בחודשים שחלפו מאז הבחירות בנובמבר, שאחריהן התמלאו חיינו עד אפס מקום בתורות חוקתיות והליכים ביורוקרטיים לבחירת שופטים, והארץ הייתה לתוהו ובוהו של מונחים כמו "רפורמה", "הפיכה", "סרבנות" ו"דמוקרטיה", עולה מימין שוב ושוב טיעון אחד הנוגע לוויתור הישראלי על ההתיישבות בגוש קטיף והשליטה בחבל עזה, או כפי שהוא נקרא בקיצור – ההתנתקות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• די לאנדרטיזציה של מדינת ישראל
• דובר צער מודיע
• קמפיין "אחים אנחנו" להרדמת המחאה
• החרדים יצטרכו לחכות
הטענה נשמעת בערך כך: אנו, אנשי הציונות הדתית והימין בכלל, שהתנגדנו להתנתקות בכל תוקף והאמנו בכל נימי נפשנו שהיא מהווה אסון לישראל, לא שברנו את הכלים, לא קראנו למרד, לא סרבנו פקודות בצה"ל וקיבלנו את דין הבוחר. לעומת זאת אתם, מתנגדי הרפורמה המשפטית, מחריבים את המדינה בסרבנות שתפורר את צה"ל, תקרע את החברה מבפנים ושוברים את כל החוקים והכללים במדינה דמוקרטית.
נניח רגע לעובדות הידועות לכל. לא רק שהיו הפגנות "אנרכיסטיות" רבות לפני ובמהלך ההתנתקות, שכללו חסימת כבישים, קריאה לסרבנות ואף סרבנות בפועל, התנגדות פיזית בזמן הפינוי, שלא לדבר על לפחות שני פיגועי טרור רצחניים שביצעו אנשי ימין - עדן נתן זאדה ואשר ויזגן – וגבו את חייהם של שמונה ערבים.
הטיעון של אלה המבקרים את המחאה נגד הרפורמה מעלה שאלה חשובה: מתי מותר לשבור את הכלים? מתי ההתנגדות הפנימית של חלקים בחברה לפעולה ממשלתית העומדת בניגוד לערכיהם מצדיקה מרי אזרחי? ומתי נדרש לחשוק שפתיים, להתאפק, להמשיך לשאת בעול ולהמתין לבחירות דמוקרטיות?
לטעמי, מילת המפתח היא דמוקרטיה. כל עוד הפעולה הממשלתית מתבצעת במסגרת החוקים והכללים הדמוקרטיים, היא לגיטימית ונדרש להיאבק בה רק במסגרת החוקים והכללים של דמוקרטיה. אבל ברגע שהממשלה מבקשת לשנות את אופייה הדמוקרטי של המדינה, כפי שהודה שר המשפטים יריב לוין בקולו בערוץ 14 בנוגע ליכולתה של הממשלה לשלוט בלי מגבלות על בחירת שופטים ובכך להשתלט על הרשות השופטת, אזי מותר להיאבק בה במסגרת החורגת מהחוקים והכללים של דמוקרטיה.
לכאורה אין בדברים הללו חידוש והייתי יכול לסיים כאן. הדברים נאמרו פעמים רבות וממילא הם לא נותנים מענה לכאב שחשים רבים בנוגע לפצע הכואב והפתוח של ההתנתקות. אבל הייתי רוצה להציע נקודת מבט אחרת, שאף שהיא ברורה כשמש, היא כמעט לא מוזכרת כלל בדיון המתקיים בישראל בחודשים הללו: המקבילה מן השמאל להתנהלות הימין בהתנתקות אינה ההתנגדות לרפורמה הנוכחית (שלה שותפים גורמים מכל גווני הקשת הפוליטית), אלא תגובת השמאל לכיבוש ולהתנחלויות ביהודה ושומרון.
במהלך שירות קרבי ביחידה מובחרת בצה"ל יצאתי לפעולות רבות ביהודה ושומרון. זאת בזמן שמרבית חבריי לצוות התנגדו באופן נחרץ לעצם ישיבתנו ביהודה ושומרון תוך שליטה על עם אחר. במשך כמעט 56 שנה עטו על עצמם מאות אלפי ישראלים מדים, חגור ונשק ויצאו להילחם את מלחמות ישראל ביהודה ושומרון חרף התנגדות נוקבת לכיבוש ולשליטה במיליוני פלסטינים.
עומר תמירביום הזיכרון השבוע עלו רבים מאיתנו לבתי העלמין כדי לבקר גם לוחמים שהקריבו עצמם למען ביטחון המדינה בגדה המערבית אף שהדבר היה מנוגד לאידיאולוגיה שלהם. הם לא סירבו פקודה, לא ברחו מהמערכה ולא השתמטו מהחובה. הם עשו זאת – ורבים עדיין עושים - מתוך אמונה שההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, גם אם נוגדת את אמונתם, נמצאת בתוך מרחב אפשרויות הפעולה הלגיטימיות של ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית המבטאת את רצון העם.
ההחלטה על ההתנתקות - על ידי ממשלת ליכוד נבחרת ובתמיכת ראש הממשלה כיום בנימין נתניהו - הייתה לגיטימית בדיוק כמו עשרות שנות הכיבוש וההתיישבות שקדמו לה. מי שהעניק את חותמת הלגיטימיות המשפטית והחוקית, הן לכיבוש והן להתנתקות, היה ועודנו בית המשפט העליון, המקבל את סמכותו מעצם היותו רשות עצמאית במדינה דמוקרטית. מי ייתן והוא יישאר כך, ואנו נמשיך לכבד אחד את השני.
- עומר תמיר הוא מנכ"ל חברת הייעוץ אקוטריידרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
