אחרי שעברנו את 7 באוקטובר בממ"ד בלב מתקפת מחבלים אכזרית חשתי תחושה עמוקה של כישלון. כל מי ששרד פיזית יישא את הצלקות כל חייו. גם אנחנו, המבוגרים, אבל עיקר תחושת הכישלון נגע לדור הצעיר. פעוטות, ילדים, נערות ונערים שנחשפו לזוועות שאף אחד מאיתנו לא דמיין. נכשלנו בלמנוע זאת.
ב-9 באוקטובר, כשהתפניתי עם הבנים שלי בדרך לאילת, הבכור עדכן אותי בהודעות ובבשורות האיוב שהגיעו אליו לטלפון. פעם על בת כיתתו שנרצחה עם כל משפחתה (בהמשך התברר שנחטפה עם אימה ושני אחיה ולימים גם חזרה), פעם על מורה שלו מבארי שנעדרת (בהמשך זוהתה גופתה), פעם על משפחה שנרצחה בכפר עזה ושעם בניה היה משחק כדורגל, ופעם על בת שכבה שלו מנירים שנרצחה עם אביה. זה המשיך והמשיך והלב שלי התרסק.
מדי פעם הפייסבוק מקפיץ לי תמונות מהמאבק שהובלנו לפני תשע שנים במסגרת "התנועה לעתיד הנגב המערבי". הקמנו אותה במהלך צוק איתן והיא חיברה הורים מאשקלון, שדרות, אופקים, נתיבות וקיבוצי אשכול, שער הנגב וחוף אשקלון. הסלוגן היה "ביטחון אמיתי - הסדר מדיני". חטפנו מחברים בשמאל שטענו שהדגש על ביטחון הוא "ימני" (איזו טעות), וחטפנו מימנים על הדרישה להסדר מדיני (שוב, איזו טעות).
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אסור שיישארו רק שנאה ורגשי נקם
• המותג "אקדמיה" נמצא ברגע שפל, אבל אל תיכנעו
• תקראו למלחמה הזאת בשמה
• מה עושים כשלכאורה אין לו תחליף
כך או אחרת, נכשלנו. לא צעקנו מספיק חזק. לא היינו כריזמטים מספיק, מעניינים מספיק, מקושרים מספיק או אלקטורליים מספיק. בבחירות 2015 היינו בטוחים שאירועי צוק איתן יהוו מרכיב מרכזי בהתפלגות ההצבעה ובסדר היום הפוליטי. התבדינו. שר הביטחון דאז הבטיח לנו סבב כל שנתיים, המועמד בצלאל סמוטריץ' הסביר שחמאס הוא נכס לישראל, וראש הממשלה - דאז והיום - המשיך לנסות לנהל את הסכסוך ולהשיג שקט באמצעות מזוודות דולרים. אז נכשלנו. וכך גם החברה הישראלית.
רבים מחבריי מימין ומשמאל מכריזים בתקופה האחרונה שהם צדקו בראיית המציאות ושהצד השני חייב להתפכח. אחרים מספרים שהתריעו, שצעקו, שראו את הכתובת על הקיר. אתם יודעים מה נורא יותר מכישלון? כישלון יתום. מתברר שכולם צדקו. כולם ידעו. כולם ראו את הכתובות. ורק הילדים שלנו נשארו עם האימה, הדם, התמונות שנחרטו והמשפחות והחברים שלא ישובו.
נכשלנו, אבל אני מאמין בתיקון. קלקלנו ולכן עלינו לתקן ולערב בכך את הדור הצעיר. בנובמבר 2018 צעדתי עם השמיניסטים של שער הנגב לירושלים בדרישה לפתרונות ולשקט. אלו היו נערים שגדלו תחת אש מאז הקסאמים הראשונים ב-2001. הם לא מכירים מציאות ללא "צבע אדום". חלק מהנערים האלה נמצאים היום בתוך עזה, בקבע או במילואים. אלו הנערים שאיתם לא הצלחנו לעורר את המנהיגות, שהעדיפה לעסוק באינספור סבבי בחירות, במאבקים במערכת המשפט, בדיבורים (לא במעשים אפקטיביים) על איראן ובהשמצות על בוגדים מבית.
השבוע יצאו החברים והחברות של הבן שלי, הבנות והבנים שלנו מכפר עזה, שער הנגב והסביבה, לעוד צעדה לירושלים. הפעם הם התחילו בכיכר החטופים ובפיהם תביעה עוד יותר צנועה: החזירו מעזה את האבות שלנו, את השכנים והחברים שעדיין שם, את החיילים.
אני גאה בדור הזה אבל במקביל מתפלל לשלומו ולחוסנו הנפשי ושמהבור הזה נעלה איתו לפסגות. התיקון היחיד לכישלון יהיה כשהצעירים יראו וידעו שגם מהשבר הכי גדול ניתן לצמוח, שגם מהחושך הכי גדול עוד יבקע האור, ושכיוון הרוח ישתנה ותקום מנהיגות פקוחת עיניים, אחראית ורצינית. אני מאמין.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
