נתן מרגלית מספר על ההשלכות האישיות של הלחימה במלחמת יום הכיפורים
את הצום של יום הכיפורים 1973 העביר נתן מרגלית במוצב בתעלת סואץ. שום דבר לא הכין אותו למתקפה הארטילרית של המצרים בשעות הצהריים, ולכך שאת הארוחה הבאה יאכל רק בעוד ארבעה ימים.
שום דבר גם לא הכין אותו לכך שהזיכרונות מהמלחמה, ומהתקופה בשבי המצרי, ילוו אותו לאורך השנים וישפיעו על חייו. מרגלית הוא לא היחיד, לוחמים רבים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים שמרו את הכאב אצלם והזיכרונות מלווים אותם במשך שנים.
כמעט יובל לאחר המלחמה, מרגלית סיפר בפני המצלמה של עמותת נט"ל את קורותיו במלחמה ואיך זה השפיע על חייו. התיעוד בפתח הכתבה מובא באישורו.
"במשך שלושה חודשים הייתי בחברת פשפשים"
זאת הייתה שעת צהריים במוצב שבו שירת מרגלית בתעלת סואץ. לקראת השעה 13:00 החלה מתקפה ארטילרית של המצרים על המוצב, והלוחמים הבינו שפרצה מלחמה. מאותו הרגע הם הותקפו בצורה משולבת על ידי המצרים מהאוויר ומהיבשה.
הלוחמים הבינו שהם מכותרים, ולאחר לילה שלם של לחימה בלתי פוסקת, ולאחר שאזלה להם התחמושת, הם נסוגו ונכנעו. "היינו בפלוגה 48 חיילים וחזרנו רק 18", סיפר בכאב. "לכל אחד מאיתנו סיפור קשה – היה מי שנפצע, היה מי שנפל בשבי, והיו מי שגם נפצעו וגם נשבו. רק חייל אחד הצליח להינצל בלי פגע".
לאחר שנכנעו נפלו מרגלית וחבריו בשבי המצרים והוחזקו שם במשך כשלושה חודשים. מרגלית סבל מרעב, ונדרש להתאסלם באיום, שלא התממש, כי אם יסרב יוצא להורג. למרות התלאות והעינויים, הקושי הגדול ביותר היה הבדידות. "כל אחד מהשבויים הוחזק בתא נפרד ולא היינו בקשר בכלל. במשך שלושה חודשים הייתי בחברת פשפשים".
2 צפייה בגלריה
לוחמים ישראלים חוזרים מהשבי במצרים. "לא היינו בקשר בכלל, במשך שלושה חודשים הייתי בחברת פשפשים"
(צילום: שלום בר טל)
"באחת הפעמים שהוציאו אותנו החוצה להצטלם השאירו אותנו עם ידיים קשורות מאחורי הגב ופתחו לנו את כיסוי העיניים", שחזר בפני המצלמה. "אתה מנסה לראות מסביב מי נמצא איתך, ואז ראיתי מישהו שנושך את השפה העליונה שלו כל הזמן, ואמרתי 'התנועה הזאת מוכרת לי', אבל פשוט הוא היה שלושה-ארבעה אנשים עליי".
אותו שבוי היה מפקד הכיתה של מרגלית מהטירונות. "נזכרתי שזאת התנועה שהוא היה עושה כשהיה מתעצבן, נושך את השפה העליונה – וככה ידענו שיש תרגול נוסף הערב. צעקתי לעברו 'אבנר', הוא הסתובב וקרא אליי 'מרגלית, מה אתה עושה פה?', אז עניתי לו 'סתם קפצתי'".
"חבל שלא אמרת לי את המשפט הזה לפני 20 שנה"
תקופת המלחמה והשבי השאירו לא מעט משקעים בקרב הלוחמים, גם אם לא הייתה סיבה ממשית נראית לעין. כך, למשל, כאשר מרגלית נפגש ב-1985 עם אחד ממפקדיו מתקופת המלחמה – השניים נמנעו מלדבר אחד עם השני. "זה היה יחסי אהבה שנאה. לא הייתה לו שום סיבה לשנוא אותי, אפילו אהבתי אותו, אבל לא יכלנו לסבול אחד את השני. זה היה אבסורד כזה שכשאני נכנסתי לחדר אוכל לארוחת צהריים הייתי עושה סריקה לראות איפה הוא יושב – ועובר לצד השני. אם הוא היה נכנס אחריי הוא היה עושה סריקה, רואה אותי ועובר לצד השני".
לא הייתה שום איבה בין מרגלית למפקד, ושום אירוע ספציפי שהעיב על היחסים. "זה לא היה ברמה האישית, אלא בגלל מה שהוא מזכיר. אני שמתי לו מראה מול העיניים והוא מולי שם מראה מול העיניים – ולא יכולנו לדבר אחד עם השני".
עשור לאחר מכן, בכנס שנערך עבור שבויי המלחמה, הגיעה ההשלמה. מרגלית פגש את המפקד בכנס, והמפקד סיפר ללוחם אחר שהיה איתם בקרב: "אתה רואה את נתן? נתן חטף רסיס ביד, אתה שכבת וחטפת רסיס ברגל. אתה רואה – זה ההבדל בינך לבינו. נתן נלחם ואתה שכבת בקרקעית".
"אמרתי לו 'חבל שלא אמרת לי את המשפט הזה לפני 20 שנה, כשהיינו אז יחד בחברון'. הוא אמר 'אי אפשר היה לדבר איתך אז'", סיפר מרגלית. "שנים הלכתי עם ההרגשה שלא נלחמתי מספיק טוב. אולי אם הייתי יורה עוד קצת אז היינו עוברים את המארב האחרון".
מרכז התיעוד של נט"ל נפתח ב-2007 כדי לאפשר מענה ייחודי לאנשים שנושאים חוויות מלחמה וטרור. עד היום תועדו כ-170 מתועדים, כמחציתם ממלחמת יום הכיפורים. "עד לפני כשני עשורים הייתה תרבות של השתקה וטאבו בקרב לוחמים בחברה הישראלית, ולוחמי יום הכיפורים בפרט", הסבירה ד"ר חנה חימי, מדריכה בכירה בנט"ל.
"חיילים חשו לעתים קרובות רגשות של פחד, אשמה, בושה וחוסר לגיטימציה להודות בתחושות האלו. לכן היה קשה לתת ביטוי במילים ולמצוא אוזן קשבת", הוסיפה. "התיעוד אינו טיפול, אך הוא מאפשר לתאר את הסיפור באופן רצוף, קוהרנטי ומאורגן, לייצר נוכחות שיש בה צליל תמונה ותוכן, ולעתים גם לחשוף חלקי אירועים שהיו נסתרים מן העין והנפש".
קו הסיוע של נט"ל - 1-800-363-363
