מאז שהחלה בעקבות טבח 7 באוקטובר מלווה המלחמה בעזה במנגנוני הדחקה והסתרה עמוקים. התקשורת הישראלית, רובה ככולה, לא מסקרת את הנעשה ברצועה באופן נרחב. ממדי ההרס והחורבן ניבטים מפעם לפעם מבעד למסך, אולם לרוב במבט על, לזמן קצר וללא הקשר. כל הדוברים באולפנים הם ישראלים, וכמעט כולם יהודים. ראיונות עם עזתים הם בבחינת מצרך נדיר, ותיעוד פרטני של ההרס, הסבל והחורבן, שניתן למצוא בנקל ברשתות החברתיות ובאמצעי תקשורת זרים, נעדר כמעט לחלוטין אצלנו. באופן פרדוקסלי, למרות אי-הידיעה, סקר מעלה שכמעט 60% מהישראלים סבורים שצה"ל משתמש בפחות מדי מכוח האש שעומד לרשותו, ורק כ-2% סבורים שצה"ל משתמש ביותר מדי כוח אש.
מובן שלא ניתן לשדר הכול, וברור שישנם אילוצי עריכה ומשאבים. אולם לצד זאת ניכר שהתקשורת הישראלית – מי יותר ומי פחות – החליטה שהיותה ישראלית קודם להיותה עיתונאית. במקום להעביר כמה שיותר מידע לצופים, למאזינים ולקוראים, כדי שאלה יוכלו לגבש עמדות מושכלות לגבי צדקת הלחימה, האופי והניהול שלה, היא בוחרת לכל הפחות לצמצמו למינימום ההכרחי (במקרים של סרטוני חטופים של חמאס היא אפילו בוחרת במוצהר להסתיר מידע, בנימוק שאינה מעוניינת לתת במה ללוחמה פסיכולוגית).
דווקא בעת מלחמה, כשיש צורך מוגבר בשיח ציבורי ער ומבוסס עובדות, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה. הבעיה עמוקה יותר מסרטון כזה או אחר, והיא רחבה יותר מאתר אינטרנט פלוני או ערוץ טלוויזיה אלמוני. הרצון לא לדעת הוא גם הכרח פסיכולוגי, בבחינת מנגנון הגנה. אם לא אדע בדיוק מה קורה בעזה, אוכל לטעון בשלווה שצה"ל לא משתמש במספיק כוח אש. אם אני לא חשוף לממדי ההרס או לסיפורים על ילדים שנהרגים בהפצצות, אוכל לטעון בקור רוח שאין לסמוך על מספרי ההרוגים שמגיעים מעזה וכי רוב ההרוגים הם מחבלים. מגדיל לעשות בהקשר זה ערוץ 14, שבעמוד הבית שלו צוין שישראל חיסלה 15 אלף מחבלים, ללא כל הבחנה בין ילדים, נשים, גברים, לוחמים או שאינם לוחמים, שכן ברצועה כולם מחבלים. או כפי שטען ח"כ אביגדור ליברמן, "אין חפים מפשע בעזה".
הסימפטום הקיצוני ביותר לאותם מנגנוני הכחשה הוא הניסיון לאתר מתים או פצועים "מזויפים" בקרב הפלסטינים. פעם מדובר באדם בתוך שקית גופות שנראה מסמס בטלפון, פעם בתינוק מת שנטען לגביו שהוא בובה, ופעם בנער פלסטיני שהשתחרר מהכלא הישראלי כשידיו לא חבושות אולם לאחר מכן נחבש ונטען שעבר התעללות.
פרופ' אדם שנערגלעד קוולרצ'יקהמשותף לכל המקרים האלה, שחלקם כבר הופרך, הוא הרצון להראות שהפלסטינים משקרים, שהדיווחים מוגזמים והם עסוקים בשידורי תעמולה. ואם הם משקרים, נמשכת הטענה, אזי בפנינו עוד הוכחה שממילא לא צריך לדעת מה קורה בעזה, או לכל הפחות לא ניתן לדעת מה קורה, וזאת אף שברור שאלפים כבר נהרגו ובהם ילדים רבים. ואם אנחנו לא יודעים, או שהפלסטינים שקרנים, מה מפריע לנו לטעון שצריך להפעיל עוד כוח ולגרום לעוד הרס ועוד הרג? אי-הידיעה משרת את הימין הקיצוני, שדורש הפעלה של כוח מבלי שנדון במחיר, ובאותה נשימה משרת גם תפיסה דיכוטומית וצדקנית שלא מסוגלת לראות סנטימטר מעבר לאפה.
אי אפשר לדון במלחמה אם לא יודעים מה קורה בעזה, בדיוק כשם שאי אפשר לדון בכיבוש אם לא יודעים מה קורה בשטחים. הרצון לא לדעת הוא אנושי, שכן הוא מאפשר לנו להתמודד עם המציאות שאנו חווים בעקבות אירועי אותה שבת מזעזעת, אבל אין לנו פטור. התקשורת לא עושה לנו טובה כשהיא מונעת מאיתנו מידע חשוב. ככל שההדחקה מגיעה מאיתנו, זהו מנגנון של הונאה עצמית שמשמעותו הפוליטית היא תחזוק תיבת התהודה הישראלית תוך מתן צ'ק פתוח לממשלה לעשות בשמנו פעולות ללא כל ביקורת ושיח ציבורי.
- פרופ' אדם שנער הוא חבר סגל בבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
