ישראל עוצרת מלכת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. כמדי שנה, ynet העלה את פרויקט "החלל שלי", שמאפשר לכתוב מילות זיכרון לאלו שלא ישובו עוד ולספר את סיפורם. החלומות שנקטעו, האסונות שנצרבו, התהומות שנפערו: כמה מהסיפורים המרגשים על הנופלים, מתוך הפרויקט.
- לפרויקט החלל שלי: כתבו מילים של זיכרון והעלו את תמונות הנופלים
אביהוא קינן - 2003-1981
ב-25 בספטמבר 2003, במהלך מבצע מעצר מחבל מבוקש במחנה הפליטים אל בוריג', ולמרות שלא היה חלק אורגני מהכוח - תפקד סמ"ר אביהוא קינן ז"ל כמפקד חוליית פריצה וסריקה אשר סגרה על בית המבוקש וביצעה את הפריצה לבית. אביהוא עמד בראש הכוח הפורץ, סרק את הבית וזיהה סימני בריחה של המחבל. הוא הוביל את הכוח שבפיקודו למרדף אחרי המחבל לקומה השנייה של הבית. אביהוא פרץ ראשון למרחב בו שהה המחבל, ובקרב שהתפתח נפגע ונהרג. בהליכתו בראש הכוח הפגין סמ"ר אביהוא קינן ז"ל מסירות רבה, מקצועיות, אומץ לב ודבקות במשימה, ובכך הפגין התנהגות ערכית הראויה להערכה רבה ולחיקוי.
טמסגן (אבי) ביינה - 2020-1999
אח יקר ואהוב טמסגן אבי, אתה לא מבין עד כמה שאני מתגעגע אליך, לצחוקים שלך, לכל דבר הכי קטן. אתה לא מבין עד כמה שאתה חסר, האח הקטן והאהוב שלא יהיה לי. עדיין לא מעכל שאתה לא פה, שזאת השנה השלישית שאנחנו עולים לקבר שלך ליום הזיכרון. אני לא מצליח להבין, זה לא נתפס. מחכה שתיכנס מהדלת ממנה יצאת והלכת לבסיס ותגיד 'זה חלום, תתעוררו, אני פה, חזרתי', ותחבק אותי כמו שאתה יודע לחבק, ותחייך את החיוך הכובש שלך, ותרגיע אותנו, ושתכניס את האור שרק אתה יודע להכניס לבית. יש לי הרבה מה לספר לך. אני רוצה שתכיר את האחיינים שלך, אני בטוח שאתה יודע שיש לך עוד אחיין - אלנתן (טמסגן). כל כך הרבה יש לי לספר לך, תחזור כבר אח יקר, כבר אין בי כוחות, אין יום או שניה שאני לא חושב עליך. תשמור עלינו מלמעלה עד שניפגש, אח יקר. תמיד אזכור, אוהב אותך לנצח נצחים אחי, אזכור אותך תמיד 💔💔💔💔💔💔💔💔
אווקה, אחיך הגדול
מלכה וינברגר - 1948-1923
מלכה וינברגר נולדה בשנת 1923 בעיר נאנה בהונגריה, בת למשפחה חרדית. עם השתלטות הנאצים על ארץ הולדתה היא ניסתה לברוח, נתפסה והגיעה עד שערי אושוויץ. אחרי השחרור הצטרפה לתנועה חלוצית-דתית. היא עבדה כגננת, אך שאפה לחקלאות וטרחה יחד עם חבריה להכשיר עצמה לקראת חיי כפר בארץ. בסוף אפריל 1948 עלתה לארץ וכעבור שלושה ימים הצטרפה לקבוצת בארות יצחק, כשהימים היו ימי מצור. האימהות והילדים פונו, ומלכה הייתה בין הבחורות שנשארו במקום ושמרו עליו. היא השתתפה בקרב הראשון של בארות יצחק והייתה מהקורבנות הראשונים. ב-15 במאי 1948 מלכה נפגעה בראשה מפגז ונפלה. היא הובאה לקבורה ארעית בקרבת המקום, ומשם הועברה לבית הקברות של בארות יצחק.
איגור קוואליק - 2006-1980
כשהגענו לבית של איגור פגשנו בכניסה לבית את ההורים - לב וטטיאנה. אבא שלך פגש אותנו ראשון ולחץ לי את היד, והוא ראה את החניכים שאתה גידלת והוא היה מלא בגאווה. הלחיצת יד של אבא שלך מורגשת לי עד היום. אמא שלך כמו כל אמא - חיבקה ישר. החיבוק שלה היה לילד שלה, כי בכל אחד מהחניכים נשאר לו איגור, ואמא שלך לא פספסה אף אחד. היא חיבקה אחד אחד, ואני בטוח שהרגישה אותך. הגענו והתחלנו לספר עליך. הוריך סיפרו על הבן שהיית ואנחנו סיפרנו על מה שהיית וסימלת עבורנו. ההורים שלך היו מלאי שמחה וגאווה וסיפרו לנו איזה ילד שובב היית, ומצד שני איזה אח גדול לתפארת. כמה שמרת על המשפחה שלך ואיזה חלל השארת.
כאבא לשניים אני מבין היום טוב יותר שהילדים שלך תמיד יישארו ילדים, גם כשהם הופכים לגדולים. אתה הילד שלהם, הקטן והאהוב שלפני רגע נתנו לו מוצץ והחליפו חיתול. ובאותו יום הנסיך הקטן שלהם הפך לגיבור שנפל כדי להגן על היקרים לו. כשהילד שלך נופל אתה ישר רץ להרים ובודק שהוא בסדר, וכאן? כאן אין דרך להרים חזרה. האובדן והכאב מלווה אותם לנצח. טטיאנה ולב, אני רוצה להגיד לכם תודה. תודה לכם על החינוך שנתתם והענקתם לילד שלכם, שגדל והעביר את הטוב שנתתם לו לנו. הבן שלכם בשבילי הוא דמות להערצה, לחינוך, למצוינות , להקרבה ולנתינה. תודה שבזכותו ובזכות כל מי ששומר ושמר עלינו נוכל לגדל את הילדים שלנו בביטחון, ונחיה פה חיים שלווים וטובים. אתם הקרבתם את היקר לכם מכל למעננו ואנחנו כאן כדי לספר על הילדים שלכם. איגור קוואליק 2006-1980. יהי זכרו וזכרם של הנופלים למען מדינת ישראל.
לב מולקנדוב
ראובן ליבזון (בן ארי) - 1973-1953
אל קברו יצאתי חרש ללא הבט אחור. כבר שקעה השמש; כבר כהה האור. כלנית שלחה אליי חיוך סמוק. צבעוני לבש כתום. הנרקיס עטה חלוק, בהיסגרו כתום היום. ומולי, לנגד עיניי, מקור כל חלומותיי: אחי. קובץ בשר ועצמים ולסימון מספר מילים: "נפל בעת מילוי תפקידו". דמעות זולגות כנחל איתן. איני שומע את קולו, אך אחי – הנה הוא כאן. אני עומד על יד המצבה וזועק: "אחי, אמור מילה", ואחי שותק.
נחום-לביא ליבזון
שמואל-שרמה יוסף - 1948-1930
עד סוף ימיי אזכור אותו. עד אחרית חיי תופיע לפניי דמותו, כי אי אפשר לשכוח. וגם ביום העצמאות קשה לי באמת לשמוח. האבל מלווה אותי כל השנים ולא נותן מנוח. מדוע, איך ולמה את ביתו עזב בגיל שבו היה אמור ללמוד עדיין - התגייס לאצ"ל ונפל בקרב. גיבור אשר נפל בקרב בגיל כל כך צעיר, וכל אשר נשאר הן רק תמונות ושמו אשר מופיע על אנדרטה בכיכר העיר. ביום הזיכרון אני עומדת דום, לזכר כל אותם נופלים, לזכר גיבורים שבמותם ציוו לנו את החיים. מול נר הנשמה זולגות שוב הדמעות וכך שנה אחר שנה, הצער מלווה אותי וישאר איתי עד יום מותי.
אילנה ג'
ניר ניקסון - 2003-1981
כל שנה, כמה ימים לפני האזכרה, מתגברות המחשבות כשהשיא מגיע ביום הזה, בשעות הבוקר, ברגע שלפני. ברגע הזה אני נדהם שוב ושוב לגלות כמה שהזמן עובר מהר. 20 שנה מאז היום הנוראי, לא נתפס. כשנפרדנו הייתי בן 18. 18 שנה לצידך, 18 שנה מלאות בחוויות וזיכרונות, 18 שנה בלי להבין כמה שאני אוהב אותך, מעריך ומעריץ אותך - דברים שהתחדדו לי בעיקר אחרי שכבר לא היית. ואז הגיעו עוד 20 שנה, 20 שנה שבהן יש אותך, אבל רק בזיכרון, מופיע ברגעים שמחים, קשים, בנסיעות ארוכות, בימי זיכרון ובאזכרות.
הזיכרון הנחמד מכולם מגיע דווקא בחלומות, שם אנחנו נפגשים באמת, אני כמו שאני היום ואתה כמו שאתה אז. זה לא מנותק מהמציאות, זה מרגיש כאילו יש סיכוי להציל אותך, אבל הסכנה שתעזוב מרחפת תמיד מעל, ובסוף, רגע לפני שאני מתעורר - אתה באמת עוזב. כבר עברנו את קו פרשת המים בין השנים שלנו יחד לשנים לחוד, אבל החותם שהשארת כל כך גדול והזיכרונות שלי ממך נשארים חזקים. ההשפעה שלך על מי שאני הייתה חזקה כשגדלתי לצידך וחזקה לא פחות אחרי לכתך.
אחיך גל
אברהם צורף סאיג - 1956-1937
אברהם שלנו, הלכת לנו ילד. לפעמים אני תוהה איך החיים היו אם עדיין היית פה. לא זכית להקים משפחה, לא הספקת לחיות באמת ולא הספקת לראות את היופי של מדינתנו עליה נלחמת. הלכת מוקדם מדי נערי. אלוהים לקח אותך מאיתנו, ובמותך ציווית לנו חיים. אבל למה אתה? למה דווקא אתה היית צריך ללכת? הלוואי והיית כאן איתנו היום. מותך הותיר חור שלעולם לא ייסגר. לעולם לא אשמע את הצחוק שלך, ולעולם גם לא אזכה להכיר אותך. אבל דורות על גבי דורות במשפחתנו יכירו את שמך ואת פניך היפות. אני לא אפסיק לבקר אותך, אני מבטיחה שאני אשתדל. עוד לא התחלת את החיים וכבר הלכת מאיתנו ולא חזרת. לעולם לא נשכח אותך. בבקשה, שמור עלינו מלמעלה, אנחנו מקווים שמצאת שם שלווה. אוהבים ומתגעגעים, משפחתך היקרה. יהי זכרך ברוך אברהם צורף סאיג.
אסף קלנג - 2018-1997
"אין אסף". שתי מילים בוואטסאפ שקיבלתי שלעולם לא אשכח. ואחריהם המילה: "תבוא". אז באתי. ובדרך האיומה הזאת לבוא ל"אין אסף" הזה, חשבתי עד כמה שתי המילים הללו לא יכולות להתחבר ולדור אחת ליד השניה. אין לך סתירה פנימית גדולה מזו. "אין" ו"אסף". כי אסף הוא הכי שיש. יש של חיוכים וצחוק, יש של ציניות מתוקה, יש של חברות אמיתית, יש של חום וקרבה אנושית, יש של תבונה ורגישות, יש של יד אמן בציור, יש של סקרנות רב תחומית ומעמיקה, יש של תפילה, יש של תלמוד תורה, יש של תרומה למדינה, והכי יש - יש של משפחה. יש של בן, אח, נכד, אחיין, בן דוד.
כמה יש לאסף. כמה יש באסף. איך פתאום "אין"? מאיפה הגיע ה"אין" הזה ברגע אחד מר ונמהר? ועד היום, יותר מחמש שנים מאז ש"אין אסף", ה"יש אסף" כה חסר. כה נעדר. כה מרגיש החמצה ובעיקר געגוע. וה"יש" הגדול של נער פלא שהופך וגדל לאיש נפלא, הופך לאוסף זיכרונות. למאמץ מתמיד להיזכר בפנים, בקול, בצחוק, באנקדוטות של חיים שלמים ומלאים. זיכרונות מתוקים להפליא מהולים בכאב גדול. היום נעלה לקברך אסף. נעמוד ונזכור יחד את ה"יש אסף" שהאיר את חיינו בהבזקים וניצוצות של אור, של טוב. ונכאב כל כך את ה"אין". את ה"אין אסף".
מאיר בן מאיר
ניר-גרשון פישר - 2003-1977
כמו בכל שנה, עצב ממלא את ליבי כשאני נזכרת שאתה לא. מעניין היה לראות את התמונות שלך ושל אשתך בפייסבוק אילו הדברים היו נגמרים אחרת. מעניין היה לראות את ילדיך, את התלתלים שלהם, החיוך. את העיניים הטובות שלך הם בטח היו מקבלים. אני רק מקווה שהכרת התודה הענקית שאני רוכשת לך מעלה את נשמתך מעלה מעלה. נוח על משכבך ילד. זוכרת אותך, עדיין.
בנימין (בני) כהן - 1974-1943
בני, בעלי היקר ואבי ילדיי, הימים עוברים ושנה חולפת, הכאב מעמיק והתקווה נכזבת. 49 שנים מאז האזעקה שהחרידה את שלוות היום הקדוש והמיוחד הזה. ליבי כואב על הפרידה בינינו, אחרי שהיינו כזוג יונים בהדרת 8 שנות הנישואין. איך אפשר לעכל שאת כל החיים עברתי לבד, הייתי לילדים אמא ואף אבא, שהיה כל כך חסר להם. איך גדלו לתפארת' ועמי אף ממלא את מה שציווית לו במכתבך האחרון: "עמי, תהיה ילד טוב ותעזור לאמא". ותמי - עוזרת כמובן מאליו, במיוחד בימים אלו אחרי שעברתי אירוע, ואני נזקקת לעזרה ולחמלה. איזה ילדים נהדרים יש לנו - זכיתי, וקשה לי לעכל שאתה לא זכית לאושר הזה ולנחת. ילדים יהלומים ונכדים אין כמותם - יפים, מוכרים ומצליחים. אני מבקשת רק להמשיך ולרוות נחת מהם. יקירי, חיי לא קלים כעת ואני צריכה שלוות נפש ונחת מסביב. מתפללת שנתאחד באחד הימים ונחדש נדרי אהבתנו. אוהבת ומתגעגעת, אשתך חנה.
צור-צבי ישראל - 1993-1971
עברו כבר 30 שנה מאז נפצעת ונפטרת מפצעיך. הכרתי אותך בקורס קצינים, אתה צנחן ואני מגולני. היינו בחדר יחד שמונה חודשים. במשך הקורס הכרתי אותך כבחור פיקח עם מבט חודר, לפעמים ציני וגם קצת שטותניק אבל רציני. ממרחק 30 השנים אני בעיקר זוכר אותך ב"פלאשים", זיכרונות קטנים: יושבים בחדר ואתה עושה חיקוי של דמות קומית מסרט מצויר ואנחנו מתים מצחוק. אנחנו נוסעים באוטובוס בסדרה ברמת הגולן, יושבים יחד, עוברים ליד העיקול של מעלה גמלא ואתה שר בשקט ביחד עם הרדיו את השיר העצוב והיפה שמושמע. לא יודע למה, אבל אני מופתע ממך. אחר כך יש לנו ניווט משותף ביער אודם, לא משהו רציני. בדרך נתקלנו בכמה עצמות של חיה גדולה. אתה לוקח את אחת העצמות הגדולות, מניח אותם בפאוץ' הגב שלך, נותן לעברי חיוך קטן וממזרי וממשיכים. לא ברור לי מה אתה זומם. אנחנו מסיימים את הניווט ועולים לאוטובוס. אתה עומד במרכז האוטובוס, שולף את העצם וקורא בקול גדול "חבר'ה סוף סוף מצאתי את העצם (הפז"ם) של שרון - החייל הכי עתיק בקורס" (שזה אני). כולם מתים מצחוק, וגם אני.
והיו עוד רגעים שאני זוכר אותך. מתרגילים, לימודים, שיחות, ובסוף מטקס הסיום. אחרי בה"ד 1 נפרדנו. הפעם הבאה ששמעתי עליך הייתה באותו יום שנפצעת. אני הייתי במוצב אחר ובגזרה אחרת, אבל ראיתי מרחוק את ההפגזה. אחר כך התברר לנו שהיו נפגעים ואחרי יום התברר לי שאתה נפצעת. כשיצאתי מלבנון לחופשה באתי לבקר אותך עם עוד חבר מהקורס בבית לוינשטיין. שכבת שם וכששאלנו "מה קורה?", אמרת קצת בציניות "רסיס חטפתי". דיברנו עוד קצת על התוכניות שלך לעתיד והלכנו. לאחר כמה חודשים, כאשר כבר הייתי בדרום עם חייליי באימון, נכנסתי לאוהל המ"פ וראיתי עיתון מלפני שבוע. הייתה שם ידיעה קטנה שהודיעה על מותך. אתה יודע, הזמן שעובר קצת משכיח את התמונות ואת האנשים, אבל תמיד כשאני נוסע לרמת הגולן ומגיע לעיקול של גמלא אני נזכר - חורף 1992, קורס קצינים, נוסעים באוטובוס ביחד, צור שר את השיר העצוב מהרדיו.
שרון מסיירת גולני
נעמי וולובסקי ביאנו - 2003-1977
נעמי ומארק ביאנו נרצחו בפיגוע במסעדת מקסים ב-4 באוקטובר 2003. נעמי שלי, כמה צחקנו שיש לך ולמארק שם של זקנים, לא ידענו שתהיו צעירים לנצח. פעם אני ואת נשב לקפה על ענן, ממש כמו אז במרפסת בכרמליה, רגע לפני שתוסיפי סוכר, ואני אגיד: ״נכון שלא כתבת מעולם ברשתות חברתיות, לא אחזת בסמארטפון, אבל אני יודעת שבמעט שחיית כאן - חיית בגדול". את בטח תגיבי בחיקוי של חתול, עם ציפורניים וסאונד, ואני? אני כאן בינתיים לבד. תגידי: "טלי תתעודד, אל תיהיה כזה כבד" 40 פעמים ברצף עם מקצב של רחוב סומסום.
מה חדש תשאלי. אני ארצה כבר לספר לך, או אולי את כבר יודעת שהחלום שהיה לי ולך על משרד פרסום התגשם. וכמה את חסרה. נדבר על מארקי שלך ותרגישי בוטן, נדבר על ליאור שלי. את תצחקי שאני אמא. כן אני אמא עכשיו. הייתי הצעירה הרווקה בת 21 ואת הבורגנית המסודרת, והנה הזמן שנעצר ממשיך לנזול מבין ידיי. נועם שלי כבר בן 15, גבר גבר. שקדי כבר בכיתה ח' ועומצי בת שלוש. ואני? אני עדיין חולמת וכותבת ומתגעגעת. מתגעגעת בלי תאריך בלי שעה, געגוע כזה שחי איתך.
טלי דביר לבנת
דוד (דודי) שמש 1947-1928
דוד שמש היה דודו של בעלי. הוא היה מסתערב שנתפס, עונה ומקום קבורתו לא נודע. היחידה לאיתור נעדרים מצאה לאחר 50 שנה את עצמותיו, ערכו בדיקת DNA לחמותי, אחותו כרמלה ולאחותו יפה - ואיתרו התאמה. הוא הובא לקבורה בהר הרצל. דוד יקר, כרמלה אחותך מתגעגעת אליך מאוד ואנו משפחתה, משפחתך, גדלנו על סיפור גבורתך. בגן עדן תהיה מנוחתך.
יונית סחייק
