יחידת הקומנדו אגוז
(צילום: דובר צה"ל)
את תקרית הירי הדו-צדדי האומללה בנבי מוסא אתמול (חמישי) ניתן היה למנוע. זו השורה התחתונה והקשה שאיתה צריך צה"ל להתמודד, רגע אחרי שיחידת אגוז תאסוף את השברים, תתאושש מהלם האסון הכבד ותחזור לפעילות המבצעית השוטפת. זה לא מסוק שצולל לים באמצע טיסת אימון בגלל תקלה במנוע. ולהבדיל, זו גם לא היתקלות עם מחבלים. פעולות תיאום בסיסיות היו מונעות אותה.
רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר ז"ל הם באמת מיטב בנינו. זו אינה קלישאה חלולה. הם בחרו להתנדב לשירות קרבי תובעני, ארוך ומסוכן בימים שרוח ההתנדבות בחברה הישראלית נושבת למקומות אחרים. הם היו חוליה מרכזית בעמוד השדרה של אגוז. לא זכור מקרה בו יחידה מאבדת בבת-אחת שני מ"פים בשגרה ולא במלחמה. אבל אגוז היא יחידה חזקה, עם אופי מיוחד, שאולי יכול להסביר גם את ההתנהלות באירוע הזה.
2 צפייה בגלריה
"בחרו להתנדב לשירות קרבי תובעני, ארוך ומסוכן". רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
הלווייתו של רס"ן אופק אהרון
(צילום: רועי עידן)
מפקדים כמו ארז צוקרמן וצ'יקו תמיר הקימו אותה בשנות התשעים. גם ההמשך, בתקופת תמיר ידעי, אופק בוכריס ומרדכי כהנא. תמיד היה לה DNA קשוח מאוד, שהפך אותה עם השנים ליחידה הכי תוקפנית ואגרסיבית בצה"ל אחרי שייטת 13. הרוב המוחלט של חלליה נפל בקרב מול אויב, ובניגוד ליחידות קומנדו אחרות - כמעט שלא באימונים.
מאחורי היוזמה ללכידת גנבי האמל"ח שהסתיימה אתמול בטרגדיה נמצאת נורמה ותיקה ב"אגוז" של פעם: "בדואים לא גונבים אמצעי ראיית לילה מהמאהל". ואם זה קרה אז המפקדים הם אלה שיוצאים כדי להשיב את מה ששייך להם. אלא שמהממצאים הראשוניים עולות שאלות שחייבות להישאל על האופן שבו זה נעשה: מפקדי הפלגה יצאו לפעולה ללא תיאום, אמצעי תקשורת וקסדות. ואילו מפקד הצוות יצא אף הוא מבלי שעדכן את הממונים עליו וללא אמצעי קשר. עם כל ההבנה לרצון לשמור על הרתעה מול בעיה מוחשית כגון גניבת האמל"ח בסביבה, לא ניתן לקבל התנהלות שכזאת ובוודאי לא את התוצאה המחרידה.
רס"ן איתמר אלחרר עם חייליו
אחד מהסיפורים המיתולוגיים של אגוז לדורותיה, שעיצב את רוח היחידה בכל הנוגע לאתוס איסוף המידע והציוד, התרחש ב-1997 בדרום לבנון, מקום היוולדה של אגוז. זה היה במבצע שזכה לשם הקוד "נוף פראי". לאחר שחיסלו שני מחבלים בלב אזור המחיה הטבעי של חיזבאללה, הורה מפקד היחידה משה צ'יקו תמיר ללוחמים להעמיס את הגופות ולהביאן ארצה. זה היה צעד חריג ביותר, ומפקדים בכירים בפיקוד ניסו להניא אותו מההחלטה בצעקות רמות. אולם צ'יקו התעקש. הוא חשד שמטח המרגמות שהטיל חיזבאללה לאחר ההיתקלות היה מוזר ויוצא דופן.
לוחמיו הופתעו מהפקודה אבל הצדיעו וביצעו: האלונקות נפתחו והגופות הועמסו במסע ארוך ארצה. רק לאחר מכן התברר כי אחת הגופות הייתה של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. מאוחר יותר היא שימשה כקלף מיקוח להחזרת גופתו של לוחם השייטת איתמר אליה שנהרג באסון אנצרייה.
התחקיר מתחלק לשניים
בחזרה לתחקיר התקרית הקשה: כל מי שהתאמן בנבי מוסא בקיץ ובחורף מכיר את תנאי הקיצון. המאהל של אגוז הוקם בסמוך למטווחים. כ-200 מטר מהאוהלים מזהים הארבעה דמות חשודה בקצה המטווח. הם החליטו לאגף אותו ובחסות סוללת המטווחים התקדמו לכיוונו. הם מטפסים על הסוללה, מזהים אותו באמצעי לראיית לילה וצועדים לכיוונו. במקביל, הקצין שיצא לבדו לאותה המשימה צועד במרחב שבו ראה דמויות חשודות. הארבעה מצמצמים טווח אליו מבלי שהרגיש. שני הצדדים בטוחים שהם "סוגרים" על המחבלים, כל אחד מכיוונו. ואז, במרחק 15-10 מטרים זה מזה הקצין מסתובב אל הכוח ומטווח קרוב מתפתחים חילופי אש. ככל הנראה הקצין הוא זה שפתח באש ראשון.
באגוז, מהרגע שחותרים למגע, התוצאה היא קטלנית. האירוע נמשך שניות בודדות. תוך כדי הצעקות מבינים הלוחמים שהם יורים אחד על השני. הם ניסו לטפל בשני הנפגעים, אבל לשווא. אחת הסוגיות שעלו אתמול לדיון הייתה שינוי הוראות הפתיחה באש, עליהן הוחלט לא מכבר במטרה להתמודד מול גנבי האמל"ח מהבסיסים. אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס הבהיר כי במקרה הזה אין קשר לשינוי ההוראות.
הקצין הצעיר, מפקד צוות ביחידה, פעל מהר, תוך קבלת החלטה בשניות, מתוך תחושת סכנה לחייו. הלב יוצא אליו. הוא יצטרך לעבור חקירת מצ"ח בנוסף לטראומה הגדולה שהוא חווה. אולם אלה הנהלים במקרה כזה. חייו התהפכו עליו, וההנחיה כעת בצה"ל היא לעטוף אותו עד כמה שניתן ופשוט לשמור עליו.
הרמטכ"ל מינה את האלוף (במיל') נועם תיבון, מי שהיה מח"ט נח"ל ומפקד אוגדת איו"ש, לתחקר את הנושא. תיבון לא אחד שעושה הנחות, והחלטתו של כוכבי מלמדת על בגרות ורצון להעמיק בשורשי התקלות שמתחלקות פה לשניים.
הסוג הראשון הוא התרבות ביחידה מובחרת שכזו, שאפשרה לקצינים כל כך בכירים, מוכשרים ומוצלחים לצאת למשימת פשוטה יחסית של אמצעי ראיית לילה בלי מכשירי קשר, בלי תיאום, בלי נהלים, ולחזור בארון. הסוג השני היא סוגיית שטחי האש שבהם צה"ל מתאמן באזור הבקעה והדרום. כל לוחם ביחידות האלה מכיר את ההתמודדות היומיומית מול הבדואים שגונבים אמצעי לחימה מהמאהלים הצבאיים. אין יחידה שלא מאבדת אמל"ח באימון שכזה, השאלה היא רק כמה. וזה כבר סיפור על ריבונות של מדינה שמתחבר בקשר ישיר לאירועים האחרונים בנגב שמחייבים פתרון.
בשבועיים האחרונים איבד צה"ל ארבעה קצינים מצוינים: אחד בדרגת סא"ל, סגן מפקד בסיס רמת דוד הטייס ארז שחייני, ושלושה רבי-סרן: הטייס חן פוגל ומפקדי הפלגות באגוז, אופק אהרון ואיתמר אלחרר. זכר ארבעתם לברכה. הצבא וצמרת הפיקוד חייבים ללמוד מהאירועים הללו. אסור שמותם יהיה לשווא.
