64 בני אדם נרצחו בכפר עזה ב-7 באוקטובר, ו-19 נחטפו לרצועת עזה. הקרבות על טיהור הקיבוץ מהמחבלים הרבים שפלשו אליו נמשכו יותר מיממה. אלינור ביטון בריח (49) שהתה באותו הזמן עם משפחתה בממ"ד, במשך 22 שעות, בדממה מוחלטת ובפחד מצמית. זהו סיפורה.
"עברנו לכפר עזה ב-8 באוקטובר 2008, לפני 15 שנה, הורים ושלושה ילדים. חודש וחצי אחרי שעברנו התחיל מבצע עופרת יצוקה, ומאז ידענו לא מעט מבצעים והסלמות, אבל מעולם לא עלתה השאלה האם לעזוב.
"ב-7 באוקטובר ב-6:29 זינקנו מהמיטה. היו המון אזעקות והבנו שקורה משהו חמור. כשהייתה הפוגה, שרון בעלי, שזיהה בחוץ רעש של קלצ'ניקוב וצעקות 'אללה אכבר’ רץ למטבח, סגר את החלונות והדלתות וחזר לממ"ד עם סכיני מטבח. 'זה אירוע אחר', הוא אמר לי, 'ככה לא יורים בצה"ל'.
"אנחנו מבינים שאי-אפשר לצאת מהחדר. ב-7:26 הבית רעד, הסתכלנו האחד על השני במבט מבועת, ואנחנו מסמנים לילדים להיות בשקט. היה לנו ברור שזה לא סתם ירי, ואחר כך הבנו שזה RPG ושפרצו לשכנים שלנו, שאנחנו חולקים איתם גינה.
"בכל פעם שהמחבלים עברו ליד החלון של הממ"ד שלנו, הם דפקו עליו. כמה ימים קודם לכן, שרון עלה לגג כדי לנקות את המרזבים, והסולם נשאר פתוח. אני משערת שכשהם רצחו את השכנים שלנו, דוד ואורלי שוורצמן ז”ל, הם הסתכלו על הבית שלנו, ראו שהוא גבוה מהשאר, זיהו את היתרון היחסי וטיפסו לגג. אנחנו יודעים שהתנהלה לחימה של כמה שעות מהגג. אני חושבת שזה מה שהציל אותנו, שהם ראו בבית יעד אסטרטגי, ואני רק יכולה להתפלל שלא הצליחו להרוג מהגג שלנו אף אחד, אבל זו מחשבה נאיבית.
"מאות מחבלים היו בקיבוץ. הסתכלתי על הדלת של הממ"ד, ואמרתי לעצמי שאו שכולנו נרצחים פה, או שכולנו יוצאים מזה בחיים.
"היו רגעים שהייתי בטוחה שלא נצא מזה. נישקתי את הילדים ולא אמרתי כלום כי פחדתי שזה יגרום למעשה קיצוני של אחד מאיתנו. זה היה בערב, כשידענו שאנשים שאנחנו מכירים נרצחו, והתחיל עוד גל ברחוב מאחורינו"
"ככל שהשעות עוברות ואנשים נלחמים על החיים שלהם, אני מחווירה. אנשים ברחוב שמאחורינו מדווחים על זה שהמחבלים פורצים את הדלת של הבית שלהם ואת הדלת של הממ"ד. אנחנו מבינים שהם מקיפים אותנו מכל הצדדים. אנחנו ממשיכים לקבל אלפי הודעות, 'תעזרו לנו', 'שורפים אותנו חיים', 'כואב לי', 'ירו בי', 'אני עושה חוסם עורקים'. אנחנו לא יכולים לצאת, לא יכולים להגיש עזרה, ובתוך כל זה אנשים נעלמים לנו.
"זה פחד לא אנושי. כששמענו אותם אצלנו בבית עברנו לתפקד כמו רובוטים. הבת שלי התחילה לבכות, סתמתי לה את הפה ולחשתי לה, 'אם לא תהיי בשקט, ימצאו אותנו וירצחו אותנו'. אלה מילים נוראיות, אבל ידעתי שזה הדבר היחיד שיגרום לה לא לצעוק.
"היו רגעים שהייתי בטוחה שלא נצא מזה. ברגע אחד ספציפי שהייתי בטוחה שזהו, שעכשיו אנחנו נפרדים, עברתי אחד-אחד ונישקתי אותם בממ"ד, אבל לא אמרתי כלום, כי פחדתי שזה יגרום לאיזשהו מעשה קיצוני של אחד מאיתנו. זה היה בערב, כשידענו שלא מעט אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים נרצחו, ביניהם חמשת בני משפחת קוץ ז”ל, והתחיל עוד גל ברחוב מאחורינו. אני אמרתי שזהו, זה סוגר עלינו.
"היינו בממ"ד 22 שעות, כל השעות האלה בדממה כמעט מוחלטת. ב-22:30, בפעם הראשונה, כוחות צה"ל דפקו לנו על החלון. נתנו לנו לצאת לנשום רגע, ללכת לשירותים, ואז נכנסנו שוב לארבע שעות שהרגישו כמו נצח.
"שנה חלפה מאז, אבל אנחנו חיים את היום הזה כל הזמן. יש חוסר כל כך גדול של כל כך הרבה אנשים, אי-אפשר לברוח מזה. יש מסר שחשוב לי להעביר – אל תשכחו אותנו ואל תשכחו את הילדים שלנו. הם הלומי קרב לכל החיים, וגם אנחנו. נצטרך לחיות עם זה. אנחנו לא סתם עקורים מביתנו, אנחנו שורדים פה זוועה. אני ממש מבקשת חיבוק, אמפתיה ובעיקר קצת חמלה ואנושיות כלפי מי שניצל ושרד את זה".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
