כשהייתי יו"ר הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, ערכנו פעם דיון על מצב התעסוקה בעיצומו של משבר הקורונה. נתוני האבטלה היו דו-ספרתיים, ולא פחות מדאיגים היו הנתונים על כמות האנשים שיושבים בבית בחל"ת ופשוט לא עושים כלום – ובהם גם עובדים בענפים שנעצרו באחת בקורונה, והיה ברור שלא יחזרו להיות אותו דבר.
הפרק הקודם: לא צריך לפחד מהאויב. צריך לפחד ממה שקורה לנו
פקידים ממשלתיים אמרו את שלהם, בעיקר הרימו ידיים באנחה והסבירו למה דברים לא קורים. ואז קיבלה את רשות הדיבור צעירה עם כיסוי ראש, ללי דרעי מעמותת 121. בפשטות ובהירות של מי שיודעת על מה היא מדברת, היא תיארה איך העמותה הקטנה הזו בנתה תכנית בשם "המקפצה", שעושה את כל הדברים שההיגיון הפשוט של כל אזרח אומר שצריך לעשות: מקבלת מכל צד את מה שהוא יודע לתת – מעסיקים מבטיחים עבודה, ממשלה מסבסדת הכשרה ותעסוקה בשלב הראשון - ובונה למי שנזקק לזה מסלול שלם, מאבטלה להכשרה מקצועית רלוונטית ולמקום עבודה מובטח.
לא פחות חשוב, היא תיארה איך 121 עשתה את זה: פשוט הושיבה את כולם בחדר אחד. עשרות נציגים של מעסיקים וגופים של הכשרה מקצועית, ששמו על השולחן את הקשיים והחסמים שלהם. איך כל אלה הגיעו להסכמה, ואז העמותה נרתמה כדי לקדם אותה במסדרונות של הממשלה והכנסת.
לכאורה, מי היה צריך את 121 בכל התהליך הזה. לכאורה, שירות ממשלתי ראוי היה מקיים אותו בלי צורך בעזרה של עמותה מבחוץ, כי רק ככה אפשר להגיע לפתרון שהוא גם נכון וגם מעשי. אבל כמו שכולנו יודעים, הרבה זמן שזה לא קורה.
טלי ניר, מייסדת ומנכ"לית ה-121, באה לעולם העמותות ממערכת המשפט. היא הייתה כתבת לענייני משפט, למדה בארץ ובחו"ל, עבדה כעו"ד באגודה לזכויות האזרח. בדמוקרטיות, פירוש החוק על ידי מערכת המשפט קובע נורמות בנושאי יסוד, אבל החיים עצמם מתנהלים ברובם במקום אחר. והמקום הזה הוא אצלנו נכה וחסר.
הרבה זמן שהממשלה לא חושבת שהתפקיד שלה הוא לנהל ולהיטיב את חיינו, וגם אנחנו לא חושבים ככה. אין לנו באמת תקווה שממשלות וכנסות ומערכת ציבורית יעשו משהו. אם הייתם שואלים את רוב הישראלים לפני שנתיים מה הם מצפים מהמדינה, התשובה הכי סבירה הייתה "שתעזוב אותי לבד, אני כבר אסתדר".
במקביל, המערכת הציבורית הפכה להיות עוד שדה קרב בפוליטיקת הזהויות. המחשבה שממשלה יכולה ליזום, להוביל ולנצל את המשאבים העצומים שאנחנו מעניקים לה כדי להיטיב את חיינו נתפסה כאנכרוניזם מפא"יניקי. בנימין נתניהו, שגדל על התפיסה שהממשלה אינה הפתרון, אלא הבעיה, השכיל לחבר לאומיות עם הפרטה, מעורבות ממשלתית עם הסוציאליזם המזויף של האליטות הישנות. משרד האוצר, "המונופול הכי חזק בישראל", כדבריו של שי באב"ד כאן, יישם את התפיסה הזו בנחישות.
ואז באה הקורונה, ופתאום כולם נזכרו שיש דברים שרק המדינה יכולה לסדר. יש משברים, ובעתיד הדי קרוב יהיו די הרבה כאלה, שאפשר יהיה להתמודד איתם רק באמצעות העוצמה שאנחנו מעניקים למדינה ובהסכמה שלנו לקבל את מרותה. רק שאחרי עשרות שנים שבהן לא דרשנו את זה ממנה ולא באנו חשבון עם מי שלא עשה, ספק אם היא עוד יודעת.
"המקפצה" נולדה עוד לפני הקורונה. כמו לא מעט אנשים שמסתכלים קדימה, ניר והחברים שלה הבינו שעולם העבודה עובר שינויים טקטוניים: התארכות תוחלת החיים, מקצועות שנעלמים ונולדים בקצב מסחרר, תפיסה אחרת לגמרי של קריירה ועיסוק לאורך החיים. הם הבינו שאנשים יצטרכו לעבור שינויים מרחיקי לכת הרבה יותר מבעבר, שהם יצטרכו ללמוד כל הזמן, כי מי שלא ילמד וישתנה יישאר מאחור.
משבר הקורונה, במובן הזה, היה הזדמנות גדולה. קשה לעשות שינויים כשהכול פחות או יותר בסדר, בעיקר לאנשים היותר חזקים. ממשלה שרואה ביוזמה ושינוי את מהותה שלה הייתה מסתערת, אחרי שפג ההלם הראשוני, על ההזדמנות הזו: למובטלים מאונס היה זמן לבחון לאן יוכלו וירצו לחזור כשהמשבר יסתיים, למעסיקים היה זמן להסתכל קדימה ולשאול איך באמת הם רוצים שהעסק שלהם ייראה בעולם החדש. הממשלה הייתה יכולה להיות המתווך הגדול בעולם הזה, רצפת הביטחון של שני הצדדים. דבר מכל זה לא קרה, לא בממשלה הקודמת ולא בנוכחית.
זה לא רק בגלל אתוס ההפרטה. זה גם כי שרים בממשלה כבר לא שופטים את עצמם לפי מה שנהוג לכנות "הישגים", כי אתם לא שופטים אותם ככה. כמה מכם יודעים, או אכפת לכם בכלל, שיריב לוין היה שר תיירות מצוין, על פי כל פרמטר אובייקטיבי? בקדנציה שלו במשרד עלה מספר התיירים בישראל מפחות מ-3 מיליון לכ-4.5 מיליון בשנה שלפני הקורונה, נבנו ונפתחו מלונות חדשים, ישראל עברה משיווק בשיטת "בואו לסבול בישראל" (תיירי דת, יהודים בעולם) לשיווק של החיים התוססים כאן.
האם לוין נבנה מזה בקריירה הפוליטית שלו, כמו שמנהל נבנה משורה תחתונה טובה בדו"ח הרווח והפסד? ממש לא. הוא התקדם או נסוג הרבה יותר בגלל התקפות על בית המשפט העליון או תמיכה ללא פשרות בנתניהו.
וזה כי הממשלה הפסיקה ללכת בגדולות. היא לא רואה את עצמה כיזמית, לא הולכת על פרויקטים לאומיים גדולים, לא שמה יעדים שאפשר לתרגם אותם למהלכים חברתיים-כלכליים גדולים. ואין לה סיבה, כי אנחנו לא מתגמלים אותה על הצלחות ולא עונשים אותה על כישלונות.
פעם, בימים שתזכרו רק אם אתם מעל גיל מסוים, קראו לדברים כאלה "עסקת חבילה": נציגיו של כל צד בעולם הכלכלי הרלוונטי – ממשלה, מעסיקים, עובדים – התכנסו למו"מ והגיעו להסכמות. ככה טיפלו פה בדברים הכי גדולים.
הנה, למשל, שר האוצר יצחק מודעי בדיון בכנסת ב-1984, בימים שבהם ממשלת האחדות התמודדה עם משבר כלכלי מהגדולים שידענו: "ההישג הגדול ביותר של עסקת החבילה הוא, בלי שום ספק, באופייה הבסיסי, דהיינו בתחום ההסכמה החברתית, כאשר נושאים מרכזיים במשק, כגון שכר עבודה או עליות שכר ומחירים, מגיעים לשולחן דיונים משותף של הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים".
היום, לעמותה כמו 121 יש סיכוי יותר גדול להושיב 45 גופים – מעסיקים, נציגי עובדים, אנשים שיודעים לדבר עם הממשלה – ולהגיע להסכמות מאשר לממשלה. השפה שבה מדברים הצדדים בין מקבלי ההחלטות היא שפה של כוח. היא משקפת את שפת הכוח של חיינו, אבל זו הדרך הכי גרועה להניע קדימה תהליכים משמעותיים.
התוצאה של כל זה היא הסוד הגלוי, שיודעים שרים וחברי כנסת ופקידים בכירים: יש בישראל פער בלתי נסבל בין המקום שבו נצבר ידע, מעובדות אלטרנטיבות ומתקיימת חשיבה ביקורתית, לבין המקום שבו מתקבלות החלטות. ועדת החוץ והביטחון מבלה שעות בדיוני עומק, אבל הקבינט – שרמת הידע של רוב חבריו היא נמוכה ואין להם כמעט שום זמן ללמוד - מתכנס ומחליט בישיבה של שעה. 121 עושה תהליך עמוק ומגבשת תכנית פעולה חכמה בענייני חינוך או תעסוקה, אבל בסוף כיפופי הידיים בין מנכ"ל המשרד לרפרנט באוצר קובעים יותר.
ההכרעה שלנו בשאלה על המשך הדרך הזו, שהובילה אותנו לכל מה שראינו בניהול הקורונה ובהרבה עניינים אחרים, היא באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות ואיך אנחנו רוצים שהיא תתנהל. האם אנחנו מסוגלים לחזור לוויכוח אמיתי על עניינים מהותיים, ולעצב מתוכו דרך פעולה? האם אנחנו מסוגלים להסתכל על המדינה כעל מכשיר מעשי רב עוצמה, שאנחנו נותנים לו כוח ואמצעים ובוחנים אותו על פי הדרך שבה היטיב את חיינו? האם אנחנו מסוגלים לחזור לעסקאות חבילה, שמטרתן אינה לנצח אלא לשפר?
בעולם שאליו אנחנו נכנסים, זו תהיה השאלה החשובה מכולן.
