עברו עשרה חודשים מאז היום ששינה את החיים שלנו כאן לבלי היכר. עוד יום ועוד יום, ונראה שסיומה של התקופה האיומה הזו רק הולך ומתרחק. הוא כבר בכלל לא באזור החיוג של העתיד הנראה לעין.
חלוף הזמן הוא רע בראש ובראשונה לחטופים שבעזה. נשים, גברים, קשישים וילדים שנחטפו ממיטותיהם, יחפים, המומים, פצועים ומושפלים. אלוהים יודע מה עובר עליהם כעת. כלומר על אלה שלא נרצחו בינתיים. אצל חלקם, חלוף הזמן הוא הגורם שמבדיל (ויש להניח שעוד יבדיל, לדאבון הלב), בין חיים ומוות. היתר גוועים לאיטם, רעבים, מעונים ומפוחדים. כל יום שחולף בוודאי מרחיק אותם מהתקווה ומקרב אל הייאוש. כל יום עלול להבדיל בין היכולת להשתקם, ובין פגיעה נפשית בלתי הפיכה. בין אפשרות החזרה לחיים ובין לימבו נצחי, בו הגוף בצד הזה של הגדר והנפש אינה מסוגלת להיחלץ מצידה השני.
חלוף הזמן רע מאוד גם לבני משפחות החטופים, שכל זמנם ומרצם מוקדש להשבת יקיריהם, וכל היבט אחר של חייהם הקודמים נדחק. מתרוצצים בין אולפנים, כיכרות ולשכות, מוטרפים מדאגה וצער, מנסים באותות ומופתים להשאיר את יקיריהם בשיח הציבורי, אל מול הקשב הציבורי ההולך ופוחת. הם קמלים לאיטם. חלוף הזמן ניכר על פניהם, על גופם ובקולם הסדוק. הם הופכים רזים יותר, חיוורים יותר. כל יום שעובר מחמיר את מצבם.
חלוף הזמן מקבע את רצועות הביטחון החדשות שנוצרו בצפון ובדרום. חבלי הארץ הנטושים מטווחים מדי יום, ויישובים שלמים הופכים עיי חורבות. התושבים שפונו בבהילות מבתיהם לפני עשרה חודשים, עדיין אינם יודעים מתי יוכלו לשוב. בלית ברירה, הם מתמקמים ומתבססים במקומות אחרים. בונים מחדש מעגלים חברתיים, קהילה ומקורות פרנסה. ככל שעובר הזמן, כך הולך ופוחת הסיכוי שירצו לשוב.
גם חיילי המילואים, שבאוקטובר היו חדורי מטרה ומלאי מוטיבציה, הולכים ונשחקים. עשרות ומאות ימי המילואים גובים מחיר אישי וכלכלי. עסקים קורסים, תאים משפחתיים מתערערים, ומעבר לפינה מחכים צווים נוספים.
בקרב בני המזל שחייהם חזרו פחות או יותר למסלולם, המציאות הישראלית החדשה נותנת את אותותיה. הם ישנים פחות טוב, הם אוכלים פחות טוב, הם מעשנים יותר, הם שותים יותר. שריקת הסיום ההולכת ומתרחקת מותירה את ענן אי-הוודאות מעל ראשנו ומקשה על כל תכנון לטווח קרוב או רחוק. קשה עדיין להבין את השלכות התקופה הזו על הנפש. אנחנו עדיין בתוך האירוע, עוד לא התפנינו לשיקום.
לכידות? איזו?
גם תחושות הלכידות והסולידריות שהתחזקו אצל רובנו בתחילת הדרך, מתפוגגות לאיטן בסיוע פוליטיקאים ואנשי תקשורת ששופכים מדי יום דלק למדורה הכאוטית שהיא חיינו כאן. חזרנו למריבות הישנות, רק שהפעם אנחנו כבר בקצה גבול היכולת.
פוליטיקאים שביקשו להכות על חטא ולהרחיק עצמם מהספינה שנראתה טובעת (ע"ע גלית דיסטל-אטבריאן), קראו את המפה מחדש, וכבר הספיקו לבצע סיבוב פרסה שלם, כולל מס חנופה לראש הממשלה, ופיזור רעל מזוקק לכל עבר
נדמה שיש רק 64 אנשים שחלוף הזמן עושה להם רק טוב. אם באוקטובר היה נראה שימי הקואליציה הנוכחית ספורים, ככל שחולף הזמן אנשיה רק נדבקים לכיסאותיהם חזק יותר. המרחק ההולך וגדל מ-7 באוקטובר, מאפשר להם לחזור ולהקדיש את עיקר זמנם ומרצם לפילוג, להסתה משוללת רסן (הפעם על המוקד: הפצ"רית, שהעזה להורות על חקירה בעקבות חשדות לביצוע פשע), לעיסוק בפוליטיקה קטנה – החל במי ינאם או לא ינאם בטקס המשואות וכלה בחקיקה מגזרית וחלוקת ג'ובים, ולדיונים על אודות הסכנות המדומיינות האורבות לראש הממשלה ומשפחתו. אפילו ההפיכה המשטרית, שנראה היה שנקברה יחד עם אלף ומאתיים הנרצחים, מרימה את ראשה שוב, וכעת הוגיה טוענים ש-7 באוקטובר "רק חיזק" את הצורך בה.
פוליטיקאים שביקשו להכות על חטא ולהרחיק עצמם מהספינה שנראתה טובעת (ע"ע גלית דיסטל-אטבריאן), קראו את המפה מחדש, וכבר הספיקו לבצע סיבוב פרסה שלם, כולל מס חנופה לראש הממשלה, ופיזור רעל מזוקק לכל עבר.
ליעד ורצהיזר קרדיט לירון ויסמןהמרוויח העיקרי מחלוף הזמן הוא ראש הממשלה נתניהו, שאט-אט, כמו עוף החול, קם מההריסות מעשה ידיו, התנער מאחריותו לאירועים, וחזר לטפח את תדמיתו כמגן היהודים. הוא נואם בקונגרס, רץ להצטלם עם החטופים ששוחררו, כאילו הוא לא זה שאחראי לכך שנחטפו מלכתחילה, מקשקש על ניצחון מוחלט ומתחזק בסקרים. עיתונאים כבר הפסיקו לשאול מתי ייקח אחריות. הוא לא. חלוף הזמן מסייע לו לנתק את הקשר בין נתניהו של 7 באוקטובר, שבמשמרת שלו נרצחו, נאנסו ונחטפו אזרחים, לנתניהו של היום, שתחתיו יצאו לפועל מבצעים ביטחוניים עתירי הישגים.
115 חטופים בעזה, איומים מצפון, מדרום, מאיראן ומהחות'ים, הרוגים חדשים כמעט מדי יום, עשרות אלפי עקורים, כלכלה מעורערת, ומעולם לא היה ניגוד אינטרסים גדול יותר בין הנהגת המדינה לאזרחיה.
