שירין אבו עאקלה נהרגה כשעמדה – במסגרת עבודתה העיתונאית - בסמוך לחילופי אש בין כוח צה"ל למחבלים חמושים במחנה הפליטים שבג'נין. זה מצער אבל זה מה שקורה לעיתים באזורי לחימה. אז אתם שם - בממשלה, במשרד לביטחון פנים, בצמרת המשטרה, אולי בצבא - רדו מכל הכאות החטא האלה, הרימו ראש והתעלמו מכל הטרוניות והיללות.
מהאש של מי נהרגה אבו עאקלה – אנחנו לא יודעים, וקרוב לוודאי שלא נדע אף פעם. אבל זה גם לא באמת חשוב. בניגוד לכל דברי ההסתה, שירין אבו עאקלה לא נרצחה בידי ישראל, לא חוסלה בידי כוח צה"ל שפעל במקום והאש כלל לא כוונה אליה. ואני מניחה שזה נכון גם לגבי המחבלים הפלסטיניים, כנראה שגם הם לא כיוונו אליה את האש שלהם.
כל עיתונאי שיוצא לסקר שדה קרב - ורבים מאיתנו עשו זאת, גם אני – יודע שהוא מסכן את עצמו. אבו עאקלה ידעה זאת היטב וגם דיברה על-כך לא אחת. זה חלק מהסיכון המקצועי. בעימות הישראלי-פלסטיני נהרגו ב-30 השנים האחרונות 20 עיתונאים ואנשי תקשורת. ולמרבה הצער, בעולם כולו נהרגים עיתונאים דרך קבע בשדות קרב ובאזורי אלימות אחרים. השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה ובמקסיקו ובאפגניסטן. בשנה שעברה נהרגו 45 עיתונאים ברחבי העולם. בשנה שלפני כן נהרגו 65. וב-30 השנים האחרונות נהרגו 1,523 עיתונאים. בין השאר בעיראק, במקסיקו, בסוריה, בפקיסטן, באפגניסטן וגם באירופה ובארצות הברית. זה מה שקורה לעיתים כשעיתונאים נאלצים לסקר, באומץ לב, אזורי סכנה. וזה גם מה שקרה לשירין אבו עאקלה.
אז בבקשה ממשלה יקרה, רמטכ"ל יקר – תפסיקו עם מסע הריגשי הזה לבדיקת נסיבות מותה של הגברת. כל מה שהייתם צריכים לומר זה: "אנחנו מצטערים על מותה של העיתונאית, אך אירועים כאלה באזור קרב מתרחשים לעיתים. בכל מקום בעולם. לא ברור כיצד היא נפגעה, אך בוודאי ובוודאי שכוח צה"ל לא ירה בה, לא במכוון ולא במזיד, וכל טענה אחרת היא תעמולה מרושעת".
זה הכל.
ובכלל, כל הלירלורים האלה של נבדוק ונחקור, וכל הטון האפולוגטי הזה – צריך להפסיק עם זה ולעלות להתקפה. למשל על אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם שהזדרז לפרסם גינוי על מות אבו עאקלה ו"שכח" לפרסם גינוי על חיסול שתי עיתונאיות במקסיקו שהתרחש יומיים קודם לכן.
ועם כל הכבוד לידידנו האמריקנים, כשדובר מחלקת המדינה דורש חקירה של האירוע (אבו עאקלה הייתה אזרחית אמריקנית) ונשיאה באחריות, מותר לשאול אותו האם נערכו חקירות דומות באירועי מוות של עיתונאים בשדות קרב שבהם היה מעורב הצבא האמריקני – בכווית, בעיראק, באפגניסטן.
ואם עיתונים בעולם, כולל "הוושינגטון פוסט", מפרסמים כותרות המטילות את האחריות על ישראל – צריך מיד לתבוע מהם את הסימוכין לטענות הללו. ובהינתן שאין לכך שום סימוכין למעט טענות כזב פלסטיניות – צריך לתבוע מהם הסרת הכותרות והתנצלות.
התקפה במצבים האלה אינה רק טקטיקה יעילה אלא גם צודקת והוגנת.
ואז הגיעה הלוויה. המשטרה, שצפתה מראש הפרות סדר, זימנה לפני-כן את האח של שירין אבו עאקלה כדי שימנע השמעת שירים וקריאות לאומניות בלוויה, כדי שלא לחמם האווירה. הוא כמובן סרב. ואכן בלוויה השתתפו אלפים, משמיעים קריאות ונושאים דגלים, ואספסוף מלווה ומיידה אבנים, מה שחייב את המשטרה לעשות שימוש בכוח כדי להשליט סדר ולמנוע התפרעות נרחבת.
ג'ודי ניר מוזס שלוםכן. המראות לא היו סימפטיים. וברור שהסרטונים האלה - של פלסטינים שנושאים ארון עטוף בדגל פלסטין ובו גופתה של גיבורה מקומית, נאבקים בשוטרים במדים שחורים – זכו לתפוצה ניכרת בכל העולם וחיממו היטב את זירת הרשת הבוערת גם כך. זה הרי דימוי כל-כך חזק בשירותה של התעמולה הפלסטינית. אז יתכן שהיה צריך לחשוב מראש על הפוטנציאל הנפיץ של סרטוני רשת כאלה ולמנוע מראש מצבי חיכוך. אבל בסופו של דבר השוטרים בשטח עסקו בדבר אחד: לשמור עלינו. לשמור על הסדר הציבורי. למנוע כדור שלג של אלימות שהיה מתחיל בלוויה ומי יודע היכן היה מסתיים.
אז מה כל הדיבורים האלה על ועדת חקירה ובדיקה פנימית?
הפסיקו עם דיבורי ההצטדקות, עם הטון המתגונן, עם הניסיונות "להבהיר", "לברר", "להצדיק". אירוע מותה של אבו עאקלה לא נעים, אך לא באשמת אף אחד. הרעים בסיפור הזה הם מי שעושים בו שימוש תעמולתי. אז חלאס. די עם כל היבבות.
