בכל ערב שבת, אחרי הארוחה, היה יוצא אבי אל המרפסת עם הספר "אלף זמר ועוד זמר" ושר אל הרוח. כילדה, אהבתי לשבת איתו על הנדנדה וללמוד את המילים הארוכות והזרות של השירים שיהפכו לפסקול ילדותי. למרות ששרנו את אותם השירים שוב ושוב, הוא דמע בקלות, צחק בקול רם וביאר את המילים הקשות כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ששרנו יחד.
לימים, כשהפכתי לאם ונולדו ילדינו, נולדו עימם מסורות מוזיקליות משלנו. בכורתי, שנולדה בחודש שבט, אהבה במיוחד את השיר "ההר הירוק" שנפתח במילים "פקחתי את עיניי, היה אז חודש שבט". כבר כמה שנים, בחודש יום ההולדת היא פוקחת עיניים לצליליו. גרסא דינקותא שלי וגרסא דינקותא של בתי שלובות זו בזו, שואבות מאותם הצלילים ומאותן המילים.
מסורת מוזיקלית היא נכס שקשה לאומדו במילים. כמו שדר תת-עורי, היא צרובה בנו ואורגת את מצבור החוויות והאירועים שחווינו אל תוך מנגינה ומילים שמישהו אחר כתב. היכולת לייצר מסורת מוזיקלית רחבה, ששותפים לה חלקים גדולים בחברה הישראלית, ושמצליחה לעבור מדור לדור – זו אומנות חד-פעמית. ויורם טהרלב, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, היה חד-פעמי ביצירתו – גם ברוחבה של היצירה וגם בעומקה.
שירי שכול ושירי שטות, שירי נוף ומקום ושירי אהבה. שירי ילדים ושירים שהם תפילה לכל דבר. טהרלב נחשב לפרזנטור של ארץ ישראל נהנים לערוך לה רומנטיזציית-יתר
שירי שכול ושירי שטות, שירי נוף ומקום ושירי אהבה. שירי ילדים ושירים שהם תפילה לכל דבר. טהרלב, בן קיבוץ יגור, נחשב לפרזנטור של "ארץ ישראל הישנה והטובה". זו שנהנים להתגעגע אליה ולערוך לה רומנטיזציית-יתר. אבל למרות זאת, טהרלב לא נפל אל הקלישאה הזו. שיריו זכו לחידושים בזמר החסידי, בזמר המזרחי ובקרב קהל צעיר. השיר "שהשמש תעבור עליי" הפך להמנון בקרב החברה החרדית על ידי אברהם פריד, וטהרלב בנדיבותו אף שינה עבורו את הבית האחרון על מנת שיישאר שיר תפילה ולא שיר אהבה.
את השיר "על כפיו יביא" כתב טהרלב על נגר מובטל מהמעברה ברמלה שחלם לבנות כיסא לאליהו הנביא, ויצר את שיר הכיסופים היפה ביותר בשפה העברית. כשעמיר בניון מבצע אותו אחרי רבקה זהר הענקית, הוא מוסיף עוד שכבה של צבע ומשכלל את הזיכרון המוזיקלי המשותף של כולנו. כך גם "החולמים אחר השמש" זכה לחידוש לאחרונה על ידי שני יוצרים צעירים מאוד, דוד לביא ותמר פילוסוף, וכבש מחדש את הלבבות.
חן ארצי סרורטהרלב היה בן לעמו ובן לארצו, והיותו בן בית היא שאיפשרה לו לתאר במדויק נוף ארצישראלי, לינוק משלל מקורות יהודיים השראה ולחדש מתוכם בתעוזה ובאהבה. דווקא כיוון שהכיר בעושר האדיר של התרבות שהוא חלק ממנה, הוא הצליח לבנות קומה נוספת, משמעותית כל כך, שתשמש השראה לדורי דורות. טהרלב היה במובנים רבים מספר הסיפורים של הישראליות ושל היהדות בת זמננו, ולמרות האתוס המובנה במעמד הזה, הוא עשה זאת בצניעות ובהומור האופייניים לו. לא היה ראוי ממנו לפרס ישראל, שבו לא הספיק לזכות.
המסורת המוזיקלית שהותיר אחריו טהרלב איננה רק פומפוזית וגדולה, אלא קודם כל אינטימית וקרובה, ולכן היא תזכה לחיי נצח.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
