הפגישה הקודמת של נשיא ארה"ב ביידן ורה"מ בנט, בשנה שעברה בוושינגטון
(צילום: רויטרס)
ביקורו של הנשיא ביידן בישראל היה אמור להיות חגיגה לאורח ולמארחים. המארחים - ממשלת בנט-לפיד - היו אמורים לקבל חיבוק נשיאותי נלהב עבור ניסוי דמוקרטי מרתק, חיבור בין ימין למרכז ולשמאל. בוושינגטון מותגו מחליפיו של נתניהו כמייסדי הקואליציה המגוונת ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ממשל פרגמטי מאין כמוהו, מענה מקורי לפופוליזם לאומני. המיתוג היה הברקה. הבעיה, כמובן, הייתה במציאות הפוליטית: זו שנעה בין שיקלי, אורבך, סילמן, עבאס וזועבי.
לפני כמה חודשים הייתי בוושינגטון, ונאלצתי לספר לבני שיחי שבעוד שהקונספט נראה זוהר, המציאות אפרפרה ובעיקר מקרטעת: סיכויי ההישרדות של הקואליציה אינם גבוהים. חלקם, הרגשתי, היו סקפטיים. האמריקנים רגילים שנשיא מתחלף וזה לארבע שנים, תמיד. לחלקם קשה להפנים את המשמעות של מערכת פוליטית שמדברת בחודשים או שבועות. לעיתים שעות.
2 צפייה בגלריה
הממשל האמריקני לא אוהב חוסר ודאות. רה"מ נפתלי בנט ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן
(צילום: רויטרס, GettyImages)
גם לוושינגטון אינטרס בביקור. הנשיא צפוי לקבלת פנים אוהבת, מעריצה. זו הייתה מדגימה שגם מו"מ עם איראן איננו בגידה בבת ברית קרובה, ושביידן קרוב עדיין לערכים של מצביעי מרכז בארה"ב - אלה שיכריעו את בחירות האמצע.
הקונספט של הביקור תוכנן להיות אמפטי, עמוס בסמלים שממחישים את המחויבות האישית של הנשיא לישראל - ולברית בין המדינות בכלל. בנוסף ובמקביל, ביקור בירושלים היה מסייע לקונגרס בוושינגטון לבלוע תרופה מרה: מפגש אפשרי בין הנשיא ויורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, אדם שנחשב למצורע במפה הפוליטית המערבית בשל הפרסומים על מעורבותו בהריגת העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. במערב מתרשמים שבן סלמאן "שקול, וחושב אסטרטגית", אם לצטט גורם ישראלי אחד, "והוא מוכן, אם יהיה צורך, לקחת את ההגה במדינה רשמית".
אך מאז שהחלו לדבר בוושינגטון על ביקור ביידן, זרמו הרבה מים בפוטומק. המצב הביטחוני בישראל הידרדר לאחרונה. הקואליציה מגלה מגמות התפוררות, והממשל לא אוהב חוסר ודאות. הריגתה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה בג'נין, ובעיקר ההתנהגות המשטרתית הברוטלית בהלווייתה, גרמו נזק חריף לדימוי הממשלה בקרב הדמוקרטים. נכון לאמש (שני) הביקור של ביידן עודנו בתוקף, אבל איש לא יופתע אם "יידחה".
מאידך, בינתיים, התפתח לאמריקנים תמריץ עוצמתי במיוחד להגיע לאזור: מחירי האנרגיה. אם ירושלים הייתה מוקד ההגעה למזרח התיכון כאשר החלו לחשוב על ביקור באזור, המשקל עבר לריאד. התמשכות המלחמה באוקראינה והקרב הרוסי שנועד לייקר את מחירי הנפט והגז גובה מחירים כבדים במערב, וגם מהצרכן האמריקני. הקיץ רק מתחיל, אבל ממשל ביידן צריך לחשוב על החורף; הוא חייב לנסות ולהגדיל את הפקת הנפט מהמפרץ הפרסי, ובראש ובראשונה מסעודיה, כדי להוביל להתמתנות המחירים בארה"ב ולבלימת האינפלציה.
הסעודים, מצידם, זקוקים לתמיכה אמריקנית צבאית (בפרט אם ההסכם עם איראן יוצא אל הפועל), מתן לגיטימציה מחודשת ליורש העצר ולמשטר בכלל. אמש נודע כי יורש העצר הסעודי מתכנן תוך שבועות ספורים מסע בכמה מדינות, כולן סביב ישראל: יוון, טורקיה, קפריסין, ירדן, מצרים. שיחותיו יעסקו ב"מסחר ובאנרגיה". במזרח התיכון יש דיבורים על כך שהסעודים עשויים לרצות לחכות לממשל הבא, שייתכן שיהיה שוב דונלד טראמפ; איתו הם מסתדרים היטב. מאידך, מדוע שירצו לעשות זאת? קבלת תעודת כשרות מנשיא דמוקרט לא תשלול את האפשרות ליחסים מיטיבים עם נשיא רפובליקני. ההפך, "הם יכולים בקלות ליהנות משני הצדדים", כלשון פקיד במערב.
במקביל, לפי דיווחים, ישנה התחממות ביחסים הלא רשמיים בין הסעודים לישראלים. גורמים ישראלים ואמריקנים מבהירים שהממלכה איננה מוכנה לנורמליזציה מלאה ולהסכמי שלום במתכונת איחוד האמירויות, אך יש מה לדבר על "הישגים צנועים ביותר של נורמליזציה". מיותר לציין שכל צעד כזה של נורמליזציה, צנוע ככל שיהיה, הוא בעל משמעות אזורית – וחשוב פוליטית לממשלת בנט-לפיד.
אז מה התרחיש האופטימי עבור ירושלים וגם וושינגטון? ביקור אוהד וסימבולי לביידן בישראל, שאחריו יסכים עם הסעודים על הגדלת הפקת האנרגיה, ובו הם יקבלו מחויבות מחודשת לביטחונם, ובמקביל גם יחלו להתקדם פומבית - גם אם באופן צנוע למדי - לעבר נורמליזציה עם ישראל. הבעיה, כמובן, היא שאנחנו עוסקים במזרח התיכון: ההפתעה היא רק כאשר אין הפתעה. עוד לפני כל התפתחות חיובית יש משבר פוליטי, גל טרור, ולהבדיל גם מצעד דגלים.
