הכדורגל בישראל היה והינו סיפורה של הארץ הזאת. כאשר זרמים רעיוניים עיצבו את המדינה הצעירה והיו חלק בלתי נפרד מרקמת החיים, הכדורגל היה ביטוי מובהק לכך. קבוצות בית"ר והפועל היו לא רק מותג. הן היו ביטוי לשבטים של החברה הישראלית. כאשר הפרט היה חלק בלתי נפרד מהקהילה, והשכונה הייתה לא רק מקום מגורים אלא גם קבוצות כדורגל שהיוו מקור לגאווה, מעבר של שחקן בית"ר להפועל היה נחשב לבגידה בזהות וברעיון.
מאז ימי ההפרטה הכלכלית, ובעיקר הרעיונית, שינה הכדורגל את פניו כפי שהחברה הישראלית שינתה פניה. הכסף הפך למניע העיקרי של הענף, מה שגרם, כמו בשירו של אריק איינשטיין, לכך שנשארו האוהדים המסכנים שעדיין מחפשים ערך מוסף לאהדתם את הקבוצה.
התמורות הללו יצרו ואקום שלתוכו נכנסו כל תחלואי החברה הישראלית, וחלק מהם באו לידי ביטוי באלימות במשחק בבלומפילד השבוע. האיבה והשנאה לאוהד רק בשל היותו אוהד של הקבוצה היריבה משקפות את הסכסוך הפנימי בחברה הישראלית. השסעים אינם בגין הבדלי השקפות אלא בשל שייכות שבטית, מגזרית ולאומית. אנחנו מגדרים ומגדירים את עצמנו על ידי שלילה של האחר, ומכאן לדמוניזציה ולשנאה הדדית המביאה לאלימות המרחק קצר.
לצערנו אין מנהיגות שמוכנה להירתם לשינוי האווירה. הממשלה החדשה, שרבים תמכו בה בשל השאיפה ואפילו התשוקה לריפוי השסעים, מאכזבת בנידון בגדול
לא צריך להרחיק לכת. מספיק להיווכח באלימות, הפיזית והמילולית, של הח"כים כדי להבין שאנו במדרון חלקלק. אנחנו מתעלמים מכך שהשנאה אינה ניתנת לעצירה כאשר ההוויה החברתית והתקשורתית נעדרת ערכים, רעיונות ועולם רוחני. "באין חזון ייפרע עם" רלוונטי לימינו יותר מתמיד.
לצערנו אין מנהיגות שמוכנה להירתם לשינוי האווירה. הממשלה החדשה, שרבים תמכו בה בשל השאיפה ואפילו התשוקה לריפוי השסעים, מאכזבת בנידון בגדול. יום הזיכרון ליצחק רבין, במקום שיהווה עוגן למציאת חיבורים הפך לשבועיים של שיסוי והתחשבנות כנגד מחנה האחר. דבריו של יונתן בן-ארצי יותר מאשר מצביעים על חוסר רגישות, מבטאים משטמה שכדוגמתה רואים במגרשי הכדורגל. ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, במקום לנצל ימים מיוחדים אלו, מרחיב את הסדקים הקיימים בקרבנו. ח"כ דודי אמסלם מדבר על נקמה ומאיים "לדרוס" בבוא העת את יריביו הפוליטיים.
מגמה זו מדאיגה לא רק בגלל החשש מאלימות שתגבר ותלך. אנחנו נוטים לשכוח שהאנרגיה האנושית מוגבלת. כאשר היא מתועלת בעיקר לקיום, רכושנות והישגיות - הניכור הולך וגובר. כתוצאה מכך חוסר השייכות והיעדר חיפוש משמעות יוצרים מציאות אלימה בחלקים מסוימים של החברה.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקילצד מגמה זו, ואולי בגינה, מתגבשות בקרבנו קבוצות אידיאולוגיות המחפשות טעם ומשמעות. הבעיה שהן בטוחות שהאמת לצידן ואין בילתה. הסכסוך הלאומי משמש להן פלטפורמה לליבוי שנאה כלפי האחר באשר הוא. פרץ האלימות שלהן כלפי ערבים המתגלה מעת לעת הוא חלק מהמגמה הכוללת. נערי הגבעות, כמו חברי לה פמיליה, נזקקים לאלימות ולשנאה כמרכיב בזהותם. ושוב, כמו מול האלימות בכדורגל נפקד מקומם של המנהיגים.
יחד עם זאת, חשוב לזכור שלצד מגמה זו כוללת החברה ישראלית בתוכה רבים וטובים שמושגים כמו אהבת חינם וערכים אינם בגדר מליצה עבורם. הם צובאים על שערי המכינות הקדם-צבאיות, מסכנים את חייהם בשירות מילואים, מאיישים בתי מדרש של חילונים ודתיים, ולא פחות חשוב - הם עדיין אוהדי ספורט, כי יש בהם אהבה והם בטוחים שהיא תנצח.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
