(צילום: שחר גולדשטיין)

כשאתם עולים על ההגה, זה פשוט: אתם רוצים להגיע ממקום אחד למקום אחר, נכנסים לאוטו, חוגרים חגורה, מניעים ויוצאים לדרך. אתם בשליטה. אלא שלא כל נסיעה היא כזאת, בטח לא בשנים האחרונות בכבישי הדרום. במקור אני מדימונה, ובשנים האחרונות כל נסיעה לביקור המשפחה עלולה להפוך לסרט רע. כביש 25 שמחבר בין דימונה לבאר שבע הוא ג'ונגל. אמיתי.
מישהו עלול לזרוק עלייך אבן, רכבים נצמדים אלייך בכוונה - לפעמים ממש כדי לנסות ולהוריד אותך מהכביש ולגנוב את האוטו, ולפעמים זה סתם משחק של להפחיד. תחשבו על סצנה שבה נצמדים אל האוטו שלך מקדימה ומאחורה ושולטים בנהיגה שלך. את מנסה להאיץ, הם עוקפים. את מחליטה להאט, הם בולמים בכוונה. הם נצמדים אלייך עם הרכב, אבל אני מרגישה אותם כאן. פשוט נצמדים אליי. אני מרגישה חסרת ביטחון. אני מרגישה חסרת אונים.
את מסתכלת במראות כל הזמן, מנסה לאותת למכוניות שחולפות על פנייך ב-100 קמ"ש. להגיד: "היי, אני במצוקה". שום דבר. בפעם הראשונה את לא יודעת מה לעשות, בפעמים האחרות את מתרגלת להישאר ממוקדת. מדברת לעצמך. "זה אוטוטו נגמר". ואת רגעי האימה האלו חווה כל אדם שנסע בשנים האחרונות בכביש 25, 31, 60 ובכבישים נוספים בנגב הפרוע.
השבוע ניסו לגנוב לאבא שלי את הרכב מתחת לבית. שלושה טיפוסים שאם לא הערנות של השכנים, גם היו יוצאים עם השלל. אין להם פחד, הם לא מסתתרים. בדרום הפרוע אין הרתעה, אין משטרה, אין תחושת ביטחון.
לפעמים אני מחפשת בעיניים ניידות עם אורות אדומים-כחולים שיגרמו לי לחוש בטוחה. אבל הן לא שם. לא מספיק. מה בסך הכל ביקשתי? להגיע הביתה בשלום.
  • משי אייד היא עורכת באולפן ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 09:57, 13.10.21