"כשפוטין נואם ב־21 בספטמבר, הוא מעלה שני נושאים. הוא מדבר על סיפוח שטחים באוקראינה, מה שיאפשר לו שימוש בנשק גרעיני אם המערב יתקוף את אדמתו, והוא מכריז על גיוס חלקי של 300 אלף חיילי מילואים", אומר איגור וולקוב כשהוא יושב בסלון של הדירה החדשה שלו בטיבילסי, גיאורגיה - שלושה כיווני אוויר, מטבח קטן וחופש חסר גבולות - ומתאר את השבועיים האחרונים בחייו, מסטודנט לתואר שני במדעי המדינה בסנט־פטרסבורג ועד לבירה הגיאורגית. עריק בפי אחדים, לוחם אנטי־מלחמה או פליט בפי אחרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"עד ההצהרה של פוטין תמיד שמענו על תמיכה בו של שלושת רבעי עם, אבל זה היה מבוסס על כלום. היה הסכם לא כתוב בינינו לבין פוטין: אתה תעשה את המלחמות שלך ותעזוב אותנו בשקט, ופוטין שבר את ההסכם, הוא הביא אותן לדלת שלנו, דרש שנקריב את עצמנו עבור המלחמה שלו אחרי שהבטיח בעבר שלא יגייס מילואים".
ההערכות מדברות על בין חצי מיליון ל־700 אלף גברים רוסים בני־גיוס שנמלטו לגיאורגיה, לארמניה, לקזחסטן, למונגוליה, לטורקיה, לפינלנד ואפילו לאיחוד האמירויות. וגם לישראל. "בפעם הראשונה שפוטין פלש לאוקראינה ב־2014 זה היה רגע מכונן, רגע שבו הוא הבהיר את השליטה המוחלטת שלו בפוליטיקה, במדיה, כמנהיג צבאי, והפלישה הזו, לדעתי, מסמנת את תחילת הסוף". חודש לפני הגיוס, וולקוב נכשל בפעם השנייה בבחירות המקומיות במוסקבה כמועמד של "מפלגת התפוח", המפלגה הדמוקרטית היחידה שנותרה שם. על הטיקט הבחירה שלו כתב את שמו, שם מפלגתו ואת הסיסמה: בעד השלום. אם יכתוב נגד מלחמה יקבל עשירייה בקלבוש.
"זו האירוניה של המלחמה", אומר אלכסנדר לישינסקי, דוקטורנט להיסטוריה של האמנות מסנט־פטרסבורג שגם הוא נמלט לטיבילסי, "היא התחילה עם נשים וילדים שבורחים מהכובש, ואולי מסתיימת עם גברים בריאים שלא רוצים להיות הכובש".
ההכרזה של פוטין הוצגה כהודעה תמימה על "גיוס חלקי". במשרד ההגנה אמרו ש"רק" 300 מאות אלף רוסים בעלי עבר צבאי יגויסו, וכרגיל גייס אותם בעיקר ברפובליקות העניות של מיעוטים אתניים (למשל הטאטארים המוסלמים בקרים היוו 95 אחוז מ־5,000 המגויסים במחוז, למרות שהם מהווים רק 14 אחוז מהאוכלוסייה). ההפגנות בערים הגדולות היו נרפות. "אף אחד לא מעז להוציא את הראש שלו לרחובות ולהפגין נגד המלחמה ונגד המשטר. אף אחד לא רוצה לקבל קנס או להיעצר ולקבל מאסר של עשר שנים בכלא לפי החוקים החדשים", אומרת מריה קוזנצובה דוברת פרויקט זכויות האדם OVD Info.
בינתיים שמועה רדפה אחרי שמועה. פתאום התברר שיש סעיף בחוק הגיוס שמאפשר לפוטין לגייס 1.2 מיליון חיילי מילואים, התמונות המחרידות של הרוגי המלחמה הרוסים מהמתקפה האוקראינית ריצדו על המסכים, הגיוס התחיל עוד בערב שאחרי ההכרזה והתקיים תחת כאוס מוחלט: חולים, מבוגרים, אנשים בלי שום עבר צבאי גויסו באישון לילה. מפגינים נלקחו לתחנת המשטרה וקיבלו בתא החקירה צו גיוס. במחוזות מסוימים הוחזרו לבתיהם מחצית מהמגויסים.
"לא למדתי לקח: לפני המלחמה גם אמרתי שלרוסיה ולפוטין אין את המשאבים לפלוש, וגם בשלושת הימים הראשונים חשבתי שלרוסיה אין את האמצעים לגייס. ב־26 לספטמבר אמא שלי התקשרה אליי באמצע הלילה ואמרה לי שסוגרים את הגבולות ושאני חייב לצאת", נזכר וולקוב, "קניתי כרטיס לקווקז במחיר אסטרונומי, לקחתי את המזוודה הכי קטנה כדי שאחשוב שאני תכף חוזר, שמתי בגדים, לפטופ, ספר, נעליים, ג'ינס. מדהים באיזו מהירות ולאיזה גודל החיים שלך יכולים להסתכם".
7 צפייה בגלריה
''כשנכנסתי לגיאורגיה הרגשתי כאילו ירדו לי עשרה קילו של פחד''. איגור וולקוב
(צילום: אלבום פרטי)
"בקווקז מצאתי חבר בשם מקסים ויחד התחלנו את המסע. לקחנו טקסי שדרש מאיתנו מחיר שערורייתי אבל אמר לנו שזה כולל טיפול שלו בבקשות שוחד והצגת ניירות למשטרה במחסומים, אבל לא היו שום מחסומים. הוא עצר עשרות ק"מ מהגבול והתחלנו ללכת יחד, ארבע־חמש שעות הליכה. שלוש־ארבע מעלות, ואתה כל הזמן מזיע מפחד מורט עצבים. מדברים בלי הפסקה, על הטרגדיה של הדור שלנו שפוטין לקח כבני ערובה, על העובדה שאנחנו פטריוטים שרוצים שאוקראינה תנצח כי ניצחון של אוקראינה הוא בעצם ניצחון לרוסיה. מדברים ומדברים, ומתישהו אני מבין שאני והוא חייבים לדבר כדי שהפחד לא יטפס וישתק אותנו. אנחנו בורחים מהמדינה שלנו! עריקים!! ואז אנחנו מגיעים לכביש של הגבול ושם יש מראה שלא ייאמן בכלל: טור של 15 קילומטר של מכוניות, מכוניות ואופניים זרוקים. אבות שעוזבים את המשפחות שלהם באוטו ומבטיחים להיפגש מעבר לגבול כי הם חייבים להספיק לפני שסוגרים את הגבולות. אנחנו הולכים חמש שעות בלי מים, אוכל, שירותים. מגיעים לגבול ומחכים שמונה שעות בגבול הרוסי ותשע שעות בגבול הגיאורגי. כשנכנסתי לגיאורגיה, ואני מרגיש כאילו שירדו לי עשרה קילו של פחד שהצהרתי עליהם במכס. ובמקום פחד יש רק תחושה חמימה ונעימה של חופש ותקווה".
איגור וולקוב: "אני לא יודע אם עוד אראה את אמא שלי. ואני לא חושב שפוטין ייפול. אנחנו כבר לא נפיל אותו. אנחנו רק יכולים לזרוע את הקרקע אחריו, כדי שלא יחזור המקרה הזה"
טביליסי היא עיר למודת רוסים נסים. יש כבר כמה אלפים מהסיבוב של מארס כשהתחילה המלחמה. יש קהילה, בתי קפה, דיור, הוותיקים מסבירים לחדשים על ההתאקלמות. אין באמת מחסום שפה ואין צורך בוויזה (הרוסים יכולים להישאר 30 יום ועוד 60 עם אישור מיוחד, אבל הרשויות המקומיות כבר הבהירו שלא יערימו עליהם קשיים). המקומיים מקבלים אותם בהתלהבות. התפוסה במלונות ובתי האוכל מלאה. אלו מהגרים "טובים" בעיני המקומיים, הרבה יותר דאגו שם מהזליגה מאפגניסטן.
"יש כבר שתי אוכלוסיות שונות של פליטים רוסים", אומרת אנסטסיה בורוקובה, עורכת דין והמייסדת של ארגון ARK שמסייע לפליטים רוסיים להסתגל למקום החדש. "הפליטים הוותיקים הם אלו שברחו מיד בתחילת המלחמה - בעיקר עיתונאים, אקטיביסטים, מתנגדי משטר. הגל הנוכחי הוא אלו שישבו בבית וראו את המלחמה בטלוויזיה ולא היה אכפת להם מכלום עד שהמלחמה הגיעה אליהם".
אין לכם כעס עליהם, שפתאום הם נזכרו?
"בוודאי שיש מטענים, אבל עכשיו אנחנו עסוקים בלגייס אנשים חדשים למאמץ האנטי־מלחמתי".
הארגון של בורוקובה עוזר גם הוא לפליטים החדשים במציאת דיור, פתיחת חשבון בנק, השגת סלולרי וכל ההתחלות. אפילו ייעוץ פסיכולוגי בעזרת 70 פסיכולוגים מתנדבים. ARK עושים זאת בכל המדינות עימן יש לרוסיה גבול או שעדיין מאפשרות טיסות ישירות לרוסיה. המדינות הבלטיות ופולין כבר הודיעו שלא יאפשרו לרוסים שברחו מרוסיה להיכנס לארצן. ראשי ליטא ואסטוניה התבטאו בחריפות לפיה, "הרוסים אחראים כאזרחים למעשיה של ארצם. אנחנו לא נשתף פעולה עם מי שבורח, שוב, מהאחריות שלו ומנסה למצוא מקלט במקום להילחם נגד פוטין מהבית". פינלנד פתחה את שעריה בתחילה לכמעט עשרת אלפים רוסים ביום אבל החליטה להגביל את הכניסה אליה. מאות אלפים הגיעו לקזחסטן, עשרות אלפים לארמניה, לקירגיסטן ואפילו למונגוליה.
7 צפייה בגלריה
עוזרת לפליטים החדשים במציאת דיור, פתיחת חשבון בנק והשגת סלולרי. אנסטסיה בורוקובה
(צילום: אלבום פרטי)
"אני לא כועסת על המדינות הבלטיות ופולין", אומרת בורוקובה, "להפך, אני מבינה אותן. מדובר במדינות קטנות שמסה כזו של פליטים יכולה לערער את הביטחון שלהן. חוץ מזה שמדובר במדינות שחוו את נחת זרועו של האימפריאליזם הרוסי, גם אני הייתי חוששת במקומן".
"אני מאמין שנהיה פה שנה לפחות", אומר וולקוב, "אני לא יודע אם עוד אראה את אמא שלי. ואני לא חושב שפוטין ייפול, אלא אם כן האליטות יפילו אותו, יבינו שהוא לא טוב בשבילם. אנחנו כבר לא נפיל אותו. אנחנו רק יכולים לזרוע את הקרקע ברגע שהוא ילך, כדי שלא יחזור המקרה הזה. אנחנו לא רק הקורבנות של פוטין, אלא גם הקורבנות של השלטון הסובייטי שלקח מהאנשים את היכולת השיפוטית, את ההבנה של חברה אזרחית. הם תומכים בו לחלוטין, אבל מתישהו הוא והם ייעלמו, ואז אנחנו נחזור. אנחנו יודעים שזה גם יכול לקחת עשר או 20 שנה.
"כולנו פטריוטים רוסים, אבל כולנו רוצים שהאוקראינים ינצחו. זו לא מלחמה שלנו, זו מלחמה של דיקטטור מטורף. יש לנו סלוגן: 'רוסיה היפה של העתיד'. זה המוטו של הרבה אנשים, המקום שבו אנחנו רוצים לחיות בו. מעיין התקווה שלהם. אנחנו לא רוצים לחשוב פעמיים לפני כל מילה שאנחנו מוציאים וכל ווטסאפ שאנחנו שולחים. אנחנו חיים תחת טרור, ואף אחד במערב לא בא להציל אותנו".
"ב־21 לספטמבר, היום שבו פוטין נואם את נאום הגיוס והסיפוח", נזכר הדוקטורנט לישינסקי ממקום מושבו בטביליסי, "מגיעות לי בדואר מעטפה וחבילה. במעטפה יש זימון לקונסוליה האיטלקית בסנט־פטרסבורג ב־26 לספטמבר לגבי ויזה שעבדתי עליה הרבה זמן. אני הומו וכבר הרבה זמן שאני רוצה לעזוב את רוסיה.
"אבל אמרתי שאין סיכוי שאני עוזב עכשיו, לפני קבלת הוויזה. עבדתי עליה המון זמן. בחבילה השנייה יש מתנה שקניתי לעצמי ליום הולדת שלי שהוא ב־24 לספטמבר. אני יושב בבית ומרגיש שאני בהתמוטטות עצבים ודיכאון יותר גרוע מהדיכאון הרגיל של ששת החודשים האחרונים, שאני יודע שאני חייב לעוף מפה אבל אני מתעקש על הוויזה. גם אני, כמו כולם, שכחתי בקיץ שיש מלחמה.
"בבוקר של יום ההולדת שלי, הורדתי מזוודה וארזתי דברים לכמה שבועות וקניתי כרטיס. פתחתי את החבילה. היו שם תמונות סטילס ישנות שלי. מתנת יום ההולדת שלי לעצמי. החזקתי אותן והתחלתי לבכות בלי שליטה, לא יכול לעצור. אחרי זה עליתי על טיסה, אוטובוס ואחרי 30 שעות הייתי בטביליסי".
7 צפייה בגלריה
''המלחמה התחילה עם נשים וילדים שבורחים מהכובש, ומסתיימת עם גברים בריאים שלא רוצים להיות הכובש''. אלכסנדר לישינסקי
(צילום: אלבום פרטי)
הוא לא יודע אם יחזור, אפילו אם פוטין יופל. "חלק מהבריחה שלי היא שאני לא רוצה להרוג אף אחד, ואני בטח לא רוצה להילחם עבור מדינה שלא מכירה בזכויות שלי, שגורמת לי להרגיש בסכנה או שהיא מפחדת ממני. אני יודע שכשיתחילו צרות צבאיות, המשטר יפגע קודם כל בחלשים. במיעוטים, בעניים, בהומואים. אני מרגיש עכשיו כמו הגרמנים שהיו צריכים רק לשרוד את הנאצים ולחכות שהרוסים ובעלות הברית יצילו אותם. זו לא השוואה סתמית: גם אני מתבייש בלאום שלי. הוא גרם לי להרגיש אשם במשהו שלא עשיתי. הוא נתן לי אופציה של כלא או מלחמה, ואת הידיעה שגם מהכלא יגייסו אותך. ואני הייתי עושה הכל כדי שלא יגייסו אותי. הכל. רוסיה היא טרגדיה. אין שום סימן לדמוקרטיה פוליטית. כולם מכורים לתעמולה. מדברים על עצמם בתור קורבנות כי הסנקציות מונעות מהם לקנות חולצה ב'זארה'.
"אתה יודע למה בכיתי לפני שעזבתי?", הוא מתחיל לבכות שוב. "כי פתאום ראיתי את עצמי בין כל הפוליטיקה והמלחמה והאסטרטגיה, ופתאום גיליתי את עצמי, את הסיפור הקטן שלי כעוד לוזר בין כל מפסידני המלחמה. אין לנו חיים לחיות".
וחלק מהבורחים נמצאים ממש פה, בישראל: סיפור הבריחה של דניאל יופה בן ה־26 נשמע כמו תסריט מוגזם של סרט מתח, אבל הוא התרחש במציאות רק לפני שבועיים, וכולל שני מעברי גבול, וארבע מדינות.
אבל עוד לפני כן, יופה הוא סיפור על ישראלים ממוצא רוסי ששמרו על קשר עם מולדתם ועכשיו נמצאים בסכנה ממש להישלח לחזית: הוא עלה לישראל בשנת 2011 כנער בן 15 שנה במסגרת פרויקט נעל"ה, נקלט, למד עברית ובשנת 2015 התגייס לחיל הים. שנה אחרי השחרור הוא הכיר את זוגתו שחיה ברוסיה וב־2019 התמקם איתה בסנט־פטרסבורג: "התוכנית שלי הייתה לחיות עם בת הזוג, ולעזור לאבא שלי, שעדיין חי ברוסיה, לעלות לישראל". אחרי כמה חודשים פרצה הקורונה, וכל התוכניות נתקעו. דניאל נשאר שם, לימד ילדים ישראלים תכנות מרחוק באמצעות קורסים מקוונים, והמשיך לקדם בקצב איטי את תוכניותיו.
"עד 2022 הכל היה בסדר אבל בפברואר כשהתחילה המלחמה, החלטנו אני והחברה שאני צריך לחזור לישראל ושהיא צריכה לבוא יחד איתי. באפריל התחתנו ומאז התחלתי לארגן מסמכים לקראת העלייה שלה. בגלל המלחמה הכל לקח המון זמן". בתחילת ספטמבר נותר לבני הזוג מסמך אחד אחרון שחיכו לו, אבל אז החלו השמועות על גיוס מילואים קרוב. "פתאום ב־21 בספטמבר הכריזו שמתחילים את הגיוס", אומר יופה, "אתה מתחיל לשמוע עוד ועוד סיפורים על אנשים שלא נותנים להם לצאת מרוסיה. אנשים שאמרו להם בגבול, 'אתה לא יכול לצאת כי יש מכתב שמחכה לך בלשכת גיוס'. זה הכניס אותנו ללחץ רציני ובמשך כמה ימים חשבנו מה לעשות. יומיים אחרי ההודעה אבא שלי ובת הזוג אומרים לי, 'אתה חייב לעוף מפה כמה שיותר זריז'".
יופה קנה מיד כרטיס לאוטובוס שיצא למחרת בבוקר מסנט־פטרבורג לטאלין בירת אסטוניה וכרטיס טיסה משם לתל־אביב. הוא הגיע עם האוטובוס למעבר הגבול של אסטוניה בחשש כבד ודווקא בקרי הגבול הרוסים העבירו אותו בצורה חלקה. יופה נשם לרווחה אבל לא העלה על דעתו שדווקא האסטונים יעשו בעיות. "אני מגיש להם את הדרכון הרוסי שלי והם אומרים לי, 'אתה לא יכול לעבור. מלפני ארבעה ימים אנחנו לא מכנסים גברים בעלי דרכון רוסי'. אמרתי, 'אין בעיה' והגשתי להם את הדרכון הישראלי. הם מסתכלים, אומרים לי 'איך נכנסתי לרוסיה? אין לך חותמת'", וכאן יופה הבין שהוא בבעיה.
השוטרים במעבר הגבול האסטוני עיכבו אותו וישראלי נוסף שהיה איתו על האוטובוס לטאלין, והנהג החל לאבד סבלנות. "ברגע מסוים, הנהג שהמתין רק לנו, הלך בעצמו לנציגים של משמר הגבול כדי להבין מה נסגר ואחד מהם אמר לו שיש כמה מהנוסעים שלו שלא יכולים להמשיך. הנהג ביקש שמות ופתאום הוא בא אליי עם רשימה שיש בה שני שמות, אני והישראלי השני, והוא אומר, 'אתם לא ממשיכים איתנו לטאלין. אני נסעתי, ביי'. הוא עולה על האוטובוס, מתניע ופשוט בורח לנו. אני רואה איך הוא עובר את המחסום, סוגרים אחריו את הגבול ואני מבין שאין לי אוטובוס, אין לי טיסה ואין לי יכולת להיכנס לאסטוניה. העובדים בגבול אמרו לי שוב ושוב שאני צריך להמתין, עוברת שעה, שעתיים, שהם מבררים ואני מחכה".
היית בלחץ?
"בטח שהייתי בלחץ. זה שעתיים וחצי שאני לא יודע מה הולך להיות עם החיים שלי".
דניאל יופה: "איתרתי נהג מונית שהיה מוכן להגיע לגבול בחצות. במשך שבע שעות עוכבתי בקור של שלוש מעלות. הנהג סירב להפעיל חימום ברכב כדי לחסוך בסולר"
בשלב כלשהו, באמצעות טלפון ישראלי שהיה ברשותו, הוא החל להתקשר לחברים בארץ ולחדר המצב של משרד החוץ. "אני בשיחות עם משרד החוץ, אומר להם, 'אני נמצא בגבול עם אסטוניה, לקחו לי את הדרכון ולא נותנים לי להיכנס'. הם אומרים לי, 'לפי ההסכמים בין המדינות הם לא יכולים שלא להכניס אותך', ואני מנסה להסביר את זה לאסטונים בגבול. ואז קורא לי איזה בחור על מדים מגיש לי מסמך שאומר שאסורה עליי הכניסה לאסטוניה, ואומר לי, 'תחזור בחזרה לרוסיה, מה אכפת לי'".
יופה והישראלי הנוסף שהיה איתו חוזרים אחורה ונעמדים בשטח שאורכו כ־200 מטרים שבין הגבול הרוסי לאסטוני ומבינים שחזרה אחורה לרוסיה יכולה להיות גיוס בכפייה למלחמה שאיש לא יודע מה יהיו תוצאותיה. בתפר הזה שבין שתי המדינות יופה מתקשר שוב למוקד של משרד החוץ. הלחץ גובר כשפקחי הגבול של שני הצדדים מאיצים ביופה לעזוב את השטח הניטרלי ואומרים לו שהוא לא יכול להישאר בו. "פתאום מתקשרת אלינו הקונסולית של ישראל באסטוניה ומציעה לנו לחזור לרוסיה ולחצות ממנה את הגבול פינלנד. אמרתי לה שאני מפחד מאוד מהגיוס, והיא עושה כל מיני בדיקות. בסוף כולנו מבינים שאין ברירה ואנחנו מתקרבים לגבול הרוסי".
כעת היה יופה במצב בעייתי שבעתיים שכן בקרי הגבול הרוסים ראו שהוא לא הוכנס לאסטוניה ועכשיו הוא מבקש להיכנס בחזרה לרוסיה. "הם שואלים אותנו, 'מה קרה?' אמרתי להם, 'אין לי מושג' והצגתי את המסמכים של איסור כניסה לאסטוניה".
יופה החל בנסיעה בת חמש שעות לגבול רוסיה־פינלנד והגיע למעבר גבול שמאפשר חציה ברכב בלבד. "איתרתי נהג מונית שהיה מוכן להגיע לגבול עם פינלנד כשהשעה הייתה כבר 12 בלילה. במשך שבע שעות עוכבתי בגבול הרוסי בקור של שלוש מעלות. נהג המונית שניסה לחסוך בסולר בשל עליית המחירים, סירב להפעיל חימום ברכב". בסוף ההמתנה הארוכה הזו, יופה נשם לרווחה כשהותר לו לחצות את הגבול לפינלנד, שעתיים נוספות הוא עוכב בצד הפיני עד שתלאותיו הסתיימו סופית והוא נכנס בבטחה לאיחוד האירופי אחרי 24 שעות מורטות עצבים.
7 צפייה בגלריה
''אתה יודע שכל שנייה יכולים לעצור אותך. זה האח הגדול''. מעצר מפגינה במוסקבה
(צילום: AFP)
הצלחת לברוח ועכשיו אתה מבין שלעולם לא תוכל לחזור יותר לרוסיה, כן?
"אני לא יודע אם לעולם או עד שהשלטון נופל. בכל מקרה זה לא שאני כל כך רוצה לחזור. רציתי לעזור לאבא שלי. גם ככה רצינו לעזוב מתישהו אבל לא רצינו לרסק ביום אחד את כל החיים שבנינו, אבל זה מה שקרה".
בת הזוג שלך הצליחה גם לצאת?
"לא כי היא נמצאת עם אמא שלה ואח שלה שלא רוצה לעזוב ומשוכנע משום מה שלא יגייסו אותו".
מה מצב הרוח ברחוב הרוסי בחודשים האחרונים, חושבים שם שלאוקראינה יש סיכוי לנצח במלחמה?
"בוודאי, עם כל הבלגן שקורה בצד הרוסי, בטח שלאוקראינה יש סיכוי. רוב האנשים שאני מכיר הם נגד המלחמה. כל מי שאני מכיר אומר שזה חארטה, שזה לא לעניין, שזה לא בסדר המלחמה הזאת ושרק נסבול מזה והמדינה מתרסקת עכשיו גם מהסנקציות. אנשים גם אומרים, 'מה עושים לאוקראינים? זה העם האח שלנו'. אנשים ממש בשוק. בחצי שנה האחרונה אתה רואה אנשים עצובים. לפעמים אתה מרגיש שאפילו מוכרת בחנות פרחים או מישהי שמוכרת קפה, אתה מתחיל לדבר איתה והיא מדברת איתך על הכל. אנשים לחוצים".
ויש כאלה שבעד?
"בטח. הם שמים את הסימון הזה של ה־Z על הרכב. זה בדרך כלל אנשים עם כסף, שמרוויחים טוב והם נוסעים ברכבי יוקרה. הם אומרים שהם בעד פוטין ושיגמור כבר את הנאצים באוקראינה. אבל לפי מה שאני רואה, החודש האחרון עם הכוח של אוקראינה שכובשת בחזרה, גם אלה מתחילים לשאול שאלות, 'אם אנחנו כאלה חזקים, למה אנחנו לא מצליחים?'"
מריה לשנה, 26, במקור מסנט־פטרסבורג, היא אקטיביסטית פוליטית, אחראית על כספים וארגון בארגון זכויות האדם VESNA. היא עזבה את רוסיה במארס, קצת אחרי תחילת המלחמה. אחרי שהות קצרה בגיאורגיה עברה לארמניה. "רדפו אחרינו אחרי ההפגנות הראשונות כשהתחילה המלחמה", היא אומרת, "בגלל שאני מגייסת את התרומות אז יושב אצלי מידע מאוד מסווג שהמשטר רוצה לשים עליו יד. אני לא רואה איך אני חוזרת לרוסיה. אני אחזור רק אם המשטר נופל, אבל אני לא רואה את זה קורה בקרוב. עדיין אפשר לעשות אקטיביזם אונליין. לארגן הפגנות, לתאם חומרים. אנחנו יודעים איך להביא את התקשורת לתמונה".
לפוטין יש מיליון האקרים, איך הוא לא מוריד אתכם.
"הוא ניסה, אבל קשה להוריד ארגון. האתר שלנו תמיד תחת מתקפה, מה שאומר שאנחנו מציקים להם. ואנחנו מתקיפים חזרה. יש לנו שתי אופציות: לשתוק ולחיות את חיינו, או להיות יותר אגרסיביים בלי אלימות. להמשיך".
את לא פוחדת?
"אנחנו פוחדים. הם מקפיאים את חשבונות הבנק שלנו, יש לחץ על המשפחות שלנו. הם משתמשים בארסנל. אבל צריך יותר כדי להשתיק את האמונה שלנו. המשטרה באו פעמיים לבית שלנו, ודיברו עם השכנים ושאלו אם אני טרוריסטית. הם עושים פשיטות על קרובי משפחה של כל חברי הארגון. זה מאוד מפחיד בשבילם כי זה עם נשק, ומשכיבים אותם על הרצפה. ואז לוקחים ראיות כמו טלפונים, מחשב. ההורים שלי אומרים לי לפעמים להפסיק. זו מערכת יחסים מסובכת. אבא שלי הוא פרו־פוטין שחושב שאני בוגדת. אמא שלי עצובה שהיא לא רואה אותי לארוחות ערב יותר. בכל ארוחת ערב יש ויכוח פוליטי ביני לבין אבא שלי. אנחנו מעבר לצעקות. יש אכזבה דוממת מהאחר.
מריה קוזנצובה: "איזו מוטיבציה יכולה להיות להילחם בצבא שמוגדר כעונש? המשטר מעמיד את זה כתוכנית הבראה: אתם נאצים, ואנחנו נתקן אתכם על ידי גיוס למלחמה"
"מאז הנאום שלו הרבה השתנה, כי החברה השתנתה. לפניו, המלחמה הייתה משהו שקורה באוקראינה, אבל הגיוס דפק להם על הדלת, וכולם פתאום בסכנה להיות מגויסים לקווי הקרב. הם לא היו קהל היעד שלנו, אבל הם עכשיו קהל היעד, כי אנחנו צריכים לגייס אותם אלינו. הם אולי החלק הכי גדול של החברה הרוסית, אנשים לא פוליטיים, אבל כשאתה יכול לאבד את הבן, הבעל, האבא, את עצמך, אז זה נהפך למשהו קיומי. ולשם אנחנו מגיעים. מציעים להם איך להימלט מהגיוס בצורה חוקית, עוזרים להם להתאקלם במקום חדש".
VESNA הוא היום ארגון זכויות האדם הגדול ברוסיה, עם מאה אלף מנויים בערוץ הטלגרם שלו. אלפים מהם נסעו מבית לבית בשבועיים האחרונים ועזרו למי שפיקפק לצאת מהפקפוק ולברוח. הם מצאו להם כרטיסי זולים לרכבות ולמטוסים, מה להגיד במחסומים, איפה לעבור. חלק מהאנשים הללו, אומרת לשנה, מעולם לא היו מחוץ לרוסיה. גם את בורוקובה מארגון ARK רוצה המשטר הרוסי לשים בכלא. בנובמבר 2021 היא עברה לקייב ואז לגיאורגיה. "יש פה הרבה תחושות ברורות של בדידות וזרות או אנשים שנושאים את האשמה של המלחמה", היא אומרת, " ויש גם הרבה אנשים שכל החיים שלהם פחדו לדבר, הרגישו שהם משונים. ופתאום הם במקום שבו כולם כמעט חושבים כמוהם".
"ברוסיה היו תקופות הרבה יותר סוערות מבחינת הפגנות", אומרת מריה קוזנצובה, דוברת של ארגון זכויות האדם OVD Info "אחרי המאסר של נבלני היו 19 אלף עצורים ובתחילת המלחמה היו 16 אלף עצורים. עכשיו כולם פוחדים להפגין, וגם בגלל שיש חשש שמהכלא אתה הולך לקו החזית.
7 צפייה בגלריה
''הבחירה היא ללכת להפגנה ולכלא או ללכת למלחמה ולהרוג אוקראינים''. מריה קוזנצובה
(צילום: אלבום פרטי)
"אחרי הגיוס היו 2,500 מעצרים. מספר עצום. אז היו הרבה נשים, וכיוון שאותן אי־אפשר לגייס, אז מפשיטים ותוקפים אותן מינית, כולאים נשים בהיריון או אחרי לידה. היו הרבה מעצרים בערי לוויין ובאוכלוסיות מיעוטים. כולם נרדפים, אם אתה מרים דגל אוקראינה, כותב משהו בפייסבוק או אומר לא למלחמה, אתה יכול ללכת לכלא. יש עורכי דין שמגיעים לדיון ומקבלים צו. זה מטורף!! פוטין הגדיר עכשיו כעונש האולטימטיבי: לשרת בצבא. איזו מוטיבציה יכולה להיות לבן אדם להילחם בצבא שהמדינה שלו הגדירה אותה כעונש? המשטר מעמיד את זה כתוכנית הבראה: אתם נאצים, פשיסטים, בוגדים ואנחנו נתקן אתכם על ידי זה שנשלח אתכם למלחמה.
"יש אווירת טרור. הבחירה היא ללכת להפגנה ולכלא או ללכת למלחמה ולהרוג אוקראינים. אנשים יוצאים להפגנות בעיקר באזורים של מיעוטים אתניים כמו דאגסטן, כי אנשים הבינו שזו הדרך היחידה להציל את האבות, הבעלים והבנים שלהן.
"יש לממשלה הזו אמצעים טכנולוגיים הכי מתקדמים כדי לאתר אנשים בהפגנות או ברשתות החברתיות ולרדוף אותם. הם מאוד טובים במה שהם עושים, ואתה מודע לזה שכל שנייה יכולים לעצור אותך. זה האח הגדול. זה איום ונורא לחיות ככה. המצב הזה הוא מצב קיים כבר יותר מ־20 שנה, השנים שלו בשלטון. במערב לא היה אכפת מזה הרבה שנים, ואנשים פתאום מופתעים ושואלים למה לא הפגנו עד עכשיו. צעירים לא מאמינים שמשהו ישתנה בשנים הקרובות, שהאפשרות הכי טובה עבורם היא לעזוב. כל מי שעוזב יודע שהוא לא יחזור בזמן הקרוב. שזה כרטיס בכיוון אחד. שום תקווה. אנחנו לא יודעים דבר על העתיד, רק שזה יהיה גרוע יותר".
הבריחה הזו, בין השאר לטורקיה, מדינה חביבה על תיירים רוסים וגם משקיעי נדל"ן מהמדינה, הזכירה לרבים את האלפים שברחו לטורקיה מפני הבולשביקים במהפכת 1917. אבל זו עזיבה מסוג אחר. "חברים שלי מהאוניברסיטה היו מתנדבים לתרום דם כמעט מדי שבוע", אומר וולקוב, "בשבועות האחרונים הם נדרשו לתרום עוד ועוד דם, גם כאלו שיש להם סוג דם רגיל. אם אתה לא טיפש, אתה עושה אחד ועוד אחד, ומחבר את זה לגיוס מילואים ומבין שילקוט השקרים של פוטין עדיין מלא. אבל עכשיו אף אחד לא מוכן להקריב את החיים שלו, ולא את יד ימיו שלו בשביל המלחמה. כל מי שיש לו שכל בקודקוד לא מוכן לירות באח האוקראיני שלו. למזלו של פוטין, ברוסיה יש הרבה בורות".
יש שמועות שהרוסים כבר הנחיתו מטוסים בבלרוס כדי להחזיר את העריקים שעוברים דרך שם. האיחוד נעל את שעריו מלבד מקרים הומניטריים דחופים של רדיפות פוליטיות. בערים ברוסיה שוטרים עוצרים עוברי אורח, שואלים אם יש להם צו גיוס, ואם הם נענים בשלילה, מחרימים מהם את תעודות הזהות, מגישים להם צו ומעלים אותם למשאיות או רכבות למרכזי האימון. חלק מהמגויסים במצב רפואי חמור, עם סרטן, עיוורים בעין אחת. כאוס מטורף. פאניקה. גיוס מלא נראה כמו צעד בלתי נמנע. אדם אחד ירה על מרכז גיוס בסיביר, 17 התקפות בבקבוקי תבערה נערכו על מרכזי גיוס ברחבי המדינה. איש אחד העלה את עצמו באש, טופל ונעצר מיד.
ובינתיים, בגבולות, מאות אלפי רוסים בגיל צו הגיוס, תיק גב על היד, מבט אבוד בעיניים. העריקים של הגיוס הראשון מאז מלחמת העולם השנייה. לאף אחד מהם אין מושג מתי יחזרו. בינתיים הם לא מסתכלים לאחור. הם קנו כרטיס בכיוון אחד, במחירים מופקעים, אבל עם חופש כלול. "לברוח מרוסיה זו הדרך היחידה שאני יכול לעזור לאוקראינה ולרוסיה עכשיו", אומר וולקוב, "האינסטינקט הרוסי הוא קודם כל לברוח, להתחבא, לדחוף את הראש בחול. אולי אחרי זה תבוא ההתאגדות".
פורסם לראשונה: 07:42, 07.10.22
