1 צפייה בגלריה
"האמון של ראשי ממשלות ישראל ביכולות צה"ל עמד תמיד ביחס הפוך לנאומים הנלהבים שנשאו". סינוואר
(צילום: AP)
ערכת הקירור הישראלית עובדת הכי טוב בסופי שבוע. ביום שישי יחיא סינוואר היה מועמד מיידי לחיסול. כל הנימוקים התקבצו לוודאות אחת: נאום הגרזן והסכין שנשא סינוואר בעזה ערב הפיגוע באלעד, השימוש המזעזע בגרזן שעשו הרוצחים, התסכול והזעם נוכח גל הטרור שמסרב לגווע נוכח שמחת יום העצמאות שחוללה, וכן, גם זה - המצוקה הפוליטית הקשה של הממשלה. ביום שישי סינוואר היה בן מוות, המבוקש מס' 1. כך הכריזה מדורת השבט.
תוכנית החיסול הצטננה פלאים עד יום ראשון. כמאמר הפרסומת של המזגן ההוא, טורנדו, עכשיו הכל מושלם. חייו של חובב הגרזנים מעזה ניצלו, לפי שעה. הקשיים, האילוצים, העיתוי, המחיר - כל מה שנשכח ביום שישי צץ ועלה ביום ראשון. לכאורה, ריטואל ידוע: מיד לאחר אירוע קשה ממהרים פוליטיקאים וגופי תקשורת להסתנכרן עם סערת הרגשות ברחוב, כך בכל העולם וכך גם בישראל. עובר יום, אולי יומיים, והם מתעשתים. אבל בישראל, מול הטרור, יש לתהליך הזה משמעויות נוספות, רציניות יותר.
נתחיל מהצד הטכני. לאחר שמתרחש אירוע ביטחוני דרמטי מכנס הרמטכ"ל הערכת מצב. מסקנות הדיון עולות לשר הביטחון, ומשם לראש הממשלה ולקבינט. במדינות אחרות התהליך הזה נמשך ימים ושבועות. בישראל הוא מסתיים בתוך שעות: ראשי הממשלה לוחצים למהר ולהחליט, גם משום שהם מבינים שההבנה בעולם לפעולת תגמול ישראלית מצטמצמת ככל שהזמן עובר, וגם משום שהם קשובים לציפיות של דעת הקהל בבית. אם ימתינו ייחשבו לחלשים. דימוי של חלש הוא משהו ששום ראש ממשלה לא יכול להרשות לעצמו.
ואז הם מגלים שאין לצה"ל תוכנית. או שיש, אבל היא בוסרית, מלאה בחורים, מצגת לכיסוי תחת. האמון של ראשי ממשלות ישראל ביכולות של צה"ל עמד תמיד ביחס הפוך לנאומים הנלהבים שנשאו בימי העצמאות. לעיתים קרובות הם ויתרו על תגובה צבאית לא משום שזעמם התפוגג או זהירותם ניעורה, אלא פשוט משום שלא הייתה הצעה בת-יישום על השולחן. הזהירות הייתה תירוץ.
האמון של ראשי ממשלה ביכולות של צה"ל עמד תמיד ביחס הפוך לנאומים הנלהבים שנשאו בימי העצמאות. לעיתים קרובות הם ויתרו על תגובה צבאית לא משום שזעמם התפוגג או זהירותם ניעורה אלא פשוט משום שלא הייתה הצעה בת-יישום על השולחן
המדיניות של ממשלות ישראל כלפי הטרור היא סוגיה עוד יותר קשה, עוד יותר מניפולטיבית. יאסר ערפאת היה הראשון. רבין ופרס הלכו לאוסלו מתוך הנחה שהיישות הפלסטינית שתקום תפתור את בעיית הטרור. רבין האמין שערפאת יטפל בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם" והכל יסתדר. למרבה הצער, לערפאת היו כוונות אחרות. הוא הבהיר אותן ביום שבו דרכה רגלו מחדש על אדמת הארץ, כאשר בתא המטען של המכונית שהביאה אותו לעזה הוא הבריח מחבל מבוקש. בצה"ל ידעו, וגם בצמרת הממשלה - ידעו והשלימו.
בוגי יעלון כתב בספרו "דרך ארוכה קצרה": "אחרי חודשים אחדים בתפקידי כראש אמ"ן ראיתי בבירור שערפאת אינו מקיים את ההתחייבות העיקרית שלו על פי הסכם אוסלו - לא עוד אלימות. פרס טען שזה תהליך, שערפאת לא יכול. אבחנתי הייתה שונה: הבעיה אינה יכולת אלא רצון". אני מצטט את יעלון משום שאמר לי אותם דברים בזמן אמת, בהיותו במדים. ההשלמה של הדרג המדיני עם הטרור הוציאה אותו מכליו.
אין המלצה לדרג המדיני לחסל את סינוואר | יוסי יהושוע
(צילום: שמוליק דודפור)
אותה סתירה קיימת במדיניות של ממשלות ישראל כלפי חמאס. נתניהו הנהיג מדיניות של הפרד ומשול: הרשות בגדה, חמאס בעזה, נלחמות ביניהן - וישראל נלחמת ומשתפת פעולה עם שתיהן. הרשות נאבקת בזירה הבינלאומית נגד המשך השליטה של ישראל בשטחים. יש מי שמקשיב לה - לכן היא האויב המסוכן יותר. חמאס משגר רקטות לעבר יישובים בישראל ומפעיל חוליות בגדה ובעזה. הוא יצואן טרור. מכיוון שאין לו תמיכה במוסדות בינלאומיים הוא אויב מסוכן פחות.
לבד מתקופות חירום - חומת מגן הייתה הבולטת ביניהן - הטרור לא עמד אף פעם בראש סדר העדיפויות של ממשלות ישראל. הוא היה תמיד הסיפור הצדדי, האבן שמאלצת את הנהג לסטות מהדרך. נתניהו, בניגוד גמור לעצות שנתן לכל העולם בספרו, חי בסדר עם הטרור. הוא השמיד את הטרור רק כשהיה באופוזיציה. בנט הלך בעקבותיו: השמיד באופוזיציה, והכיל בממשלה.
יכול להיות שהממשלה הייתה צריכה לומר לישראלים מה שאמרה שקד על הקורונה: צריך ללמוד לחיות עם הטרור. או, לחילופין, להילחם בטרור עד ליבה של עזה, עם כל המחירים הנלווים. אבל הממשלה, כמו קודמותיה, רצתה לקנות שקט. היא שילמה לסינוואר בכסף קטארי, בפתיחת המחסום לפועלים ובהעלמת עין מההסתה הגלויה לטרור, בישראל ובגדה. עם סינוואר או בלעדיו, זאת הבחירה של הממשלות שלנו. הים הוא אותו ים והישראלים אותם ישראלים.
