ראש הממשלה נפתלי בנט אישר אתמול (יום א') שבקרוב ייחתם הסכם חדש בין המעצמות לאיראן בנושא פרויקט הגרעין שלה, והזהיר כי "הוא יהיה חלש וקצר יותר מהקודם" (שנחתם ב-2015, והנשיא דונלד טראמפ יצא ממנו חד-צדדית ב-2018). לכך הוסיף בנט, כנהוג אצלנו, ש"נדע לשמור על ביטחון אזרחי ישראל בכוחות עצמנו".
שלא יהיה ספק: הסכם גרעין, גם אם יהיה העתק לא משופר של הסכם 2015, הוא טוב יותר מהמצב שאליו הובילה היציאה החד-צדדית של טראמפ, בעידודה ובדחיפתה של ישראל. מאז העשירה איראן כמויות גדולות של אורניום, פיתחה דרכי התגוננות שאפשרו לה לעמוד בסנקציות הכלכליות, נהנתה מלגיטימציה בינלאומית גוברת מצד המדינות שלא היו שותפות למדיניות טראמפ-נתניהו, והתעלמה מהפעלת הכוח הישראלית ומהתנקשויות בבכירים איראנים. הדרך לגרעין פתוחה בפניה, בטווח זמן קצר מאי-פעם מההחלטה. ההסכם יחזיר את המצב הפיזי למה שהיה ב-2015, וחשוב מזה: הוא יאפשר לאיראנים דחייה נוספת בנקודת ההחלטה על הגרעין, שממנה הם נמנעים כבר שנים.
אבל דבריו של בנט, והמדיניות שנקטה ממשלתו, מלמדים שישראל לא לומדת דבר מכישלונותיה. בדיבור ובמעשה, הממשלה הנוכחית היא ההמשך המוחלט של קודמותיה: בתפיסת ההכרעה של איראן, שלא עבדה ולא תעבוד; בהפעלת הכוח (בנט אף התגאה בכך שהורה לפעול בתוך איראן, כאילו ישראל לא עסקה שם בפעולות כוחניות כבר שני עשורים) ללא תכלית אסטרטגית; ברהב של "נגן על עצמנו בכוחות עצמנו", שמרמז לתקיפה ישראלית על מתקני הגרעין, אותו רהב שרק דחף את ברק אובמה להסכם הקודם ואין לו אחיזה של ממש במציאות היכולות והתועלת.
ישראל חייבת לפתח מדיניות שבוחנת את המציאות בעיניים ריאליות, רואה קודם כל את התועלת המדינית, מתעלמת מפוליטיקה פנימית ומפסיקה לטפח את האשליה שהפתרון לכל בעיה הוא מטוס קרב
התוצאה האמיתית של כל אלה הייתה הרחקתה של ישראל לפינה לא רלוונטית בעוד העולם מתדיין עם האיראנים. כך היה בימי אובמה-נתניהו וכך היום, בימי ביידן-בנט.
יש לקשור את הדברים גם לדיווחים האחרונים על ההתקדמות בפרויקט הדיוק של חיזבאללה, ולחוסר התוחלת של המערכה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. פעם אחר פעם ישראל מתגלה כאחת המדינות האחרונות שעוד מאמינות בהפעלת כוח לשם הפעלת כוח. דיוקן מחמיא של מפקד חיל האוויר היוצא הוכתר בסוף השבוע בכותרת "תוקף כל לילה בנקודה אחרת במזרח התיכון". טיב המודיעין ורמת הביצוע של חיל האוויר אכן מרשימים, אבל מוטב וחשוב יותר לשאול מהי התכלית וראיית העולם שבשמן תוקפים.
עסקתי לא מעט בבניין הכוח של צה"ל וגופי המגן האחרים. אני מאמין שישראל חייבת להיות חזקה צבאית, ולהיות מוכנה לממש את כוחה כשתידרש. אבל במציאות של זמננו הפעלת כוח היא מוצא אחרון, לא תחליף למדיניות. דבריו של שר הביטחון בני גנץ אתמול במינכן, שלפיהם "גם המנצח במלחמות מפסיד בהן", כוונו לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין; טוב היה לכוון אותם גם לממשלה שגנץ חבר בה.
ישראל לא תכריע את איראן, אלא חייבת להגיע עימה לאיזון, שייקח בחשבון את תמונת העולם האיראנית המורכבת. רק כך תוכל איראן שלא להחליט להגיע לפצצה, שכן ההיסטוריה מלמדת שמי שמחליט להתגרען - יעשה זאת. ישראל לא תכריע בכוח בלבד אף אחד מהעימותים שבהם היא נתונה, וזו אמת שניסח דוד בן גוריון כבר לפני 70 שנה.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןוישראל חייבת לפתח מדיניות מתוחכמת, שבוחנת את המציאות בעיניים ריאליות, רואה קודם כל את התועלת המדינית, מתעלמת מפוליטיקה פנימית ומפסיקה לטפח את האשליה שהפתרון לכל בעיה הוא מטוס קרב.
קרל פון קלאוזביץ שנה, כידוע, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". מדינות מעטות בלבד בעולם עדיין פועלות כאילו המלחמה היא תחליף למדיניות. לצערנו, כפי שמעידים גם דברי בנט וגם המדיניות בה נקטה ממשלתו, ישראל היא עדיין אחת מהן.
- עפר שלח היה חבר ועדת החוץ והביטחון. כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
