"הטיל יורט", "יש רק שברי ירוט", "אין שינוי בהנחיות", "לימודים יתקיימו כרגיל", "נתב"ג חוזר לשגרה" - אלו בדיוק ההודעות שאנחנו מייחלים להן בבקרים כאלה. הרי מי רוצה להתעסק בחזית נוספת, הפעם תימנית, על הבוקר? בפעם הקודמת זה היה כטב"ם שחדר ללב תל-אביב ונטל את חייו של יבגני פרדר ז"ל. הבוקר, לעומת זאת, נפגעו תחנת רכבת וכמה גידולי שדה. אין פגיעות בנפש. על פניו, אפשר להמשיך כרגיל.
אז זהו, שלא. זוהי בדיוק הנקודה החמקמקה שבה מבול עלול להפוך לטפטוף. למשהו נסבל אך שוחק. לתופעה שמנסה באיטיות לסדוק את סלע העמידות הישראלי.
בפעם שעברה שחווינו מתקפה תימנית, לפני פחות מחודשיים, הגיבה ישראל בעוצמה. להק מטוסים הפגיז את נמל חודיידה, גרם להרס תשתיות, והמסר שהועבר למזרח-התיכון כולו הוא שמדינת ישראל יודעת להכות, בכוח וביצירתיות. וגם כלפינו, הישראלים, פעולה כזו שידרה חוסן ואמונה ביכולת לפעול בכל מקום ובכל זמן. האתוס הצה"לי קיבל ביטוי במלוא תפארתו.
אבל נראה שהמסר לא עבר לאויבינו לגמרי, משום שהטיל ששוגר הבוקר לימד אותנו כמה דברים. הראשון הוא שהם אינם מורתעים כפי שאנו רוצים לחשוב. הם ממשיכים להעז, לזנב ולפגע. הפעולה המדהימה של חיל האויר הישראלי לא באמת לימדה אותם לקח. ההיקש הלוגי המתבקש שלפיו הרוג ישראלי אחד מוביל לאובדן נמל שלם – לא באמת קיים בהיגיון המעוות של המזרח-התיכון. הדבר השני שאנו למדים כאן הוא שגם מכיוון מזרח – אסור להתמכר לשקט. השקט הוא אשליה, הוא ממכר, הוא מסמא. יש לו פג תוקף. והדבר השלישי הוא שאנחנו בנקודת זמן מכריעה של בחינת גבולות. המשוואה בזירה נוספת מעוצבת לנגד עינינו ממש.
הכלה מלאה במקרה כזה תשדר מסר שאפשר לשבש את שגרת חייהם של מיליוני ישראלים, מבלי לשאת במחיר. דווקא עכשיו – כשאין הרוגים, כשאין פגיעה בלב תל-אביב, נקודת האיזון תיקבע
המשמעות היא שהכלה מלאה במקרה כזה תשדר מסר שאפשר לשבש את שגרת חייהם של מיליוני ישראלים, מבלי לשאת במחיר. דווקא עכשיו – כשאין הרוגים, כשאין פגיעה בלב תל-אביב, נקודת האיזון תיקבע. וקבלה של ירי ממזרח כנורמה כעת, תקשה מאד על שינוי המצב אחר כך. לאורך זמן, "שקט ייענה בשקט" לא עבד בדרום, לא בצפון, וכנראה שגם לא יעבוד כאן.
זה לא אומר שצריך לשלוח גייסות לתימן. השמיכה המבצעית קצרה. יש סדרי עדיפויות. המערכה בצפון מתעצמת. בעזה יש עדיין 101 חטופים בגיהינום, יכולת השיגור החמאסית עדיין קיימת והעבודה שם עוד רבה. סיר המים המבעבע של יהודה ושומרון כבר החל לגלוש. ובכל הזמן הזה – איראן ממשיכה בשלה: מחמשת, מכווינה, מנסה לפגוע. מי שחושב שיש לישראל יותר מדי משאבים פנויים למערכה כוללת במדינה נוספת – טועה. אבל אסור בתכלית האיסור להאמין שהיעדר תגובה כלשהי יוביל לנסיגה תימנית. להיפך.
זהו עוד בוקר שגרתי במזרח-התיכון, שבו אנשים מתעוררים בבהלה מאזעקות, ופחות משעה לאחר מכן כבר עומדים בפקק. אבל אלו מסוג הבקרים שמעצבים מציאות. מעבר לסדר היום המדיני ישדר כאן מסר בעייתי. בסוף מתרגלים להכל, בסוף נתרגל גם לזה.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, ומחבר הספר "11 יום בעזה"
