ההפגנה נגד החקיקה, שבת בתל אביב
(צילום: צור שיזף)
משהסתיימה הצעדה המרגשת לירושלים בעוד מקבץ נאומים מחרישי אוזן וניחרי גרון בתל אביב וירושלים, אפשר לקבוע בצער ובפרפרזה על מימרתו ההיא של צ'רצ'יל, שמעולם לא התנסחו מנהיגי מחאה רבים כל כך, על אודות מחאה צודקת כל כך, בעילגות תכופה כל כך. מחזות מרטיטים כמו ים של דגלי ישראל בידי בני 6 עד 80 – כן. מילים מרטיטות שהולמות את המעמד וישרדו את היממה הקרובה – יוק.
נצא ונשווה: את מהפכה הקטיפה בצ'כוסלובקיה הוביל ואצלב האוול – סופר ומחזאי. את מהפכת זכויות המיעוטים בארה"ב הוביל מרטין לותר קינג ג'וניור, כומר בפטיסטי. מהאטמה גנדי, אחד מבעלי זכויות היוצרים על המונח "מרי אזרחי", שכה מרגש גנרלים ישראלים ששברו ראשי פלסטינים שהעזו לנקוט מרי אזרחי, וכה מטריף פוליטיקאים מהימין שהטיפו למרי אזרחי וגרוע מזה בזמן הסכמי אוסלו וההתנתקות – גנדי זה ניסח כמעט מאפס פילוסופיה פוליטית שלמה של התנגדות לא אלימה חרף היותו, בהכשרתו, עורך דין זוטר וכושל.
לא קינג, לא האוול ולא גנדי הניפו בחייהם את גביעי מועדוני העימותים של אוניברסיטת קיימברידג'. כן, הם ניחנו בכישרון טבעי לגרום לאזרחים תאבי עתיד טוב יותר להרים את עיניהם מן הנעליים לשמיים, אבל בעיקר, הם שייפו את לשונם בעקשנות כי הם ידעו שאלף מילים מנוסחות באופן מרהיב, שקולות למאה אלף חיילים.
וכעת, בלשון קשורה, נדלג לישראל. ב-16 ביולי התארח סא"ל (מיל') עומר דנק, לשעבר נווט קרב, אצל שרה ב"ק בערוץ 14. הוא היה יכול לחלוק איתה את מה שהקריבו, הוא ומשפחתו, למען ישראל, ורק אז להסביר בפשטות מדוע הוא וחבריו משהים את ימי התנדבות שלהם. לאמור, כדי למחות על הכוונה המוצהרת של שר המשפטים של מדינת ישראל, ורוב חברי ממשלתה, לעקור את שיניה של הרשות השופטת האחת אחרי השנייה, אחרי שהניסיון לעקור את הלסת כולה במשיכה אחת, בסיבוב הראשון, נכשל. פשוט.
במקום זה, כשב"ק שאלה מדוע כל כך הרבה בני טייסים הופכים לטייסים, ואם זה לא מלמד שחיל האוויר הוא מועדון בעל גוון פוליטי אחיד, דנק השיב שלדעתו אכן קיים "DNA של טייסים", ושעל כן, ככל הנראה, בני טייסים עוברים קורס טיס. לשאלתה אז מה הפתרון שלכם בעצם, השיב דנק שהוא לא יודע כי זה תפקידו של השלטון. "יש לי חלום", קינג היה יכול להגיד בוושינגטון, "אבל אני לא יודע מה הוא".
למחרת התקשר במפתיע מוחה שזיהה את עצמו כ"בן", בקול מגומגם שרימז על כך שזה לא שמו האמיתי, לאולפן של יערה זרד – שוב בערוץ 14. הרעיון היה מעניין: להפתיע את המגישה, שציפתה לשוחח עם צופים תומכי מהפכה-הפיכה. "רציתי להגיד לכולכם", הוא אמר, "שכולכם צריכים להתבייש. אתם מפיצים שקרים, עיתונאים בכאילו". תסביר לי, צעקה זרד, למה צמצום עילת הסבירות יגרום לדיקטטורה במדינת ישראל? "בן" לא ידע להשיב, גמגם, ולבסוף הביך את עצמו באומרו שבלי עילת סבירות לא תהיה ביקורת שיפוטית במדינת ישראל.
יממה אחר כך התיישב תא"ל (מיל') ישראל שפיר, אחד מאלופי "ההפלות" של חיל האוויר ומי שהשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, באולפן "המהדורה המרכזית" של (ניחשתם נכון) ערוץ 14. כמו "בן", כמו דנק, גם שפיר לא הצליח להשיב על השאלה המכשילה, המניפולטיבית: האם עילת הסבירות היא דיקטטורה? ואם לא, מדוע אתם מפגינים?
תקיפת הכור, בשליחות בגין, שהייתה משתיקה את המגיש שרון גל לא עלתה. הפלפול-כביכול של גל, שהשווה בין הכוונה לפטר את היועמ"שית גלי בהרב-מיארה לסאגת היועמ"ש ופרשת השב"כ יצחק זמיר ב-1986 (שפוטר כי סירב להגן על הארגון בפני בג"ץ, לא כי סירב לאפשר לממשלה לעבור על החוק ולשנות את אופייה השיפוטי, סעיף אחר סעיף) לא הופרך בנקל.
בעז גאוןאסנת בן דבואני שואל – עד מתי, אלוהי המילים? עם כל הכבוד שיש למי שמסתכנים באובדן פרנסתם, שמם הטוב ודרגתם, מדוע המחאה המרגשת לא מצמיחה דוברים מרגשים שגורמים ללב להתרחב? מדוע עד עתה אף אחד ממנהיגי המחאה לא נשא נאום מרהיב, כתוב בקפידה, שייזכר גם בעוד 100 שנה? מדוע כל הנאומים נשמעים כמו תדרוכי לוחמים לפני קרב (יובל דיסקין, אחים לנשק), שיעורים במשפט חוקתי (משה רדמן), או מקבץ צעקות בדציבלים זהים (שקמה ברסלר)?
תשובה אפשרית אחת: המחאה לא מאמינה במילים, אלא רק במעשים. תשובה אפשרית שנייה: הרטטת לבבות במעגל הרחב יותר, לאמור מחוץ לנחשול הצועדים, נתפסת על ידי העומדים בראש כמיותרת. שתי התשובות שגויות. הכנפיים שמבדילות בין מחאות שממריאות לבין מחאות שמאבדות גובה או מתרסקות, עשויות ממילים נוסקות. לא מתארים אקדמיים ולא מדרגות טיס. שבענו מזמבורות. תנו לנו נאום מרטיט ועכשיו.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:12, 24.07.23
