מארק אדלמן היה סגנו של מפקד מרד גטו ורשה מרדכי אנילביץ'. הוא שרד, והיה לאחד ממנהיגי ארגון "סולידריות" וגיבור לאומי בפולין. "להקדים את אלוהים", כך נקרא ספר שהתבסס על ראיונות איתו. המראיינת, חנה קראל, שאלה אותו מדוע אנילביץ' היה מנהיג המרד ולא הוא. "כי הוא כל כך רצה", השיב אדלמן.
במשפט הקצר הזה גלום שיעור מרתק בתורת המנהיגות. מועמד שמבקש להגיע לקצה הפירמידה נדרש להצטייד בכישורים רבים, כולם או רובם: אינטליגנציה, יכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולמסר הנכון, גמישות מחשבתית וכושר החלטה, אטימות רגשית ואכזריות. כל הכישורים חשובים, אבל רק תכונה אחת היא בגדר הכרח, תנאי בל יעבור: אמביציה, גודש אמביציה. זה נכון במיוחד לגבי תפקיד ראש הממשלה בישראל. מי שלא מוכן להרוג ולהיהרג למען הג'וב לא זוכה בו (ואם זוכה בו בפוקס, כמו נפתלי בנט, לא שורד בו לאורך זמן).
בבחירות הנוכחיות שלושה מנכסים לעצמם את תפקיד ראש הממשלה: בנימין נתניהו, יאיר לפיד ובני גנץ. נתניהו הוא הצפוי ביותר: מיום שהחליט ללכת לפוליטיקה ראשות הממשלה היא סיפור חייו, סלע קיומו. המטרה מקדשת את האמצעים: הוא הרחיק לכת מכל אלה שקדמו לו בהיתרים שנתן לעצמו כדי להגיע לתפקיד, להיאחז בו ולחזור אליו.
המפתיע ביותר, לפחות בעיניי, הוא בני גנץ. שיערתי שתעמולת הזוועה שהוטחה בו והעלבונות שנאלץ לספוג יגרמו לו לוותר. הוא בחר בפוליטיקה כברירת מחדל, השלמה לקריירה צבאית שהסתיימה וקריירה עסקית שלא המריאה. אם כך למה לטרוח? מה הוא צריך את זה? והנה, מתברר שמתחבא בתוכו פוליטיקאי מלא אמביציה, עיקש, קשוח, בעל יכולת ספיגה יוצאת דופן.
לפיד מציג מודל שלישי. ציפו ממנו שיתמכר לסיפוקים מיידיים, שיניח לאגו שלו לנהל אותו. הוא נהג להפך: הקים גוף פוליטי מלמטה למעלה, 20 אלף פעילים, סיעה ושרים שסרים למרותו, הסכים לסגת לאחור ולאפשר לגנץ להיות הפנים של רשימת כחול לבן המשותפת, הרכיב ממשלה בכוחותיו והעמיד בראשה את בנט. ההתנהלות הבוגרת שלו הפתיעה רבים, אולי הפתיעה גם אותו. היא הפכה את כניסתו ללשכת ראש הממשלה למהלך כמעט טבעי. השמיים לא נפלו. הביביסטים ייחלו לראש ממשלה מצחיק, נלעג; הם קיבלו ראש ממשלה אחראי, רציני, משעמם.
ואז הגיע קמפיין הבחירות לקראת הסבב החמישי. נתניהו הציב לעצמו משימה מורכבת: לעורר את מצביעי הימין ולהרדים את כל השאר. כמה הצליח נדע ב-1 בנובמבר. גנץ ניסה להעביר את כל המסרים לכל המצביעים: גם ימין רך וגם שמאל מפא"יניקי; גם דתי וגם חילוני; גם כיבוש לנצח וגם שתי מדינות; גם זאב אלקין וגם גדי איזנקוט. התוצאה היא שאף אחד לא יודע מה הוא באמת רוצה. תפסת מרובה לא תפסת, אמר התלמוד.
לפיד בחר להשקיף על הבחירות מלמעלה, מלשכת ראש הממשלה. כולם יתרוצצו, יזיעו, ילכלכו ויעשו טעויות - הוא יהיה המבוגר האחראי. הגישה המרוסנת חיזקה את יש עתיד בסקרים, אבל לגוש אנטי-נתניהו לא הועילה. הגוש כגוש מפורר, מסוכסך, נטול רוח לחימה. ראשי המחנה הממלכתי, העבודה ומרצ ראו את הקולות שזרמו מהם ללפיד, ועיניהם כלו. חלקן מפרפרות על סף אחוז החסימה. אם ייפלו הגוש ייפול איתן.
אולי מדובר באשליה. אין גוש: לפיד מבין שהחלון שנפתח לפני שנה וחצי, עם הקמת ממשלת השינוי, נסגר. ייתכן שהבחירות הן בשבילו רק תחנת ביניים בדרך ארוכה, שבהמשכה תשרוד רק מפלגה יהודית אחת מול גוש הימין: מפלגתו שלו. קודם הוא ינקה את הבית; אחר כך יתפנה להתמודד עם החוץ. כבר אמרנו: הוא חושב רחוק.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהבעיה היא שהמציאות ב-2022 לא חושבת רחוק: כללי המשחק בה משתנים לנגד עינינו. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר כבר אינם הילד האסופי של הליכוד, הממזרים שמתביישים בהם. הם הדוברים המוסמכים של רוב הבוחרים שם, בליכוד, בש"ס, ביהדות התורה. הפה אומר ימין אבל הלב מרגיש כהנא. אם תקום ממשלת ימין צרה היא תצטרך להשביע את הרעב לשינוי, למהפכה, אחרת תיפול.
השמדת מערכת המשפט מיועדת להיות הפעימה הראשונה; הדתת המרחב הציבורי הפעימה השנייה; פוליטיזציה של המנגנון הממשלתי, כולל צה"ל והשב"כ, הפעימה השלישית; הרביעית היא סיפוח השטחים וכינון משטר אפרטהייד. כשלפיד ייצא למאבק במגמות האלה הוא עשוי לגלות שאיחר את הרכבת. הדלתות ייסגרו, כמו בפולין, כמו בהונגריה. יש עתיד תגלה שאין עתיד.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
