שחרורם של ארבעת החטופים במבצע הירואי משבי חמאס מטלטל משמחה את אזרחי מדינת ישראל, בדיוק 8 חודשים ויום אחרי טבח 7 באוקטובר. בארץ ובעולם, תמונות השחרור לא משאירות את הישראלים אדישים. זו נחמה גדולה בתוך עצב גדול שאין לו סוף.
גם את ראש הממשלה נתניהו ורעייתו קשה היה לפספס בשמחה על המבצע המוצלח. לשכת ראש הממשלה הוציאה במהלך השבת (מעניין מה אומר על זה גפני) לא פחות מ־10 הודעות ו־40 תמונות וסרטונים של נתניהו והחטופים. "ראש הממשלה במפגש מרגש עם חטופינו שחזרו ארצה ומשפחותיהם בבית החולים שיבא", נכתב באחת ההודעות. שיהיה ברור: לדרג המדיני ולראש הממשלה נתניהו מגיע קרדיט מלא על פעולת החילוץ הנועזת. זכותו של נתניהו להצטלם עם החטופים, להתהדר בפעולה מוצלחת ואפילו לשרבב גם את רעייתו בשליחת ד"שים. מותר לו אפילו "להעלים" את שותפיו לקבינט (גלנט, גנץ ואיזנקוט) בקבלת ההחלטה הדרמטית.
הבעיה עם ההתנהלות של נתניהו שהוא לא מגלה את אותה מידת מנהיגות כאשר מדובר ברגעי משבר, כישלונות ואסונות. תשאלו את ראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן. נתניהו הגיע לביקור ראשון בעירו המופגזת והשרופה, אבל התעלם מקיומו של ראש העירייה הצעיר. הוא אמנם איש ליכוד, אבל לא ביביסט. לצדו של נתניהו הצטלם מועמד הליכוד לראשות עיריית קריית־שמונה. ראש ממשלה במשקפיים ורודים.
זה לא דפוס מנהיגות או התנהלות חריג של ראש הממשלה. זה אופי. ד"ר בנימין רץ לקחת קרדיט בפעולה מוצלחת אבל מיסטר נתניהו נעלם ובורח כאשר מדובר במקרים שצריכים לתת תשובות ולקחת אחריות. תראו מה קרה כאן רק בשבוע שעבר. לאחר ההודעה הדרמטית על מותם בשבי של נדב פופלוול, חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר, הציבור בישראל לא שמע מילה מנתניהו. לא שיחת טלפון למשפחות, לא הודעת ניחומים ולא השתתפות בצער. נכון, הם לא מהבייס הנכון - אבל מתי זה בכלל שיקול של מנהיג באירוע מסדר גודל כזה? אחרי 24 שעות של עליהום תקשורתי הוציא נתניהו הודעה מאולצת בחשבון הטוויטר שלו: "אני שולח תנחומים מעומק הלב למשפחותיהם של חיים פרי, יורם מצגר, עמירם קופר ונדב פופלוול זכרם לברכה שנהרגו בשבי החמאס. ליבנו השבור מחבק את המשפחות היקרות בשעת יגונן. נמשיך לפעול סביב השעון כדי להשיב הביתה את כל חטופינו - החיים והחללים כאחד". "רעייתי שרה" לא היתה שותפה הפעם.
נתניהו הוא פוליטיקאי. וכמו כל פוליטיקאי הוא משחק על התחום האפור, לוקח קרדיט מוגזם, מבטל או מעלים קרדיט של אחרים, הוא קובע את הכללים, ותמיד בתנאים הנוחים לו
נתניהו הוא פוליטיקאי. וכמו כל פוליטיקאי הוא משחק על התחום האפור, לוקח קרדיט מוגזם, מבטל או מעלים קרדיט של אחרים, הוא קובע את הכללים, ותמיד בתנאים הנוחים לו. הוא לא מתראיין לתקשורת הישראלית, מפגשיו עם משפחות החטופים הם אירוע נדיר, והוא נרתע ממחאת המשפחות ברחובות. במקום חיבוק - התעלמות. כאילו יש בכך חולשה. שופריו הם משת"פים על מלא בז'אנר. הם מהדהדים את ההצלחות של נתניהו ומבטלים את הכישלונות. כלומר, מפילים אותם על אחרים.
את הדיסונסס הזה בין הצלחה לכישלון ביטא אתמול במלים פשוטות וכואבות אבי מרציאנו, אביה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל. "מסתכל על יעקב, אבא של נועה ארגמני, ואי אפשר שלא להתרגש. אני באמת שמח מכל הלב בשביל כל המשפחות שזכו לחבק את יקיריהם", כתב מרציאנו. "וגם מקנא. זה מדגיש כמה הסוף שלנו היה רע. כשהסוף רע, ראש הממשלה לא בא. הוא גם לא מתקשר".
