פוליטיקה היא מדע הכוח. פוליטיקאי חייב לאהוב כוח, לרצות בו, להשקיע שנים כדי להשיג ולשמר אותו. האופן שבו הוא מפרש את הכוח שבידיו יקבע את גורלו. כל פוליטיקאי שמחזיק בכוח שלטוני נע במטוטלת - בקצה האחד שלה תשלוט בו מאניה ובקצה השני דפרסיה. המאניה תגרום לו להגיד "אני הכוח! אני יכול לעשות מה שאני רוצה, ההחלטות שלי בטוחות, המערכות ישמעו לי ויעשו את מה שאני אקבע". הדפרסיה תגרום לו לומר: "אני לא יכול לעשות כלום עם הכוח שלי. אני ראש ממשלה או שר אבל אפילו החלטה פשוטה אני לא יכול לקבל בלי יועצים ועוזרים ופקידים ומשפטנים".
חטאה הגדול ביותר של הממשלה החדשה הוא שהיא קמה במאניה. ההסכם הקואליציוני גורם לחבריה להתנהג כאילו יש אמת אחת ואין בלתה. החוק הוא כלי משחק, המבנה הממשלתי לא חשוב ואפשר לטלטל אותו ולשנות אותו, להמציא תפקידים מיותרים, העיקר שכולם יהיו מרוצים. ביקורת לא מעניינת אותנו. הזהירות מאיתנו והלאה. אנחנו הכוח.
ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שמנהיגים עושים את הטעויות הגדולות ביותר שלהם כשהם במאניה ודווקא את ההחלטות הנכונות והסבירות הם מקבלים בדפרסיה, באזור שבו הם מבינים שהכוח מוגבל, ושיש לו מחירים נוראיים אם נוהגים בו בקלות ראש, ושצריך להתייעץ, ולשמוע אחרים, ולברור בין חלופות.
הנשיא קנדי, לאחר כשלונו במפרץ החזירים והצלחתו הגדולה במשבר הטילים בקובה, נקט מדיניות זהירה מאוד כלפי המשבר המתפתח בווייטנאם. הוא נטה להקשיב לקולות שתמכו בהימנעות מהעמקת המעורבות האמריקנית שם. מחליפו לינדון ג'ונסון, מנגד, היה זהיר הרבה פחות. כבר בימיו הראשונים כנשיא הצהיר שהוא לא יגלה חולשה בווייטנאם. גבורת רגע של אגו מנופח שלימים גבתה מהאמריקנים מחיר בלתי נתפס.
מרגרט תאצ'ר, בימיה הראשונים כראש ממשלת בריטניה, לא היססה להתבטא במונחים צבאיים כלפי המצב בפוקלנד, ולא עבר זמן רב עד שאכן פרצה מלחמה. דונלד טראמפ היהיר והמתנשא הביא טרמפגדיה על עצמו ועל ארה"ב שאיננה עוד כפי שהייתה. פוליטיקאים כאלה ממלאים את ספרי ההיסטוריה תחת הכותרת "מצעדי האיוולת של מנהיגים במאניה".
גם אצלנו לא חסר. גולדה מאיר והצמרת בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. אריאל שרון שהאמין שאפשר לארגן בקלות את הסדר בלבנון ובמזרח התיכון, אהוד אולמרט שהחליט לפתוח במבצע תוך פחות מ-24 שעות (למען הגילוי הנאות - הייתי שם ולא השמעתי קול אחר, ועל כך אני מתייסר), נתניהו שפתח בכהונתו הראשונה את מנהרת הכותל והצית תבערה, אהוד ברק שחשב שהכול אפשרי והביא לאינתיפאדה השנייה.
ממשלת ישראל החדשה מסרבת לזכור את חטאי המאניה. ראש הממשלה כאמור כבר כשל כמה פעמים בחטא הזה ושכח. התנהלות שר החינוך יואב קיש בטקס החילופין במשרד הייתה מאניה. ההחלטה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לבטל את המס על משקאות ממותקים הייתה מאניה. מינוי סגני שרים במשרד ראש הממשלה מעל למותר היה מאניה.
אבל הביקור של איתמר בן-גביר בהר הבית היה אבי אבות חטא המאניה. ילד בגן הילדים יכול להגיד לחבריו "אני יותר חזק". נער בבית ספר יכול להגיד "בוא נראה מי גבר". לשר בממשלה אין את הפריבילגיה הזו. יש לו את האחריות להגיד בדיוק את ההיפך.
עובד יחזקאליואב ניר, סטויואבהתוצאה ידועה מראש: אני מתחייב שכבר בקרוב נתחיל לשלם מחירים איומים על ימי המאניה הראשונים של הממשלה החדשה. אני מתפלל לאלוהים שלא נשלם על כך בחיי אדם. שלא ניקלע למלחמת אזרחים כי חצי מהעם מרגיש שלא סופרים אותו. אני מצפה לנס שימנע אסונות. אבל יותר מכל דבר אחר אני מבקש ומפציר בשרי הממשלה: בבקשה, תפרשו נכון את הכוח שביד שלכם.
זה בסדר להבין שלכוח יש מגבלות; שאם משתמשים בו לא נכון עושים טעויות איומות; שזה בסדר להיות בדפרסיה, במיוחד כשאתם נושאים באחריות שלטונית. ההיסטוריה מוכיחה שההצלחות מגיעות כשהכוח נשלט. מוגבל. האסונות מגיעים כשפוליטיקאים חושבים שהם הכוח. בבקשה מכם, היזהרו. בשביל הביטחון והעתיד של כולנו.
- עובד יחזקאל היה מזכיר ממשלת אולמרט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
