בדרך להלוויה של משפחת ביבס, עופרי, אחותו של ירדן ביבס, כתבה: "דרך החלון אני רואה מדינה שבורה. לא נקום ולא נשתקם עד שאחרון החטופים בבית. תודה לכולם". הכאב בדבריה מובן. אי אפשר להישאר אדישים לסיפורם של שירי, אריאל, וכפיר שנרצחו בעודם מוחזקים בשבי בעזה. המבט האחרון של שירי ביבס, כשהיא מחפשת מושיע ולא מוצאת, מסמל את חוסר האונים של כולנו באותו יום.
הם באו מכל הארץ – משפחות, צעירים, מבוגרים, דתיים וחילונים. הייתה שם אישה מבוגרת שחילקה מדבקות עם לב לעוברים והשבים, כאילו מנסה לתת חום קטן אל מול הקור של המציאות הבלתי נתפסת
אבל דווקא התמונה שהתגלתה בהלוויה הוכיחה את ההפך. יחד עם עוד אלפים נסעתי ללוות את שיירת הלוויה, וראיתי שם מדינה כואבת, אבל לא שבורה. היה שם אדם חבוש תפילין ולובש טלית, ולצידו צעירה חילונית מניפה דגל ישראל. על דגלי המדינה שהונפו היה כתוב "חופשי בארצנו", וביניהם התנוסס גם דגל עם האריה של עיריית ירושלים. לאורך הדרך אנשים עצרו את רכביהם, עמדו בדומייה בצד הכביש, בסמוך לקניון ראשונים וביציאות מהערים. הם באו מכל הארץ – משפחות, צעירים, מבוגרים, דתיים וחילונים. הייתה שם אישה מבוגרת שחילקה מדבקות עם לב לעוברים והשבים, כאילו מנסה לתת חום קטן אל מול הקור של המציאות הבלתי נתפסת.
השקט היה הדבר הבולט ביותר. אף אחד לא דיבר בקול רם, אף אחד לא צעק. אנשים עמדו בסבלנות, מחכים לשיירה שתעבור, ורק הדגלים התנופפו ברוח. זה לא היה מחזה של מדינה שבורה, אלא של עם שזוכר, עם שמתאבל יחד, עם שמסרב לתת לאבל להפוך לשכחה.
1 צפייה בגלריה
שיירת דגלים באשקלון לכבוד בני משפחת ביבס שמובאים לקבורה
(צילום: רויטרס/REUTERS/Amir Cohen)
משפחת ביבס היא רק חלק מהטרגדיה. בטבח של 7 באוקטובר נרצחו 38 ילדים. שלושה מהם היו תינוקות, ועוד ארבעה היו בגילי 3 עד 6. 20 ילדים נותרו יתומים משני הוריהם, ו-96 ילדים איבדו הורה אחד. זהו אסון בקנה מידה לאומי, והשלכותיו ישפיעו על החברה הישראלית לדורות.
הכאב הוא בלתי נסבל, והאובדן הוא עצום. אבל כשאחרון החטופים יחזור הביתה, לא נחזור לאותה מדינה שהייתה כאן לפני 7 באוקטובר. נהיה מדינה אחרת – מדינה שמבינה את עוצמת הרוע שסביבה, אך גם את העוצמה הפנימית שבה.
אנחנו לא שבורים. אנחנו פצועים, כואבים, אבל נלחמים.
פורסם לראשונה: 21:27, 26.02.25
