המיצג ניצח. ב-26 בנובמבר 2008, קצת יותר משבע שנים אחרי פיגועי 11 בספטמבר, אירע מה שמכונה בתת-היבשת ההודית "ה-11 בספטמבר שלנו". אלה היו הפיגועים במומבאי שבהם נהרגו 207 בני אדם, בהם שישה יהודים בבית חב"ד.
כמובן שאין מה להשוות בין הפלת מגדלי התאומים ופגיעה במשרד ההגנה האמריקני לבין אירועי החטיפה והרצח ההמוני במומביי שנים לאחר מכן. ההודים מבצעים את ההשוואה בגלל התחכום של מתקפת הטרור, התיאום בין המחבלים, ובעיקר – המכה בלב האליטה הכלכלית המקומית, בדומה למה שהתרחש בניו יורק באותו בוקר מר שלא יישכח.
בין האירועים יש גם קו מחבר מובהק יותר – אסלאם קיצוני ואלים שמחויב לטרור. בניגוד לאירועים בארה"ב, המחבלים במומבי ניהלו קרבות ארוכים תוך התבצרות במלון הטאג' מאהל ובבית נארימן, הלוא הוא בית חב"ד.
הם ערכו שיחות טלפון עם המפעיל שלהם בפקיסטן הרחוקה, והשיחות הללו נקלטו בידי גורמי ביון מערביים. הן מתארות באורח יוצא דופן את הלך הרוח הפנימי של מחבלים איסלמיסטיים שבאו לבצע פיגוע, ובעיקר את הדרך שבה המפעיל שלהם, ששם הקוד שלו הוא וואסי, מניע אותם לפעולה.
בשלב מסוים הוא נאלץ להאיץ במחבלים, שהאדרנלין אצלם שכך מעט, להוציא להורג את בני הערובה שלהם. "אני רוצה לשמוע את זה", הוא פוקד. "תושיבו אותם ותירו להם בעורף". למחבלים בטאג' הוא אומר ש"השריפות בוערות בכל מקום, אנשים מתים בכל האזור, עם ברכתו של אללה עשיתם עבודה מבריקה".
לפני כן הוא מבהיר להם שהיעד שלהם הוא "החשוב ביותר" בגלל שהתקשורת מכסה "את מלון הטאג' יותר מכל מקום אחר... תדליק אש כמו שצריך". אפשר היה לשמוע בדברים האלה את ההשפעה של הניצחון הגדול שנחל אוסמה בן לאדן – לא רק עצם הפיגוע בניו יורק, אלא הפיכתו לתמונה של הזמן שלנו, לחוויה מכוננת ואפית שהיא נקודת התייחסות קבועה עבור פונדמנטליסטים.
זהו הלקח הראשון של 11 בספטמבר. ניצחונו של הדימוי, של המיצג הטרוריסטי. הרבה לפני פיגועי התאומים, טרוריסטים הבינו שהעוצמה האמיתי שלהם איננה נובעת מהמעשה אלא מהדרך שבה הוא מהדהד דרך המדיה הבינלאומית.
אבל מה שאל-קאעידה הצליחה לעשות ב-2001 הוא לקחת את העיקרון הזה, עיקרון ששימש את ה-IRA וכמובן את ארגוני המחבלים הפלסטינים, ולטייב אותו עד לכדי מיצג אולטימטיבי של הרס ומוות מתואמים.
התיאום כאן הוא קריטי. לא רק שארה"ב נאבקת נגד אויב אכזר, הוא גם אויב מתוכנן. הוא יודע לחטוף מטוס אחד ולפגוע במגדל, וכמה דקות מאוחר יותר לפגוע בעוד מגדל, ואז בפנטגון. המיצג חשוב מהמציאות עבור הטרוריסט, משום שהוא זה שמניע את הפעולה הפוליטית עצמה.
הטרור של הימין הקיצוני הלבן אימץ כמובן את התפיסות הללו ומיישם אותן בתיעוד הפיגועים שלו והעברתם במקומות כמו פייסבוק לייב. המדיה, כפי שצפה הפילוסוף הצרפתי בודריארד, הפכה להיות זרוע שהטרור מנסה ומצליח לנצל. יש פה ממד של ניכור, של הרחקה – אנחנו לא רואים את שפיכת הדם של אלפי בני אדם, אלא את קריסת המגדלים, את המטוסים המתנגשים, את החוויה של הפעולה ולא מה שחשוב – הרצח.
מה לא קרה. חודשים ושנים אחרי 11 בספטמבר ניסו לספר לנו על עוד מזימות נוראות שנחשפו וסוכלו. הכותרות היו עקביות, מאיימות ובעיקר ריקות. האמת היא שתוכניות רבות סוכלו באמצעות המעבר האמריקני לפעולות אגרסיביות לסיכול טרור, אך אף אחת מהן לא התקרבה לרמות התכנון הפרקטיות של הפיגועים הללו.
הנבואות – שלא לומר הניתוחים הכבדים – שהביטו אל העתיד כחשוך ודיסטופי, עמוס מטוסים מתפוצצים ופיגועי טרור ספקטקולריים התבררו כמוטעות לגמרי. בתוך זמן קצר ביצעה ארה"ב הערכה מחדש, שינתה את מבנה ההגנה הלאומית שלה, הוסיפה משאבים ניכרים למודיעין ולסיכול טרור, כבשה שתי מדינות במזרח הקרוב (אפגניסטן ועירק) והשיבה לעצמה את היוזמה.
6 צפייה בגלריה
המטוס פוגע במגדל השני. הנבואות על עתיד עמוס במטוסים מתפוצצים התבררו כמוטעות
(צילום: AP)
שוב, בניגוד למשאלות הלב של חובבי אפוקליפסות למיניהם, מלחמת גוג ומגוג לא יצאה אל הדרך ושום דבר מהותי לא השתנה בהיבט הגיאופוליטי היסודי, שבמסגרתו, בעצם, אין מדינה מוסלמית גדולה ששואפת לעימות עם האמריקנים (גם לא איראן, ובטח שלא פקיסטן).
הניתוח המושמץ של פרנסיס פוקאיומה על "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", שניבא את ניצחון הסדר הליברלי, אכן התברר כמופרך. אבל, בניגוד למה שישראלים רבים חושבים, גם התנגשות הציוויליזציות של הנטינגטון לא הוכיחה את עצמה, לפחות לפי שעה.
האומות המוסלמיות נרתעו באורח עמוק וגם טקטי מפיגועי 11 בספטמבר וארה"ב הייתה זהירה מספיק כדי להבהיר שהיא לא יוצאת למסע צלב. הכיבוש של עירק היה כישלון נורא, את מה שנשאר מאפגניסטן ראינו השבוע מתפורר. אך בכך התחילה ונגמרה האימפריה האמריקנית.
6 צפייה בגלריה
לוחמי טליבן בשדה התעופה בכאבול. את מה שנשאר מאפגניסטן ראינו השבוע מתפורר
(צילום: רויטרס)
הדוגמה היחידה לעלייה של אסלאם קיצוני ארגוני, מאיים ומפתיע היה ארגון דאעש. האמריקנים טיפלו בו בתיאום עם בני ברית אזוריים, כמעט בלי שדמם שלהם יישפך, ומבלי שדאעש יוציא פיגועים נרחבים ורצחניים במסורת של בן לאדן. דאעש ביצע פיגועים איומים, באירופה בעיקר, אבל שום דבר לא התקרב לאסון התאומים, שנותר אנומלי לחלוטין.
האם האסלאם הקיצוני והאלים הרים את ראשו, מהבטקלאן ועד לפורט הוד שבארה"ב? בוודאי. במקביל, התברר כי רוב הקורבנות בפיגועי הטרור בארה"ב אחרי 11 בספטמבר הם של הימין הקיצוני הלבן הנאו-פשיסטי או נאו-נאצי. עלייה של טרור? בהחלט. קרב ציוויליזציות? בהחלט לא, לפי שעה, וגם לא נראה באופק.
הסוף לתפיסת שני הצדדים. דרך החשיבה המערבית מאז מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה מבוססת על שני צדדים. במלחמה היו אלה בעלות הברית מול מעצמות הציר, במלחמה הקרה הגוש המזרחי-קומוניסטי מול הגוש המערבי-קפיטליסטי.
הסנטימנט הזה, שרואה בתמונה הגיאופוליטית העולמית תמיד שני צדדים ("מהצד הזה, ומהצד השני") ממשיך להתקיים, אבל הוא איבד לגמרי את התוקף שלו אחרי פיגועי התאומים. מיד לאחריהם, אחרי הרצח של כ-3,000 בני אדם בשידור חי, נעשה ניסיון לייצר שוב את המשוואה הזו כאשר כעת נמצאים מצד אחד הטרוריסטים ומהצד השני העולם הנאור.
די במהירות התברר שזו לא משוואה בכלל, רק סיסמה ריקה. ארה"ב היא מעצמת-על עם כוחות תקדימיים בהיסטוריה, והטרור האיסלמיסטי אינו מהווה איום אסטרטגי עליה. בהמשך היו ניסיונות לייצר דימוי כזה מול רוסיה, וכעת יש ניסיון דומה ביחס לסין, שהיא אכן מעצמת-על הבוקעת ותופסת את מקומה בהיסטוריה.
האמת היא שהמציאות הגלובלית היום היא של צדדים רבים. רב-קוטבית, אם להשתמש במושגים של יחסים בינלאומיים. יש את רוסיה, סין, האיחוד האירופי, ארה"ב, עלייה של כוחות חדשים באפריקה, במרכז אמריקה ובדרומה.
השאלה איננה אם קם ועלה עולם רב-קוטבי, אלא מה יהיה המודל שלו. עולם של גלובליזציה, שבו למדינות קטנות ובינוניות יש זכויות ומעמד זהה לגדולות, כפי שראינו עד כה, או עולם עם קטבים רבים בסגנון רוסי או סיני. המשמעות הסינו-רוסי היא שיש "אזורי השפעה" מוסכמים בין המדינות החזקות, והמדינות החלשות יותר נתונות לרצונותיהן.
הרצון הקמאי שלנו לשחזר איזו מין תמונה קבועה של שני צדדים מובנת לגמרי. היא מסדרת את העולם באורח דיכוטומי ופשטני, ומאפשרת לנו "לבחור צד". אבל תמונת חיינו הופכת להיות מורכבת הרבה יותר.
הזהות הפרטית של בני אדם מורכבת כעת ממעגלים אתניים, דתיים, לאומיים, מגדריים, אינטלקטואליים, כאלה שקשורים למשלח יד. הם הרבה יותר מגוונים בעידן של גלובליזציה ממה שהיו אי פעם בעבר.
אדם יכול לחיות ביבשת אחת, לעבוד בחברה שמתנהלת ביבשת אחרת, ולקיים קשרים חברתיים נרחבים בעולם המקוון עם אנשים שחיים במקום שונה. אם הזהויות האישיות שלנו הופכות למורכבות יותר, מה אפשר לצפות מהמציאות הבינלאומית?
אנחנו מנסים לשחזר בתודעתנו את המציאות הדו-גושית, ועכשיו מחפשים אחרי צמיחתה המחודשת יחד עם סין. אולי זה יקרה. אך גם אם כן, אי אפשר יהיה להתעלם מהכוח הכלכלי האדיר של האיחוד האירופי, או היכולות הצבאיות יוצאות הדופן של רוסיה.
אז כן, אולי העם יתכנס שוב אל שני צדדים כפי שהיה בעבר, אבל לפי שעה אנחנו חיים בעולם שונה לגמרי, עולם שנוצר אחרי הפיגועים ההם. יש בו כוחות רבים, חלקם אידיאולוגיים ופנאטיים וחסרי מדינה, אחרים ריבוניים, וכמובן תאגידים ובעלי יכולות כלכליות יוצאות דופן, לעתים כמו של מדינות ריבוניות.
הדבר המתבקש במציאות הזו הוא לחזק גופים בינלאומיים שיכולים לנטר ואף לקבוע חוקים במציאות שנראית כאוטית יותר ויותר. אך מדינות אינן רוצות בכך, משום שהן חוששות מהיחלשות ריבונותן.
זהו הפרדוקס של זממנו, אחרי 11 בספטמבר. כדי להמשיך לקיים את המציאות הבינלאומית שמשרתת את מדינות הלאום, עליהן לוותר על חלק מכוחן עבור מנגנונים בינלאומיים. אך הן מסרבות לעשות זאת, ובכך תורמות להחלשתן שלהן אל מול אתגרים גלובליים – טרור הוא רק אחד מהם, ולמרות שהמיצג שלו הוא הכי מרשים, הוא לא החשוב ביותר.
