס שיכור. פיוטר שאל בהתחלה לשלומו
(צילום אילוסטרציה: Stefan_Sutka / Shutterstock.com)
בשלב הזה שולפת קידר מסמך ומבקשת להגישו לבית המשפט. מדובר בכתב אישום באירוע אחר של בימוי שביצעו חבריו של גלוסקא לתחנת שרת. הם הניחו שטר של 200 שקל, גלוי לעין, בתוך רכב שחנה ברחוב השרון בדרום העיר. עוד מקום שכנראה לא הייתם תופסים בו תנומה. חלונות הרכב הושארו פתוחים והדלתות לא נעולות. באותו מקרה, את הפיתיון בלעה אניה (שם בדוי), נרקומנית צעירה. היא נכנסה לרכב ולקחה את השטר. אחרי ניהול הוכחות, התביעה המשטרתית חזרה בה מכתב האישום.
עו"ד קידר מבקשת להגיש עוד כמה תיקים כאלה. "מבחינת המהות השיטורית, המטרה היא להפיל בפח עובר אורח שאין עליו מידע מודיעיני, אתה מסכים איתי?", היא פונה לגלוסקא. התובעת שעשע קמה על רגליה. "אני מתנגדת! 'להפיל בפח' הוא לא המינוח הנכון". גלוסקא מוסיף: "אני רוצה לראות אותך חוזרת בסוף היום ומגלה שפרצו לך לרכב ויש לך זכוכית שבורה".
"זה קצת כמו לגנוב סוכריה מתינוק, לא?", שואלת עו"ד קידר את העד. "לא הבנתי", הוא עונה לה. "זה נורא קל", היא מסבירה. "יכול להיות, אולי", אומר העד בשקט. מאחורי הדוכן שהוא נשען עליו, הוא מחליף את השיכול ברגליים. "זו פעילות שנועדה למנוע שודים. זה שעל הדרך נופל גנב, לא נעלים עין. אנחנו שוטרים".
בהמשך עולה לדוכן העדים השוטר עמרי אליאב שמש, שבאותו לילה היה זה ששיחק את חסר הבית השיכור. גם היום, בבית המשפט, הוא נראה לא כל כך רחוק מזה. הוא עולה לדוכן עם כובע גרב אפור על ראשו, שקצותיו חושפים זקן וחולצה משובצת פתוחה מעל גופייה אפורה. כשהוא מקפל את השרוולים נחשפות אמות ידיים מקועקעות. יד אחת שלו חבושה ויש לו פנס בעין.
"אני עמרי שמש, שנה וחצי בלש במשטרה", הוא מציג את עצמו לבקשת התובעת. "באותה פעילות הייתי הבלש המביים (כנראה הכוונה לבלש השחקן - מ"ש)".
שעשע: "מה בעצם הייתה הפעילות?"
שמש: "פעילות בימוי שוד. כלומר, אני מגיע ומשחק אותה נרקומן מעולף. בגדים אזרחיים כמובן, שרוע על ספסל, עד שהחשוד ניגש אליי בעצם. יש איתי אופני פיתוי. מחכים שמישהו יגיע לנסות לשדוד. זאת הפעילות"
שעשע: "ומה קורה? ספר מההתחלה עד הסוף, מהרגע שאתה מתמקם על הספסל"
שמש: "מספר אנשים ניגשים, מתבוננים, מדברים. מגיע החשוד, פונה אליי, מדבר איתי והולך, ואחרי כמה דקות הוא חוזר שוב, הפעם לבד, חוטף את האופניים שהחזקתי ביד ומתחיל לרוץ. הוא מנסה לפדל ולא מצליח, ואז יורד וממשיך לרוץ, באיזשהו שלב הוא נוטש את האופניים ומשליך אותם הצידה, ממשיך לרוץ. אני אחריו. צוות סגירה מבצע סגירה, ואנחנו מגיעים אליו ומבצעים מעצר"
שעשע: "איך החשוד היה נראה?"
שמש: "כובע קסקט לבן. (מעיין בדוח הפעולה שלו - מ"ש)... כובע קסקט לבן, תיק גב, זה התיאור"
שעשע: "אמרת שהחשוד פנה אליך. מה היה שם?"
שמש: "הוא שאל לשלומי כי שיחקתי אותה מעולף, ואז הזהיר אותי שמסתובבים הרבה גנבים באזור. אמר שכדאי לי לקום, כי אם לא יגנבו לי את האופניים"
חקירתו הראשית של הבלש הסתיימה. הסנגורית קידר קמה לחקירה נגדית. "אי פעם, בבימויים האלה, קיבלת אחר כך משוב שהתיקים נסגרו? שהבימויים האלה זה אולי לא כלי עבודה טוב, שכדאי להפסיק אותו?"
שמש: "לא. לא יצא לי לשמוע, לא לכאן ולא לכאן"
קידר: "אז מאוד יכול להיות שכשתצא מכאן שוב תמשיך לבימוי הבא, תשפוך על עצמך אלכוהול, תשכב בגינת לוינסקי ותראה מי יגנוב ממך טלפון או אופניים?"
שמש: "זה לא אני מחליט"
קידר: "מתי בפעם האחרונה עשית בימוי?"
שמש: "מכל סוג? בחודשים האחרונים, אני לא זוכר"
קידר: "וזה הוביל למעצר?"
שמש: "הוביל למעצר? כן. מה הלאה? אני לא יודע"
מה הלאה? הדיון מסתיים. השופטת עוברת לתיק הבא. השוטרים חוזרים לרחובות מוכי הפשע של דרום תל אביב. פיוטר הולך לתפוס אוטובוס בחזרה לטבריה. בפעם הבאה, אולי, הוא יגיע בזמן.
