הנה סיפור על זוג שאני מכיר: אבו עמאר ואשתו מרווה גרו בבית הוריו בבאקה אל-גרבייה עד שנולד בנם השלישי. למשפחה יש אדמה פרטית בקצה היישוב, אבל ללא היתרי בנייה בני הזוג לא יכלו לבנות שם כחוק. לבסוף, הצפיפות בבית הוריו והיעדר אפשרויות אחרות למגורים ביישוב אילצו אותם לבנות על אדמתם הפרטית, ומאז הם מתמודדים עם ההשלכות, כולל תשלומי קנסות והיעדר תשתיות. עם השנים, תושבים רבים אחרים מבאקה נאלצו לבנות ללא היתר על אדמותיהם הפרטיות, ובקצה היישוב נולדו שכונות חדשות ללא תכנון. לפני כשנה התארס בנם הבכור של אבו עמאר ומרווה, ולקראת החתונה הם מחפשים בית לזוג הצעיר. האם גורל המשפחה הצעירה יהיה כמו זה של ההורים?
כאמור, זה רחוק מלהיות מקרה בודד. מחקר חדש של עמותת סיכוי-אופוק והמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי מגלה שכ-130 אלף בני אדם חיים ביישובים הערביים בבתים לא מוסדרים כמו זה של אבו עמאר. זאת אף ש-87% מהבתים האלה נמצאים בתוך תוכניות מתאר מאושרות - כלומר בתוך אזורים המיועדים ומאושרים שבהם אפשר לפתח שכונות למגורים, אבל בגלל שהמדינה טרם השלימה את ההליכים התכנוניים ההכרחיים, התושבים עדיין לא יכולים להוציא היתר כחוק.
בעיית הבנייה ללא היתר היא תוצר של חוסר תכנון של המדינה ביישובים הערביים, בשילוב העובדה שלא מוקמים יישובים ערביים חדשים. והמדינה דווקא נקטה צעדים שהיו יכולים להוביל לשינוי: בשש השנים האחרונות, בעקבות החלטת צוות 120 הימים והחלטת ממשלה 922 בשנת 2015, הוקצו תקציבים גדולים לתכנון והסדרת הבנייה הקיימת. אלא שבכל התקופה הזו, אושרו 88,400 יחידות דיור בצפון הארץ ובמרכזה, אך הוסדרו רק 3,640 בתים. כלומר, רק 21% מהבנייה הלא מוסדרת.
האבסורד הוא שמרבית הבנייה הלא מוסדרת מרוכזת באזורים גיאוגרפיים ספציפיים, במיוחד במחוז חיפה: 55% מהבתים הלא מוסדרים נמצאים בוואדי עארה, דלית אל-כרמל ועוספיא, ו-66% מהבתים נמצאים בעשר רשויות בלבד, ועוד בשכונות הצמודות ליישוב ולא בבנייה מפוזרת. המשמעות היא שהבעיה פתירה מתמיד.
כיום, כדי לאשר ביישובים הערביים תוכנית שתאפשר הוצאת היתר בנייה, נדרש פי שלושה יותר זמן מאשר ביישובים היהודיים. האזרחים הערבים נאלצים לחכות שמונה שנים בממוצע, לעומת שנתיים וחצי אצל יהודים. יש לכך סיבות הקשורות לריבוי הבעלויות והאתגרים שבתכנון על קרקע פרטית לעומת קרקע מדינה, אך כולן פתירות. בינתיים, כל עוד הממשלה לא ניגשת לפתור את הבעיה העמוקה, בקצב ההסדרה הנוכחי ובהינתן חוסר התקציבים, יידרשו שלושה עשורים כדי להשלים את הסדרת השכונות הקיימות. המשמעות היא שעמאר וארוסתו יאלצו לחיות כמו הדור שלפניהם, בדירה ללא היתר, ולהיכנס למעגל הסבל המתמשך כבר עשרות שנים.
בתוכנית החומש החדשה לחברה הערבית שהעבירה הממשלה בשנה שעברה (תוכנית 550), יש בשורה: הוקצו תקציבים נוספים להשלמת התכנון המפורט בחמש שנים הבאות. זו יוזמה מבורכת, אך מהמחקר עולה שיש 70 אלף דונם בתחום התוכניות הכוללניות שעדיין אין בהן תכנון מפורט. התקציבים שהוקצו לא יספיקו לתכנון כל המתחמים ולא יתנו פתרון מלא למחסור ביחידות דיור בקרקעות פרטיות ובקרקע מדינה עבור מחוסרי קרקעות, ובטח לא פותרת את הבעיה הכואבת של הסדרת הבנייה.
ווג'די חלאילהאפשר לשנות את עתידה של המשפחה של אבו עמאר ושל עשרות אלפי משפחות ערביות אחרות. הפתרון בידי הממשלה: יש לשים את סוגיית ההסדרה בראש סדר העדיפויות של מוסדות התכנון, צריך להקצות תקציבים שיאפשרו הכנת תוכניות מפורטות באופן מיידי ולכל השכונות, הכוללות בנייה קיימת ובמיוחד בעשרת הישובים הכוללים את מרבית הבנייה ללא היתר. יש לזרז את תהליך אישור התוכניות ביישובים הערביים, ולאפשר אישור תכנית מפורטת המאפשרת הוצאת היתר בנייה בוועדה אחת - ממש כמו בישובים היהודיים.
אף אחד לא נולד עבריין בנייה. אבל עשרות אלפי משפחות ערביות נאלצות לבנות על אדמותיהן הפרטיות ללא היתרים בגלל האפליה וההזנחה של הממשלה לישובים הערביים לאורך השנים. עד שתושלם המשימה, צריך להכיר ולהקל בסבל המשפחות, להקפיא את האכיפה והקנסות, ולחבר אותם לתשתיות חשמל, דרכים וביוב.
- ווג'די ח'לאילה הוא רכז תחום הדיור בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים. לקריאת המחקר - לחצו כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
