אפתח בסיפור: יום אחד התקשר אליי פעיל שלום ותיק. הוא הגה רעיון מבטיח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. את הרעיון הוא עומד להציג במפגש של יהודים וערבים שיתקיים בגבעת אלה. האם אני מוכן להגיע?
גבעת אלה היא יישוב קהילתי מטופח בגליל התחתון, סמוך לכפר הבדואי זרזיר. אם תטיילו שם בחורף גשום תמצאו מרבדים ענקיים, מרהיבים, של פרחי בר, כלניות בכל הצבעים, רקפות ומה לא, אבל הסיפור שלנו התרחש בקיץ. בערב התכנסו בבית מרווח כמה עשרות יהודים וערבים מהאזור, כולם שוחרי שלום, טעמו מהכיבוד הקל ושמעו בנימוס את דברי המרצה.
כשסיים ביקש מהקהל לשאול ולהעיר. אישה אחת ביקשה את רשות הדיבור. "יפה מאוד שאתם דואגים לפלסטינים בשטחים", אמרה. "אבל מה איתנו? איפה אנחנו?". היא הרימה את ידה בתנועה רחבה, גורפת, 270 מעלות סביב גבעת אלה. "האדמות כאן, איפה שעכשיו יש יער של הקרן הקיימת, היו של המשפחה שלי. מה איתן?".
המיה קלה עלתה ממושבי הקהל. האורחים היהודים כבשו את פניהם ברצפת הסלון. האורחים הערבים התלחשו ביניהם. אחד סיפר לקהל על האדמות שלקחו למשפחה שלו בנצרת. אחר הזכיר את אבותיו שנעקרו ב-1948 מכפרם. על פי המכוניות בחוץ כולם היו אנשים מבוססים, מושרשים, בשר מבשרה של מדינת ישראל. גם על פי העברית הרהוטה שבפיהם. הערב התפרק מעצמו: הרעיון המבריק לפתרון הסכסוך הצטמק בסוף לתודה ושלום חפוז, בלי להסתכל אלה לאלה בעיניים.
למדתי באותו ערב שהעבר הוא חלק ממה שאנחנו - אין דרך להעלים אותו: זה לא נבון ולא נכון. אבל צריך להיזהר בעבר: ההתמכרות לו מכרסמת בסיכוי לבנות כאן חברה מתפקדת, בריאה, הוגנת. העבר עלול לקבור את העתיד.
בסוף השבוע פורסמו, בהוראת בית הדין הצבאי לערעורים, הפרוטוקולים ממשפט כפר קאסם, אחד החשובים בתולדות המדינה. ב-29 באוקטובר 1956, בערב הראשון של מבצע סיני, ירו שוטרים של משמר הגבול למוות בתושבים שחזרו לכפר מעבודתם. הם נורו בתואנה שהפרו עוצר שלא ידעו על קיומו. כ-50 תושבים נרצחו באותו ערב. פסק הדין הבהיר שיש פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, פקודות בלתי חוקיות בעליל. קצין וחייל שיצייתו להן יישלחו לכלא. ועם זאת, הנאשמים שהורשעו לא נענשו באמת. חלקם זכו אפילו לקידום.
הפרוטוקולים לא גילו עובדות חדשות. הכול התפרסם בעבר. עם זאת, הם פתחו מחדש ויכוח על תוכנית שיזם בשנות ה-50 הראשונות משה דיין. התוכנית, שהתכבדה בשם הקוד "חפרפרת", ביקשה לנצל מלחמה בין ישראל לירדן כדי להפחיד את הערבים בכפרים לאורך הגבול ולגרום להם לעזוב לירדן. התוכנית לא אושרה מעולם; טבח לא היה בה ומלחמה עם ירדן לא פרצה. אף על פי כן, חלק מהנאשמים במשפט ידעו עליה. הם טענו שפעלו על פי רוח המפקד.
כפר קאסם איננו כפר עוד. הוא עיר גדולה, משגשגת. אנדרטה ענקית לטבח נבנתה במרכזה. שני נשיאים, ראובן ריבלין ויצחק הרצוג, התנצלו על המעשה בשם המדינה. אם אינני טועה, הביטחון האישי ויוקר המחיה מעסיקים את התושבים שם לא פחות מהפשע הנורא שנעשה לאבותיהם לפני 66 שנה.
אדם רז, שהביא לפרסום המחודש של הטבח בכפר קאסם, הוא גם האיש מאחורי הטענה שהיה טבח המוני - 200 או 250 נפש - בטנטורה, ב-1948. הרג אזרחים היה במלחמת העצמאות: ערבים הרגו יהודים ויהודים הרגו ערבים. טבח המוני בטנטורה ספק גדול אם היה. בני מוריס, ההיסטוריון המוסמך של התקופה, משוכנע שלא היה וכמוהו מומחים אחרים, אבל רז וחבריו בשלהם, אובססיביים. כמו איוב, הצדיק התנ"כי, הם מתגרדים בחרס. אם אין להם עבר להתגרד בו הם יתגרדו בצילו של העבר.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיהערבים הם כ-22 אחוז מאוכלוסיית ישראל. מי שלא רואה בהם שותפים ראויים לכלכלה, לבריאות, לספורט, למשפט ולפוליטיקה לוקה או בעיוורון או בגזענות. האנשים ששלחו לכנסת הם הנציגים האותנטיים שלהם. כרגע אין אחרים. כאשר איימן עודה, ואחריו מנסור עבאס, ביקשו להיות חלק מהשלטון קמו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', ולהבדיל יועז הנדל וצבי האוזר, והטילו וטו. במקום למתן את הנרטיב הם התחפרו בו. הם עדיין מתחפרים.
הלקח תקף גם לגבי הערבים. כל עוד ישראל מתמודדת צבאית עם עזה ועם הגדה, כל עוד הסכסוך נמשך והכיבוש נמשך, אין שכל בהשתקעות בעבר ומירוקו בנוסח דרום אפריקה (גם שם זה לא בדיוק הצליח). בינתיים יש כאן חברה ערבית שטובעת בפשע, ועוד כמה בעיות שדורשות טיפול.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
