עוד לפני טבח 7 באוקטובר עמדה מערכת הבריאות בישראל בפני בעיות יסוד חמורות: מחסור בכוח אדם, תקציב שחוק, משבר חסר תקדים בתחום בריאות הנפש, פערים מתרחבים בין מרכז לפריפריה ועשרות רופאים שהחלו תהליכים של רילוקיישן למדינות עם תשתיות דמוקרטיות איתנות יותר. הדבר האחרון שהיא הייתה זקוקה לו הוא משבר ביטחוני-לאומי שיטיל צל על יחסי יהודים וערבים. ובכל זאת, יש במצב הנוכחי גם הזדמנות לקדם את ההכרה שמערכת הבריאות היא העוגן השפוי בכל הנוגע ליחסי שני העמים בישראל.
הנתונים ידועים ובכל זאת ראוי להדגיש אותם: ערבים מהווים יותר מ-25% מכלל עובדי מערכת הבריאות בישראל - כאנשי ונשות סיעוד, מחקר, רפואה, כוח עזר, אמבולנסים, אדמיניסטרציה, פיזיותרפיה ורוקחות. המקום היחיד שממנו הם נעדרים כמעט לחלוטין הוא הנהלת משרד הבריאות (זה נושא למאמר אחר). בפריפריה זה בולט במיוחד: מי שהחזיקו את שירותי הרפואה בקצוות של ישראל בשלושת העשורים האחרונים היו ערבים ויוצאי ברית המועצות. רופאים יהודים ילידי הארץ ובוגרי מוסדות ישראליים בחרו לרוב עבודה ומגורים במרכז הארץ.
מערכת הבריאות הישראלית היא אוצר של ידע בכל הנוגע לשותפות יהודית-ערבית. בזיכרון הארגוני שלה יש אלפי שיתופי פעולה בהצלת חיי אדם. אם ברוב המקרים אנחנו דורשים שמילים יהפכו למעשים, במערכת הבריאות הצורך הוא דווקא הפוך. אלפי מעשים של סובלנות וסולידריות צריכים להפוך לתורה כתובה.
אחרי השבת הארורה דברים נראו אחרת. הייתה שתיקה מעיקה – ולפעמים גם השתקה - שנבעו מחשש שכל אמירה על הטבח והמלחמה עלולה להצית אש. חודשיים חלפו מפרוץ המלחמה, ולדאבוני ברור שאם משהו לא ישתנה אנחנו נפספס את ההזדמנות שעומדת בפנינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, שבו אנו מסתפקים בארגז הכלים המקצועי שלנו. מערכת הבריאות בישראל היא המערכת הציבורית היחידה שיש בה בשלות לשיח ערבי-יהודי כן ורחב היקף שיכול להכיל שיח מורכב על הטבח והמלחמה.
פרופ' בשארה בשאראתהאם כנות סותרת שלום ויחסי עבודה תקינים? אני לא בטוח. חלק מהכנות זה גם להודות בכך שרובנו מגיעים לעבודה אחרי שצרכנו את כלי התקשורת של הקהילה שלנו, שמחזקים את תחושת הצדק – אולי גם הקורבנות – של השבט שלנו. אביא דוגמה קטנה ממחקר של מכון אקורד, הפועל במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. אחד הממצאים בו הצביע על התנגדות גורפת לאלימות הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים, אבל במקביל, כל צד משוכנע שבצד השני יש תמיכה באלימות. כאמור, אין בכך פלא כי כל צד ניזון מהתקשורת והרשתות החברתיות של השבט שלו.
אסיים בסעיף האחרון של שבועת הרופא העברי שדורש כך: "היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם". מהו אותו כבוד? היכולת לשוחח, היכולת להכיר בכאב של עמיתיי לעבודה, החובה להכיר בשונות ולכבד אותה, החובה לדבר באופן מכבד ולהקשיב שלא על מנת להשיב. מערכת הבריאות היא מגדלור של שותפות, וזה הרגע שלה לחזק את השותפות הזו למען כלל החברה הישראלית.
- פרופ' בשארה בשאראת הוא יו"ר החברה לקידום בריאות האוכלוסייה הערבית בהסתדרות הרפואית, ויו"ר שותף בפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
