פעמיים בתולדותיה עמדה מדינת ישראל בפני איום קיומי. ב-16 במאי 1948, יום אחרי שהכריזה על עצמאותה, פלשו חמישה צבאות ערביים למדינה הצעירה על מנת להשמידה. מנהיגות נחושה, רוח הלחימה של דור תש"ח ועם מלוכד שבטח במנהיגיו הצליחו להפוך מצב נואש לניצחון מזהיר. ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, עוז רוחם והקרבתם ההירואית של בני הדור ההוא חילצו אותנו מכישלונה הנורא של ההנהגה ומאווירת ההיבריס המשחיתה בציבור ובצה"ל, והפכו כמעט תבוסה מוחצת לניצחון כואב אבל מזהיר.
אוקטובר 2022. צבר של בעיות אסטרטגיות חיצוניות ופנימיות מציב את מדינת ישראל בפעם השלישית בפני איום קיומי. העיקריות שבהן הן דווקא הבעיות הפנימיות שאותן אמנה בהמשך, ומשמעותן אחת: מדינת ישראל נמצאת על סף גלישה לסדרה של סכסוכים פנימיים אלימים, העלולים להוביל להתפוררות פנימית, ואולי אף למלחמת אזרחים. ההנהגה ברובה עיוורת ושקועה בעיקר בעצמה כבר יותר מעשור, הציבור מפולג ואדיש, ואילו האיום הקיומי מחמיר והולך. כמאמר המטפורה - טמפרטורת המים עולה באופן עקבי, והצפרדע מתרגלת.
מעולם לא הייתי מודאג כמו עכשיו. אידיאולוגיות שונות וחילוקי דעות תמיד היו קיימים, והם נחוצים. אולם בעשור השני והשלישי של שנות ה-2000 האידיאולוגיה נעלמה כמעט כליל מהפוליטיקה הישראלית, ואת מקומה תפסה השנאה שמתודלקת על ידי אינטרסנטים. "השנאה היא מה שמאחד את המחנה שלנו", אמר נתן אשל בהקלטות שפורסמו לפני כמה שנים. על קרקע מדושנת שנאה זו פרחו משני קצוות הקשת הפוליטית גידולי פרא אידיאולוגיים, שהוכשרו למרבה הצער וזכו לייצוג פוליטי (איתמר בן-גביר, בל"ד ודומיהם).
השנאה היוקדת הובילה ל"משחק סכום אפס" בפוליטיקה הישראלית, שמשמעותו "או אני, או אתה": ימין או שמאל, יהודים או ערבים, אשכנזים או מזרחים, דתיים או חילונים. הדבק הרופף שעדיין מחבר אותנו נמס ונעלם.
בהיעדר מכנה משותף מתפוררת החברה הישראלית לשבטים ולסיעות שמגדירים את זהותם בעיקר בהתאם לשנאתם לסיעות אחרות. השנאה הזו מובילה לדו-שיח חברתי ופוליטי של חירשים, שאותו מובילים יועצי תקשורת ועיתונאים מטעם. שיח השנאה הרדוד וההרסני הזה מתאפשר בזכותם של ערוצי התקשורת מונחי הרייטינג, והוא מהודהד ומוגבר בביצה הסרוחה של הרשתות החברתיות.
מיליון דרכונים זרים
ובעוד אנו מתפוררים כעם וכחברה, הבעיות האסטרטגיות הפנימיות נערמות והולכות. המשך ההתעלמות מהן פוגע באופן חמור בביטחון הלאומי ובחוסן הלאומי שלנו, ויוצר סיכון ממשי להמשך קיומנו. ההיחלשות הדרמטית של השלטון המרכזי ושל גורמי האכיפה, תהליך שנמשך כבר יותר מעשור, מעודדת את צמיחתן של האקס-טריטוריות השלטוניות. לריק השלטוני נכנסים ארגוני הפשיעה המשליטים את אימת דמי החסות על חלקים נרחבים במדינה ומאיצים את מרוץ החימוש הבלתי חוקי, והשטח רווי באמצעי לחימה בלתי חוקיים בהיקפים המהווים איום על הביטחון הלאומי. חייבים להחזיר באופן מיידי את המשילות השלטונית על הנגב, הגליל, על אזורי קו התפר ועל הערים המעורבות.
האוכלוסיות שכמעט אינן משולבות בכלכלה ובחברה הישראלית יהוו בעוד כשלושה עשורים למעלה ממחצית מאוכלוסיית מדינת ישראל. כבר היום, כמחצית מתלמידי כיתות א' הם חרדים או ערבים. לא נוכל לקיים כאן מדינה אם האזרחים הערבים והחרדים לא ישולבו ויתרמו לחברה ולכלכלה. סביר להניח גם כי אותו חלק של הציבור שתורם לחברה ולמדינה, וששיעורו באוכלוסייה יצטמצם בעשורים הקרובים, לא יהיה מוכן להמשיך ולשאת בנטל הבלתי סביר של המסים והשירות בצבא, ואנו צפויים לעזיבה גוברת והולכת של הארץ. כמיליון ישראלים מחזיקים כבר היום באזרחות נוספת, בעיקר באירופה או בארה"ב.
כ-20 אחוז מאזרחי מדינת ישראל סובלים מייצוג פוליטי בלתי ראוי, מגזענות, מהיעדר שוויון, מתשתיות אזרחיות גרועות ומפשיעה חמורה ביותר. מדובר באזרחי ישראל הערבים. אלה זכאים לשוויון מלא, ולמדינה צריכה להיות מחויבות מוחלטת לסגור את הפערים המשמעותיים בכל התחומים. אינני תמים. אזרחי ישראל הערבים אינם מונעים ברובם מאהבת המדינה היהודית, ואנשי התנועה האיסלאמית (הן הפלג הצפוני הקיצוני והן הפלג הדרומי/רע"מ הפרגמטי יותר) ימשיכו לראות במדינת ישראל הקדש מוסלמי שאותו צריך לשחרר. ועדיין, רוב הערבים רוצים מאוד להשתלב במדינה. אפילו דו-קיום פושר עדיף עשרות מונים על עימות מתמשך.
הסתמכות יתר על כוח צבאי, חזק ככל שיהיה, היא טעות תפיסתית מסוכנת. מדינת ישראל חייבת להחזיק צבא ומערכת ביטחון חזקים מאוד, שיוכלו לטפל באיומים מיידיים ובאיומים אסטרטגיים. אך הגיעה העת להפנים כי עוצמתה האמיתית של מדינה בנויה על שילוב של כוח צבאי מרתיע, של חוסן חברתי-לאומי, של יכולת כלכלית, של הובלה מדעית ושל לגיטימציה מדינית. אם לא נחזק את כולם במקביל, לא תהיה שום משמעות לכוח הצבאי שלנו.
בדרך למדינה דו-לאומית
השחיתות ברשות הפלסטינית חמורה מאין כמוה, והשנאה של הפלסטינים לרשות ולמנגנוני הביטחון שלה שוברת שיאים. ההנהגה הפלסטינית איבדה כמעט לחלוטין את הלגיטימציה הציבורית, דבר המונע ממנה לאכוף את הסדר והביטחון בשטחי הרשות. כתוצאה מכך גובר הנטל על כוחות הביטחון הישראליים שנאלצים לטפל במוקדי התסיסה. זה מעצים את החיכוך ומביא לכמות נפגעים גדולה יחסית שמגבירה עוד יותר את הסיכויים להתפרצות אלימה, לגלי טרור וחוזר חלילה. זהו מעגל הדמים במרעו.
אין שום אפשרות לקיים מדינה דמוקרטית ויהודית ללא גבולות וללא הפרדה אפקטיבית בין האוכלוסיות באיו"ש ובמדינת ישראל. שיח השנאה בין הימין לשמאל גורם לנו להיות עיוורים לכך שאנחנו הולכים ומקימים את מדינת ישראל-פלסטין הדו-לאומית, והמציאות הזו קרובה מאוד להיות בלתי הפיכה. זו מדינה מעוותת שבה לחלק מהאוכלוסייה יש פחות זכויות ומערכת משפט נפרדת. החיבור של מיליוני פלסטינים החיים במציאות בלתי אפשרית באיו"ש וברצועת עזה, עם מיעוט ערבי גדול מקופח ומתוסכל בישראל, עלול להפוך את החיים במדינה לבלתי אפשריים.
בעיה אסטרטגית נוספת, שאיננו מרבים לדבר עליה, טמונה בדור הצעיר של אזרחי ישראל היהודים. רוב הדור הזה ממוקד יותר בעצמו, חי את "הכאן והעכשיו", ומרגיש פחות את האיום הקיומי על המדינה. נכונותו להתגייס או לשרת את המדינה, לבטח בשירות קרבי, נמצאת במגמת ירידה משמעותית. אל מול האתגרים העצומים שמניתי, זו הופכת להיות בעיה חמורה.
בין כל הבעיות שציינתי שוררים יחסי גומלין הדוקים. השילוב ביניהן עלול להידרדר במהירות לסכסוכים אלימים בין ישראלים לפלסטינים, בין יהודים לאזרחים ערבים, ואפילו בין יהודים ליהודים. כל סכסוך כזה יכול להצית בקלות גם את האחרים, והדבר עלול להוביל להתפוררות חברתית-לאומית מואצת ואף למלחמת אזרחים.
פרופ' ברברה פ. וולטר פרסמה לאחרונה ספר שמנתח מלחמות אזרחים, ועוסק בשאלה איך הן מתחילות. שלושת גורמי הסיכון המרכזיים, על פי וולטר, חייבים לעורר אצלנו דאגה רבה: דמוקרטיה רעועה ומוחלשת, עלייתם של הפלגים (או במילים המוכרות לנו יותר: עלייתה של הפלגנות והשבטיות), ואובדן סטטוס הנובע מכך שהמפלגות הפוליטיות זונחות את האידיאולוגיה. זה מוביל לחוסר אמון במפלגות, ומאיץ את ההתאגדות של אזרחים סביב סממני זהות: דת, גזע, מעמד או ייחוד גיאוגרפי.
וולטר מזהה במחקרה גם שני מאיצים משמעותיים המגבירים מאוד את הסיכון להידרדרות למלחמת אזרחים. הראשון הוא אובדן התקווה, מצב שבו האזרחים מאבדים אמון במערכות השלטונית ומפסיקים להאמין שאפשר לפתור (בדרכי שלום) את המצב המורכב. והשני הוא היעדר רגולציה של הרשתות החברתיות, המאפשר הפצת מידע שקרי והסתה המנוצלים על ידי גורמים קיצוניים להגברת השנאה ולעידוד לאלימות.
אז מה אפשר לעשות ואיך זה קשור לבחירות הקרובות? המשך ההתעלמות של מנהיגינו מהתמונה החמורה שתיארתי, לצד אדישותו של הציבור, מסכנים את קיומה של המדינה הדמוקרטית והיהודית. על כן, הַצְבִּיעוּ רק למי שלהבנתכם מבין את חומרת מצבה של מדינת ישראל. הצביעו רק למי שיהיה מוכן להקים ממשלת אחדות לאומית שבה שני הגושים הגדולים מתחברים, ואז משלבים בה את המפלגות הערביות והחרדים, ללא הקיצונים ההזויים (בן גביר, סמוטריץ' ובל"ד). שילוב הערבים והחרדים בממשלה הוא קריטי, אולם חשוב שלא יהיו בעמדה שבה המשך קיומה של הממשלה תלוי בהם.
הצביעו עבור מי שמסוגל, לדעתכם, להקים ממשלה שתתחייב ותפעל מיידית להחזיר את המשילות השלטונית על כל חלקי הארץ על ידי מיגור הפשיעה החמורה והפשע המאורגן, החמרה דרמטית של הענישה על החזקת נשק בלתי חוקי, הגברת האכיפה, וחיזוק משמעותי של גורמי האכיפה, ובראשם המשטרה ומערכת המשפט. תנו את הקול שלכם למי שמתכוון להוביל מהלכים של פיוס ובניית מכנה משותף בין כל חלקי העם והחברה הישראלית; להציג תוכנית ריאלית ומיידית לשילוב החרדים והערבים בכלכלה ובחברה הישראלית; ולפעול בדחיפות יחד עם גורמים בינלאומיים וערבים, תוך חשיבה מחוץ לקופסה, לניקוי הרשות הפלסטינית משחיתות, להחזרת המשילות השלטונית שלה בשטחי A ולייצוב תשתיותיה ומצבה הכלכלי. תחושת החופש של האזרחים הפלסטינים נחוצה כדי להאט את ההידרדרות ולייצר תשתית שתאפשר אולי לממש בעתיד את חזון שתי המדינות לשני העמים.
יש להשקיע בבניית צבא מקצועי ואיכותי, עם יכולת הרתעה של ממש, הממוקד באיומים האסטרטגיים החיצוניים ולא בהופעות תקשורתיות, ומסוגל להכריע בצורה ברורה כל מערכה. אך במקביל יש להשקיע תקציבי עתק בחינוך בכלל, ובסגירת פערי החינוך הדרמטיים בקרב ערבים וחרדים בפרט, כמו גם בתוכניות חינוך לאהבת העם והארץ, שמטרתן להגביר את המעורבות של הדור הצעיר בבניית עתידה של המדינה.
דיברתי וגם כתבתי בעבר על חומרת האיום הפנימי, אך מאז המצב הידרדר בקצב מהיר ביותר. כדי שהמאמר הזה ייקרא ברצינות הראויה, ולא ייתפס כתעמולת בחירות, אינני מתכוון להמליץ ספציפית במי לבחור. אני מקווה רק שמי שיקרא את דבריי יפנים שהמדינה שלנו נמצאת תחת איום קיומי פנימי חמור ביותר, וכי השילוב שלו עם האיומים החיצוניים מחמיר את המצב שבעתיים.
הזמן הולך ואוזל. הבחירות הללו הן ההזדמנות האחרונה לבלום את ההידרדרות, ולדרוש ממי שייבחר פתרונות לבעיות האסטרטגיות, ומיד. אחרת לא תישאר לנו מדינה.
- יובל דיסקין היה ראש שב"כ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
