״סליחה. אני מבקש את סליחתך. אני מצטער מעומק ליבי שזה מה שקרה לך ולמשפחתך, שחוויתם את הסיוט הגדול ביותר של הורה. אני יודע שזה לא יחזיר את הבן היקר שלך, אבל חשוב לי שתדע שכואב לי, וצר לי מאוד שזו המציאות. אני לא יכול לדמיין בכלל מה אתה עובר, אבל אני יודע שאם זה היה קורה לאחד הבנים שלי הייתי משתגע״.
אלו המילים היחידות שראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך לומר לאב השכול אלחנן דנינו, בשבעה של בנו אורי שנרצח במנהרות חמאס. ששרד חטיפה אלימה, ששרד למעלה מ-300 ימים בגיהינום, מתחת לאדמה, בתת-תנאים, ואז נרצח. לא תירוצים, לא הסברים שכלתניים, לא מפות צבאיות ולא הצצה אל מאחורי הקלעים המאובקים של חייו כראש ממשלה (פלוס חיזוק מרעייתו) - כל אלה לא מספקים נחמה ללב שבור של משפחה שקברה את אהובה. גם לא לשמוע על "מנעמי השלטון".
"סליחה. אני מבקש את סליחתך. אני מצטער מעומק ליבי שזה מה שקרה לך ולמשפחתך, שחוויתם את הסיוט הגדול ביותר של הורה. אני יודע שזה לא יחזיר את הבן היקר שלך, אבל חשוב לי שתדע שכואב לי" - זה מה שצריך להגיד
ללב שבור של משפחה שידעה כי גידלה את בנה במדינה שמחויבת לו, שמחויבת להם, וגילתה בדרך האיומה ביותר שהחוזה הזה הופר. לא רק שהם לא מספקים נחמה, הם גם לא מציעים כזו. כאילו הדבר הזה, קבורת בן אחרי שהופקר לגורלו במשך כמעט שנה, הוא טבעי. כמו ללכת לבית הספר, כמו להיכשל בטסט ראשון, כמו מיגרנה של ראש ממשלה שלא מבין מה רוצים ממנו, למה לא נותנים לו פשוט להיות. למה דורשים ממנו תשובות. למה מצפים ממנו לגלות אמפתיה, חמלה וצער לזולתו, שמושפע באופן הכי אישי וכואב מהחלטותיו כראש ממשלה. למה לא פשוט מציעים לו משקה מוגז בשבעה, מודים לו על שכיבד את האבלים בנוכחותו, ושותקים. למה כל האמת הזו צריכה להתפזר בחדר כמו אבק מנהרות.
בימים שאחרי השבת השחורה הגיע נשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן לישראל, ופגש, בין היתר, גם משפחות שיקיריהן נרצחו ב-7 באוקטובר. בין הנוכחים הייתה גם חברה קרובה שלי, שאיבדה שני בני משפחה בהפרש של שעות ספורות. בשלב כלשהו, סיפרה לי, ביידן ביקש מכלי התקשורת לפנות את החדר, ולהשאיר אותו לבד עם האבלים והאבלות. ואז את לא מאמינה מה קרה, היא אמרה, הוא בכה. אמר שהוא מזועזע ממה שקרה להם, ובכה יחד איתם. האיש החזק בעולם נהג כאדם. כזה שמסוגל לחוש בעצמותיו כאב של אחרים ואחרות. כזה שזוכר שכולנו רקמה אנושית אחת. כזה שזוכר שלפני שהוא מר עוצמה, הוא גם ג׳ו האבא, הסבא, החבר, האדם.
רתם איזקצילום: זהר שטרית״סליחה. אני מבקש את סליחתך. אני מצטער מעומק ליבי שזה מה שקרה לך ולמשפחתך, שחוויתם את הסיוט הגדול ביותר של הורה. אני יודע שזה לא יחזיר את הבן היקר שלך, אבל חשוב לי שתדע שכואב לי, וצר לי מאוד שזו המציאות. אני לא יכול לדמיין בכלל מה אתה עובר, אבל אני יודע שאם זה היה קורה לאחד הבנים שלי הייתי משתגע״.
אלו המילים היחידות שהיו אמורות להיאמר על ידי ראש הממשלה. אבל הוא השאיר אותן, כנראה, לעצמו.
