בפתח השבוע החמישי למלחמת חרבות ברזל מתברר שמלבד הלחימה בדרום, בצפון ביהודה ושומרון ובמעגל השני (עיראק ותימן), עומדת ישראל בפני חזית שישית, שאולי עתידה לקבוע איך תסתיים המלחמה ומה יושג בה. מדובר בחזית האמריקנית.
בחזית הזאת לא יורים, רק מדברים, אבל אם היא לא תתנהל בשכל ובתחכום מדיני, האמריקנים עלולים גם לעבור ממילים למעשים ואז יתקצר מאוד משך הזמן שבו יוכל צה"ל להילחם כדי למוטט את חמאס צבאית ומדינית, מה שייאלץ את צה"ל להאיץ את פעולותיו כדי להספיק הרבה ככל האפשר לפני שתיכפה הפסקת אש. וכשממהרים בלחימה, יש הרבה יותר נפגעים.
זה רק תחום אחד שבו צה"ל ומדינת ישראל יינזקו אם ייאבד הגב האמריקני באופן חלקי או לגמרי. כיום זאת נראית אפשרות רחוקה, אבל היא עלולה להתממש במהירות כי הממשל בוושינגטון נתון תחת מכבש לחצים – הן פוליטי-פנימי והן מצד מדינות אירופה, צפון אמריקה ודרומה והאו"ם. אם ממשל ביידן לא יעמוד בלחצים הללו, ישראל תהיה בבעיה קשה. זה לא אומר שהיא מחויבת להיכנע בעצמה ולוותר על אינטרסים לאומיים שלה, אבל זה יצריך עמוד שידרה, חוסן לאומי ולכידות פוליטית חסרת פשרות. לא פשוט להגיד לא לדוד סם.
הכותרת
חולם על בתים בלי ממ"ד | היום שאחרי המלחמה עפ"י חיים ילין
20:38
ההתמודדות בחזית האמריקנית נובעת בעיקר מהאופן שבו הגדיר לעצמו ממשל ביידן את האינטרסים שלו. אין ספק שהנשיא עם ישראל ב-100%, רגשית ומעשית, אבל לאנשי הממשל שלו, בעיקר למזכיר המדינה אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, יש יעדים אסטרטגיים נוספים שהם רוצים להשיג מלבד מיטוט חמאס בעזה. בראש ובראשונה הם רוצים להשיג יציבות במזרח התיכון כדי שארה"ב תוכל להתמקד מדינית וצבאית בניצחון במלחמת רוסיה-אוקראינה ובתחרות עם סין על הדומיננטיות המדינית והכלכלית בזירה הגלובלית. מזרח תיכון שמאיים כל רגע להסלים למלחמה אזורית מפריע לוושינגטון בעימותים האחרים שיותר חשובים בעיניה.
ארה"ב מעוניינת לשקם את מעמדה במזרח התיכון, שאותו איבדה לטובת סין ובמידה מסוימת גם לרוסיה, בגלל שגיאות אסטרטגיות שעשו הנשיאים ברק אובמה ודונלד טראמפ מול איראן ושלוחיה. במקביל היא מעוניינת להשיג פתרון בר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני - אובססיה ארוכת שנים של נשיאים אמריקנים עוד משנות ה-80. מהלך כזה יסיר מעל הממשל הדמוקרטי את הלחץ שמופעל עליו מצד האגף הפרוגרסיבי במפלגה, וגם מצד חלק ניכר מהפוליטיקאים הרפובליקנים שמאסו בעיסוק בסכסוך. בעניין זה גם השמאל האירופי לדורותיו, כולל בתקופה הנוכחית, לוחץ על ארה"ב להביא לידי סיום את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מפני שלפי התפיסה העולמית, הנכונה כשלעצמה, רק לארה"ב יש את היכולת להשפיע על ממשלות ישראל.
לכן, הממשל האמריקני שם לעצמו למטרה למנף את המלחמה הנוכחית כדי להשיג הסדר. זו הסיבה שביידן ובלינקן דוחקים כל הזמן בממשלת ישראל לגבש "תוכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה". מדובר בשם מכובס לדרישה האמריקנית, שתגיע ביתר בהירות בעוד כמה חודשים, שישראל תחליט ביחד עם וושינגטון איך היא פותרת לא רק את בעיית האיום הנשקף מעזה, אלא את הסוגייה הפלסטינית כולה. האמריקנים מתכוונים ברצינות שההסדר לגבי עזה אחרי המלחמה, בין אם ימוטט חמאס כליל ובין אם לאו, יהיה במסגרת עיקרון "שתי מדינות לשני עמים" שיכלול גם את הגדה המערבית.
אינטרס נוסף של ארה"ב הוא לשחרר את בני הערובה שחמאס, הג'יהאד האסלאמי וארגונים עזתיים אחרים מחזיקים, ובראש ובראשונה את בעלי האזרחות האמריקנית. לכן היא לוחצת על ישראל בעניין ההפוגות ההומניטריות. גורמים דיפלומטיים אמריקנים מבהירים שלדעתם גילוי של רצון טוב מצד ישראל יגרום לחמאס לגלות רצון טוב, ואז אולי יתגמש בעניין החטופים. אבל בישראל, לעת עתה, סבורים שהתפיסה הזאת היא שגויה מיסודה. במזרח התיכון, ויתורים גוררים דרישה לעוד ויתורים.
(צילום: ירון ברנר)
לכן, לעת עתה, ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מסרבת בעקשנות להיכנע ללחץ שמפעיל בלינקן לאפשר הפוגות הומניטריות. השאלה היא כמה זמן היא תוכל וממשלת ישראל בכלל לעמוד מול הלחצים שלעת עתה הם מאמצי שכנוע, אבל עלולים לקבל אופי מעשי. למשל, האטה או עצירה של חלק מהסיוע הצבאי שארה"ב מחישה לישראל או ריכוך הגיבוי שהיא נותנת באו"ם.
מה שהפרוגרסיבים לא מבינים
האמריקנים כמובן גם נלחמים עבור ישראל. ראשית בחזית הלגיטימציה הבינלאומית, שם הם מעניקים לה יכולות חשובות שמאפשרות לצה"ל להילחם בכל החזיתות. מדובר בעיקר בזמן, שדרוש להשלים את המשימה בלי למהר ובלי לספוג אבדות כתוצאה מפעולה מהירה ולא שקולה. במקביל, הגיבוי האמריקני באו"ם מונע מהרוסים וממדינות ערב במועצת הביטחון מלדרוש מישראל להסכים להפסקת אש שתציל את חמאס. והם גם נותנים סיוע צבאי, בעיקר חימוש מתוחכם, כלי רכב וציוד לחימה שנותן לצה"ל אורך נשימה וגמישות בהפעלת הכוח.
מה שלא פחות חשוב, האמריקנים סתמו עבורנו את החוסר בהרתעה שנפער בגלל המשבר הפוליטי וניסיון ההפיכה המשטרית של הממשלה. ארה"ב שלחה שני כוחות משימה סביב נושאות מטוסים למזרח התיכון, ואלה השלימו את ההרתעה שהתכרסמה כלפי מה שמכונה בצה"ל "מדינות המעגל השלישי" - איראן ושלוחיה בתימן ובעיראק. בתמורה דורשים בכירי ממשל ביידן ארבעה דברים:
א. שישראל תאפשר את הגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, כולל דלק.
ב. הפוגות הומניטריות. וושינגטון אימצה את נימוקי ראש ממשלת קטאר, ששכנע את בלינקן שלפיהם ההפוגות יסייעו לשכנע את חמאס לשחרר חטופים.
ג. הממשל רוצה שישראל תגבש כבר עכשיו ויחד איתו הסדר ל"יום שאחרי", כולל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ד. הדרישה החשובה ביותר מבחינת האמריקנים: שישראל לא תפעל באופן שגורם להרג המוני בקרב אזרחים ברצועת עזה, ויביא לאסון הסברתי ופגיעה קשה ומיידית בלגיטימציה.
מקבלי ההחלטות בוושינגטון טועים בגישה הבסיסית שלהם כלפי המזרח התיכון. הם מעריכים שארה"ב תשקם את מעמדה באזור באמצעות מחוות, חלקן של רצון טוב וחלקן הן בעצם איתותים צבאיים שאמורים להרתיע את האיראנים ושלוחיהם. בוושינגטון, בממשל הדמוקרטי, שהוא פרוגרסיבי ביסודו, עדיין לא מבינים, חרף כל מכוני החשיבה שפועלים שם, שבמזרח התיכון מבינים כוח. כמעט אך ורק הוא מזיז כאן עניינים.
גם לסרב זו אופציה
האמריקנים מסרבים להבין שהמשטרים הערביים המתונים, כולל מדינות המגרב (אבל לא טורקיה וקטאר, המזוהות עם האחים המוסלמים), רוצים שישראל תמחק את חמאס מעל פני האדמה. לא חלילה מפני שהם נעשו ציונים, אלא משום שהארגון האיסלאמיסטי-ג'יהאדיסטי מסכן את שרידותם לא פחות מדאעש. בראש רשימת המוות של חמאס והג'יהאד האסלאמי נמצאים נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ומלך ירדן עבדאללה. הסכנה הנשקפת להם מחמאס והג'יהאד האסלאמי לא פחותה מזו שנשקפת לתושבי דרום ישראל. אבל בוושינגטון לוקחים ברצינות את כפל הלשון של מנהיגי המפרציות, מצרים והרשות, וחושבים שאם יביאו את ישראל להפוגות בלחימה (שיאפשרו לחמאס להתארגן מחדש), זה ישפר את הפופולריות והמעמד המדיני של ארה"ב כמעצמה באזור.
בישראל מתמודדים לעת עתה לא רע בחזית האמריקנית. הממשלה מסרבת להעניק לעזתים הפוגות הומניטריות בלי לקבל תמורה ממשית בנושא החטופים. בישראל לא מוכנים בינתיים להכניס דלק לרצועה שיניע את הגנרטורים של חמאס ויאפשר להם לשהות במנהרות הלחימה זמן ממושך, ומשתדלים מאוד להימנע מפגיעה באזרחים לא מעורבים ולאפשר להם לברוח לאזורי מחסה בדרום הרצועה.
בישראל גם הקימו צוותי חשיבה בנושא היום שאחרי, אף כי ברור שהחשיבה שמתנהלת ברוח הממשלה הנוכחית תגרום רק להעמקת המחלוקת עם האמריקנים, שמתכוונים ברצינות שעזה תהיה ראשיתו של תהליך "שתי מדינות לשני עמים". ממשלת הימין רואה בפתרון זה צלם בהיכל, הסדר מתועב שאסור להסכים לשכמותו.
המלחמה בחזית האמריקנית רק החלה ואפשר להעריך שהיא תתעצם ותלך. לא די יהיה בתגבור מאמצי ההסברה בארה"ב ובמערב. ממשלת ישראל תידרש לקבל החלטות קשות, כולל סירוב מפורש לקבל דרישות אמריקניות שמשמעותן עצירת הלחימה לפני חיסול חמאס ככוח צבאי ומשילותי ברצועת עזה וגם בגדה המערבית.
יש עתים שבהן ממשלת ישראל נאלצת להיכנס לעימות חזיתי עם בעלת הברית הגדולה והחשובה שלה. זה קורה כשעל כף המאזניים מונחים האינטרסים הלאומיים האמיתיים שלה. ישראל צריכה לסרב לדרישות של הממשל בוושינגטון שיביאו לסיום המלחמה בהסדר שהוא פחות מהכרעה מוחלטת של חמאס - צבאית, פוליטית וגם פיזית. זה כבר קרה בעבר, וממשלות בן גוריון ולוי אשכול עמדו במבחן בכבוד. בנוסף, ראוי לזכור שגם האמריקנים יודעים לכבד כוח, ואם צה"ל ינצח הם ימהרו, כמו כולם, לקחת קרדיט וישכחו חלק מתביעותיהם.
