הנה החדשות ועיקרן תחילה: לישראל, וגם לארצות-הברית, אין תוכנית סדורה למקרה שלא תהיה עסקת חטופים. לגבי האמריקאים זה ברור לגמרי. גם ביום רביעי, כאשר חמאס סירב למעשה להצעת ישראל / הנשיא ביידן, האמריקאים עשו נו-נו-נו לסינוואר – ואז הצהירו שיש על מה לדבר. זה עניין עקבי בוושינגטון, התלות הגמורה בהסכם עם חמאס. שגריר ארה"ב בישראל אמר לי בראיון, בעצם, שהעסקה היא הנתיב היחיד קדימה. הבית הלבן רוצה שהאש תיפסק. כל השאר – משני. לא בדיוק התנהלות אימפריאלית, אבל אחרי שנתנו גיבוי במשך כחצי שנה, יותר זמן ממה שקיבלה ישראל מוושינגטון לכל מלחמה אחרת בעבר, גם לנשיא ביידן יש שיקולים פוליטיים. בעיה חריפה יותר היא שלארה"ב – גם ללא קשר לבחירות – אין כל אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודדות עם איראן ובעלות בריתה באזור. "דבר ברכות ותיקח איתך מקל גדול", אמר הנשיא טדי רוזוולט. המשך המשפט ידוע פחות: "אתה תגיע רחוק ככה". ארה"ב לא תגיע רחוק במזרח התיכון רק עם דיבור רך ומפציר לעסקה, נורמליזציה ושלום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
לעומת ארה"ב, ישראל מעמידה פנים כאילו יש לה שתי אפשרויות: המשך המלחמה וה"ניצחון המוחלט" המבצבץ לכאורה, לשיטת ביבי וצחי הנגבי, או עסקת החזרת חטופים. בצד אחד נמצאים תומכי העסקה, בצד השני אנשי ראש הממשלה נתניהו. ביותר ממובן אחד, זה ויכוח תיאורטי. חמאס עצמו נותן רושם שדרכו לא אצה לעסקה; השבוע פורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל" הודעות ששיגר יחיא סינוואר ממקום מחבואו. הן המחישו שהוא מאמין שחמאס מנצח במלחמה, שהקורבנות הפלסטינים "יפיחו דם בעורקי האומה, כך שתתעלה לגדולות של תהילה וכבוד". פסיכוזה בשיאה. מי שכונה "הקצב מחאן־יונס" לא קיבל את הכינוי הזה לשווא.
במקביל, בצד הישראלי אין אינדיקציות לחשיבה אמיתית על חלופה ארוכת טווח שאיננה עסקה. מהו בדיוק "המקל הגדול" שלנו? לדוגמה, כיצד יוגדר הניצחון ברצועת עזה. האם ניצחון כזה יוכרז רק אחרי חיסול סינוואר ושותפיו? ושאלה מיידית יותר: אם חיזבאללה ממשיך לירות בצפון, וישראל יוצאת למלחמה נרחבת יותר, כיצד יהיה אפשר להמשיך בלחימה אינטנסיבית בדרום? זו שאלה מהותית. אם צה"ל יפתח במבצע עם כניסה קרקעית ללבנון וחיזבאללה יספוג מכה קשה – האם אחריה נסראללה יפסיק את האש, ויחתוך את הקשר הגורדי שקשר בין עזה ללבנון?
הסיפור גדול: זירת הקרב העיקרית עוברת מהדרום לצפון. שר הביטחון גלנט הוא שמנחה את המערכת כולה להפנות יותר ויותר משאבים צפונה. מערכת הביטחון והוא נחושים לנסות להשיב את התושבים לצפון, לפני פתיחת שנת הלימודים. זה מחייב ניסיון עיקש, צבאי או אחר, להפסיק את האש של חיזבאללה. הנה שלוש האפשרויות:
אפשרות ראשונה, שבצה"ל לא אוהבים, היא שהמלחמה בדרום תיפסק, חיזבאללה ינצור אש בצפון, "ושקט ייענה בשקט". או ייקבע מעין הסדר שהוא בלוף, של "הסגת כוחות חיזבאללה לשמונה קילומטרים". נתניהו, לאורך המלחמה, שאף להגיע למצב הזה. הוא הביע פחדים עצומים ממלחמה עם חיזבאללה, כולל בשיחות שקיים אחרי החלטת הקבינט ב־11 באוקטובר שלא לפתוח במתקפת פתע על חיזבאללה. החלטה שהתקבלה בניגוד לעמדת הרמטכ"ל ושר הביטחון גלנט. הבעיה היא שאין כל אינדיקציה לעצירת המלחמה בדרום – כזו שתאפשר לחיזבאללה לרדת מהעץ. אפשר להודיע חד־צדדית על ניצחון במלחמה, וסיום. האם זה יהיה מספיק לנסראללה? לא בטוח.
אפשרות שנייה היא הסכם בדרום, כולל החזרת חטופים, וניצול חלון הזמן כדי ליזום מבצע צבאי בלבנון – כזה שיכפה את יישום החלטה 1701 והרחקת חיזבאללה בצורה משמעותית מהגבול. בצה"ל אוהבים את האפשרות הזו, כי העסקה תפנה להם סד"כ מהדרום. הסבירות הפוליטית להתקיימותה נמוכה; מי שמפסיק את המלחמה בדרום לא עושה זאת כדי להתחיל, בדרך כלל, מלחמה קשה יותר בצפון.
האפשרות השלישית, וזו שנראית הסבירה ביותר, נכון לכתיבת שורות אלה: לא יהיה הסכם בדרום, אבל המלחמה שם למעשה תיגמר. צה"ל יעביר כוחות ומשאבים לצפון, וישאף למבצע ממוקד שיפגע קשות בחיזבאללה ויוביל – בתקווה – להרחקתו מהגבול. זה אתגר חריף, ותמציתו בשאלה הבאה: האם ההסדר שיושג אחרי מבצע כזה יהיה טוב משמעותית מכל הסדר מצומצם היום. צריך להבהיר את המשמעויות: במבצע כזה, חיזבאללה צפוי לירות אלפי רקטות כבדות ומדויקות יחסית לכל רחבי הצפון, בואכה חיפה. גם כאשר שני הצדדים, ישראל ונסראללה, ירסנו את עצמם, ישראל צפויה לחוות הרס שלא ראתה מעולם. גורמי מודיעין מערביים מעריכים שאיראן תיטה להצטרף ולתקוף את ישראל במלחמה רחבה עם חיזבאללה. "אם ההנחה עד כה הייתה שחיזבאללה יצטרף אם נתקוף את איראן, ההערכה המעודכנת היא שאיראן תצטרף אם ישראל תתקוף עמוקות את חיזבאללה". יש גם אתגרים חומריים: הפרסומים שארה"ב ממשיכה לעכב הגעת חימושים לישראל, גם כעת. אני מניח שאלה פצצות הנדרשות למלחמה בלבנון.
שימו לב מה קורה כאן, באמת: סיום המלחמה בדרום איננו עניין עבור בכירי מערכת הביטחון. כבר יותר מחודש שצה"ל אומר לקבינט שהכרעת הזרוע הצבאית של חמאס קרובה מאוד. הארגון איבד יותר משליש מהכוח הלוחם, לפי הערכות צה"ל כ=15 אלף מאנשיו. כ-60% מהתשתית הצבאית של חמאס הושמדו. אין לחמאס יכולת להוציא מתקפה המתקרבת לממדי 7 באוקטובר. גדודי רפיח על סף התפרקות. בשבוע שעבר פעלו כוחות צה"ל בלב נוסייראת, בעוצמה ובהפתעה, בלב אזור בנוי שלא נכחו בו בעבר; המחשה לשליטה הצה"לית ברחבי הרצועה. ישראל השיגה הישג טקטי מרשים, אומר גורם ביטחוני בכיר בדיונים הסגורים, "אבל לא משנה כמה הישגים טקטיים נביא, צריך שתהיה מטרה אסטרטגית ברורה, אחרת נמשיך לנווט מנקודה לנקודה ללא הכרעה".
בצה"ל סבורים שההישג הטקטי המצוין של האוגדות ברצועת עזה מאפשר לישראל "לעבור שלב", ובעצם לסיים את המלחמה בדרום באמצעות הסכם להשבת החטופים. האינטרס הישראלי לשיטת מערכת הביטחון, כמו גם רוב מוחלט במטכ"ל, הוא להכיר בכך שישראל הכריעה את חמאס, ולהמשיך לשלב של "לחימה". "במסגרת עסקה, לא צריך לחשוש מלומר ברורות: זה סוף המלחמה", אומרים גורמים ביטחוניים, "סוף המלחמה איננו סוף הלחימה. המודיעין ימשיך לזרום וכך גם האפשרות לתקוף מהאוויר או מהקרקע. תהיה לגיטימציה גמורה לפעול גם אחרי סוף המלחמה אם חמאס ינסו לפעול נגדנו. והרי אנחנו יודעים היטב שהם ינסו".
אף גורם במערכת הפוליטית – יאיר לפיד, בני גנץ, יואב גלנט ובוודאי בנימין נתניהו – לא מוכן לומר דברים ברורים בנושא סיום המלחמה. ראש הממשלה הצליח להפוך את הסוגיה הזו לדיבר ה־11: המלחמה לא תסתיים לפני ניצחון מוחלט, שאותו הוא כלל לא הגדיר. אך מאחורי הקלעים, המערכת הישראלית נשמעת אחרת לגמרי. העניין הוא שהיא חוששת; חוששת מתגובת הציבור, חוששת מהפחת רוח במפרשי חמאס ובעיקר מפחדת מהדרך שבה מכונת הרעל תמתג כל אמירה שהמלחמה צריכה להסתיים.
התפיסה במערכת הביטחון אומרת כך: יש הישג טקטי גדול, שאפשר יהיה להעצים אם תידרש מערכה בצפון. במסגרת עסקה צריך לסיים את המלחמה, להגיע להבנות, להוביל למתאר בינלאומי ומקומי שינהל את הרצועה – ואם צריך, לפעול שוב. ובמילים של אחד מחברי הקבינט: "הדיון הוא כאילו כולו על השבת חטופים. זה שקר. השבת החטופים היא כמעט תירוץ, תירוץ מוצלח עבורנו. הנקודה היא שהאינטרס הוא שלנו לצאת מהמלחמה הזו. ואם לא נשתמש בקלף סיום המלחמה כדי להשיב את החטופים, אולי ניאלץ לסיים את המלחמה ממילא – בלי החטופים. אז עדיף לגמור עכשיו, ולהחזיר אותם הביתה". גורם פוליטי אחר מוסיף: "תביט בהצעת חמאס בוועידת פריז. על מה התווכחנו. על מספר התושבים הפלסטינים שיעברו צפונה. המצב היום של ישראל במו"מ גרוע בהרבה. הלוואי שהיינו יכולים לקבל את הצעת חמאס מלפני כמה חודשים".
"ככל שנמתין יותר", מזהיר גורם בכיר אחר, "ההישגים שלנו יישחקו. אזרחינו חשובים לנו. ראינו שהאזרחים שלהם לא חשובים בעבור חמאס. צריך ועדה קרואה, בינלאומית, לרצועת עזה; קבוצת מדינות המחויבת לשלטון ולשיקום שם, וזה ייקח לפחות עשר שנים. קרוב לוודאי שתקום ממשלת טכנוקרטים מקומית. צריך לנצל את הנסיבות כרגע כדי להשיב את החטופים, משום שעוד חודש סביר להניח שמצבנו יהיה מורכב יותר. המלחמה הופכת לבינלאומית יותר. יש פה סיפור גלובלי, בין־גושי. יש מורכבות עם ארה"ב, עם מדינות ערביות מתונות, רוסיה ואיראן, הכל נוגע בהכל. צריך לשים סטופ, ולממש הישגים. אנחנו נמשיך לפגוע בחמאס, בכל תרחיש".
אני מתרשם שיש דאגה עצומה במערכת הביטחון מאיומים חדשים, מהתלכדות של זירות רחוקות, בעיקר איראן. החשש העיקרי הוא שעזה תהפוך לחור שחור שישאב אליו את הכוחות החשובים ביותר של ישראל, בשעה שהאיומים החמורים עליה הולכים ומתארגנים במזרח ובצפון. שזו בעצם התוכנית של "חזית ההתנגדות": מלחמת התשה מתמשכת, של שנים, נגד ישראל. כזו שתגרום נזק מדיני עצום, חרם, תזיק ליחסים עם ארה"ב, תשחק את כוחותיה הצבאיים. רבים בישראל אינם מודעים מספיק למחירי המלחמה בחטיבות הסדירות ובמילואים; לצירוף של שיעורי ההרוגים, הפצועים בגוף ובנפש, וההשפעה של הנתונים האלה על מוכנות צה"ל למלחמה.
והבעיה איננה קשורה רק למלחמה הנוכחית ומחיריה. בטור זה פירסמתי על ניסיונות איראניים להתקדם בניסויי קבוצת הנשק, להרכבת התקן גרעיני צבאי. יש פריטי מידע אחרים שזורמים לצה"ל ולמוסד, ומדגישים את הצורך להפנות את תשומת הלב הרחק מרצועת עזה. רוב המטכ"ל ומערכת הביטחון בכללותה מתנגדים לרעיונות של ממשל צבאי קבוע ברצועה. קצין אחד אמר לי כך: "מבחינת משאבים וסד"כ, זו תהפוך למשימה המרכזית של צה"ל. כל חודש נשקיע שם יותר, לא פחות. יהיה חיכוך קבוע עם האוכלוסייה, ועם כוחות גרילה. תיכנס למעגל לא פוסק של מיגון, שיפור יכולות אויב, מיגון נוסף שלך וחוזר חלילה. אתה תמנע מנהרות מתחת למוצבים, והוא יחפור עמוק יותר. זו שאלה: האם אנחנו רוצים, ויכולים, לבזבז עשר שנים על רצועת עזה".
הדבר המדהים, כמובן, הוא הפער בין ההתבטאויות מאחורי הקלעים – לבין מה שמתרחש בחזית, מול הציבור. במובן הזה, נתניהו נחל ונוחל הצלחה עצומה. סיום המלחמה מוחזק בידיו כקלף בלעדי; רק הוא יכול לתת גושפנקה שצה"ל ניצח, וכל מי שיאמר אחרת, יוצג מיד כבוגד הרוצה בתבוסת ישראל. אנחנו שוב שבויים בדחיינות אינסופית, של גורל האזור, הצפון, העסקה, עד הקצה – ואז הכרעה של הרגע האחרון. בסך הכל, השיטה הזו שימשה את בנימין נתניהו היטב לאורך הקריירה הארוכה שלו. רק שהוא אף פעם לא היה מנהיג של המדינה בעת מלחמה; לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה את ההתנהלות הזו.
