המשפט החוזר של רומן זדורוב יחל בעוד חודש בדיוק, 12 באוקטובר, ויעסוק בעיקר בראיות החדשות בתיק - שבית המשפט העליון הורה לבחון. לצידן יש עוד רשימה ארוכה של ראיות אחרות שכבר הוצגו בבית המשפט והביאו להרשעתו ברצח תאיר ראדה. אלה הראיות המרכזיות במשפט זדורוב, וזה מה שחשבו עליהן שופטי בית המשפט העליון.
ראיה מרכזית שהובילה למשפט החוזר היא חוות דעת ביחס לעקבת נעל שהתגלתה על מכסה האסלה בתא שבו נרצחה ראדה, עקבה שאינה שייכת לזדורוב או למי שנכחו בזירה לאחר גילוי הגופה, ואשר עליה נזל דם המנוחה. ייתכן כי העקבה הוטבעה בזמן הרצח או בסמוך לו. אם תתקבל עמדת המומחים מטעם זדורוב, יהיה קושי להצביע עליו כמי שרצח וייווצר ספק סביר באשמתו.
ראיה נוספת היא כתם דם של ראדה שהתגלה על מתקן נייר הטואלט בתא השירותים השלישי, הסמוך לתא השני שבו נרצחה. הראיה עשוי לחזק את התזה ולפיה הרוצח נמלט מן התא השני לאחר שזה נסגר מבפנים ומשם אל התא השלישי והחוצה. מסלול זה עומד בניגוד למסלול ההימלטות שזדורוב הדגים בשחזור שערך.
ייתכן שבית המשפט יבחן גם את ההשלכות, אם יש כאלה, של שערה שנמצאה בזירת הרצח, הנושאת DNA מיטוכונדרי. בית המשפט אף רמז לפרקליטות לבחון את ראיותיה האחרות בצורה שונה.
הראיות המרכזיות: הודאות ושחזור
לצד הראיות החדשות, ישנן ראיות שמסבכות את זדורוב וכבר הביאו להרשעתו בתיק. שלוש הראיות המרכזיות הן הודאה של זדורוב בפני מדובב, הודאה בפני החוקרים ושחזור של הרצח.
כל שופטי העליון, כולל השופט יורם דנציגר שבחר לזכותו מחמת הספק, מצאו כי התוודותו והודאותיו של זדורוב – בפני המדובב, בפני החוקרים, ובמסגרת השחזור – הן בעלות משקל רב, מכילות מידע מוכמן רב (מידע שידוע רק לרוצח האמיתי) ומתיישבות עם ממצאים שונים שנמצאו בזירת הרצח, וכי כל אחת מהראיות הללו עצמאית.
אילנה ראדה: " כולם פה משוכנעים שזדורוב הוא הרוצח"
(צילום: אביהו שפירא)
עם זאת, דנציגר חשב שיש לייחס משקל מסוים לאי-דיוקים שנפלו בגרסת זדורוב, שיש בהם כדי לעורר ספקות. דנציגר ציין את העובדה שבעת השחזור חלף זדורוב על פני זירת הרצח והתכוון לפנות לקומה שמעל. רק אחרי שהשוטרים שליוו אותו עצרו, הוא הצביע על חדר השירותים הנכון.
לגבי המדובב, נמצא כי משקלה של ההתוודות בפני המדובב הוא רב. שופטי ההרכב הסכימו כולם כי זדורוב דיבר "בשני קולות", תוך שאת ההתוודות הוא עשה בלחש, ואילו בקול רם אמר כי הוא "נקי" וכי "הוא מקווה שבית המשפט יקבע את חפותו".
בין היתר אמר זדורוב למדובב: "עשיתי טעות, לא היו עדים בזה אני בטוח. עשיתי טעות שלא ניקיתי את הדם בשירותים". על הסכין אמר: "אני חושב שטפטף מהלהב, את הלהב שטפתי וזרקתי. דם היה רק עליו", ואז הוסיף: "היא (תאיר ראדה – ג"מ) הסתובבה והתחילה 'רוסי... לך תזדיין', משהו כזה. אני התעצבנתי, שמתי אוזניות שלא יהיה עליהן כלום, עליתי למעלה. היא נכנסה לשירותים, אני נכנסתי, אני עשיתי שני צעדים אחריה".
על המכנסיים שלבש אותו יום ונעלמו הסביר זדורוב שחשש שנותרו עליהם כתמי דם. "אולי כמה טיפות, אני אמרתי שזרקתי, למה לקחת סיכון", אמר זדורוב למדובב. "אני יודע שבשירותים דרכתי על הדם כנראה". זדורוב הסביר מפורטות למדובב על מבנה העורקים והוסיף בלחש: "הייתי צריך למהר, ולא לאנוס, מהר שלא יראו אותי ולהמשיך לעבוד".
בקול רם אמר זדורוב למדובב כי "אני יודע שאני לא אשם ואנסה להוכיח". בין היתר הוא הדגים למדובב את שיסוף הגרון בשתי הנפות סכין. "הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום, את כל הראיות ניקיתי", אמר.
לגבי הודאותיו, כל שופטי העליון התרשמו מכך שערכי האמת אינם נר לרגליו של זדורוב. לצד ההודאות הללו ישנן ראיות חיצוניות רבות: הפרטים המוכמנים שידע זדורוב ושהיו ידועים רק לרוצח, שעמדת הרוב בעליון הסתמכה עליהם כחיזוק ראייתי המכונה "דבר מה נוסף".
זדורוב ידע שלא ניתן לנעול את תא השירותים מבחוץ כי המנעול היה מקולקל. עובדה זו לא הייתה בידיעת החוקרים בעת שמסר אותה. הוא גם ידע כיצד הונחה ראדה וכי עמדה כאשר צדודיתה פונה לרוצח (ולא כאשר היא ניצבת עם גבה אליו). נתון זה עלה בקנה אחד עם חוות הדעת של הזיהוי הפלילי, שניתנה רק לאחר הודאתו.
זדורוב גם ידע על מיקום תא השירותים שבו נרצחה ראדה (התא השני) בעת השחזור. פרט זה נמצא כבעל משקל גבוה על-ידי השופט דנציגר, ולדעת שופטי הרוב משקל בינוני, משום שהיו ארבעה תאים בלבד.
כמו כן, זדורוב ידע שהחתכים בבית החזה של ראדה נגרמו תוך כדי הנפת הסכין לעבר הגרון, וכי מדובר בחתכים לא עמוקים, נתון שתואם את חוות הדעת הפתולוגית. בנוגע לחתכים בידיים – נמצא כי ידיעתו של זדורוב על קיומם של פצעי הגנה שטחיים על ידיה של המנוחה, תואמת במדויק לממצאים הפתולוגיים. באשר לדברים שמסר הנוגעים לחתך במותן שנגרם למנוחה (אשר התברר כי אין בהם ממש), עמדת הרוב סברה כי אין לשלול אפשרות שכך חשב, לנוכח העובדה שעל חולצת המנוחה באזור המותן נמצאו שני קרעים קטנים.
בכל הנוגע לחתך נוסף, עמוק, בשורש כף ידה השמאלית של ראדה, שזדורוב העלה את דבר קיומו רק בהודאה השנייה כאשר השוטרים מפצירים בו להיזכר כיצד ביצע את החיתוך – שררה מחלוקת. לגישת הרוב לא היה בנתון זה כדי להפחית ממשקל ההודאות, ולדעת המיעוט נקבע כי יש להפחית.
בשחזור הדגים זדורוב כיצד יצא מתא השירותים הנעול, כך שעמד על מושב האסלה, הניח את ידיו על דפנות התא וקפץ החוצה מעל לדלת. בית המשפט מצא כי מדובר בפרט מוכמן עוצמתי, בין היתר לנוכח האותנטיות והטבעיות שבהן פעל המבקש כאשר ביצע את השחזור. עמדת המיעוט גרסה כי האפשרות שמדובר בפרט מוכמן – איננה חפה מקשיים. דנציגר קבע כי אין כל ודאות שעקבות הנעל שנמצאו בזירה תאמו את מסלול היציאה שזדורוב תיאר.
בנוגע לפרטים על אופן ביצוע הרצח, לעמדת הרוב - זדורוב ידע שהמנוחה נחתכה פעמיים בגרונה, נתון התואם את הממצאים הפתולוגיים. עמדת הרוב מצאה גם כי תיאור האופן שבו אספה ראדה את שיערה עולה כדי "תיאור אותנטי של המנוחה", אם כי אין הוא בבחינת פרט מוכמן מובהק. דעת המיעוט גרסה כי לפרט הנוגע לחזותה וללבושה של המנוחה יש לייחס משקל מופחת.
נתונים מחזקים נוספים נגד זדורוב
לצד הפרטים המוכמנים, בפסק הדין בערעור צוינו נתונים מחזקים נוספים להרשעתו של זדורוב. בליל הרצח אמר זדורוב לרעייתו אולגה ש"ילדה נפלה מאסלה בשירותים". בית המשפט קבע כי הידיעה על המקום שבו נמצאה ראדה, פרט שהיה ידוע אז רק למתי-מעט בקצרין, מעידה על ידיעתו לגבי דרך ביצוע הרצח.
זדורוב ידע גם על קיומן של טיפות דם שנמצאו בשירותי הבנים ביום הרצח, וידע שראדה לא נאנסה, פרט שציין מחשש שיואשם באונס. דנציגר סבר שאין בנתון זה משקל ראייתי מפליל.
בחודש שעבר: זדורוב יוצא מכלא שאטה למעצר הבית בקצרין
(צילום: עידו ארז)
סוליות נעליו של זדורוב, שנעל ביום הרצח, נלקחו לבדיקת מעבדה ונמצאו נקיות לחלוטין, ללא זכר לשאריות חומרים מסביבת העבודה שלו, באופן שיכול להתיישב עם שימוש בחומרי ניקוי לטשטוש ראיות מפלילות. גם גרסתו של זדורוב בנוגע למכנסי העבודה שלבש ביום הרצח, ולאחר מכן הודאתו כי השליך את המכנסיים "בצירוף מקרים מופלא בסמוך לאחר הרצח", ללא הסבר מניח את הדעת להתנהגות זו, נמצאו על-ידי דעת הרוב כ"ראיה עוצמתית ביותר".
בנוגע להחדרת הקיסם למנעול המקלט על-ידי זדורוב – עמדת הרוב מצאה כי הוא היחיד שהייתה לו סיבה להקשות על פתיחת מנעול המקלט, אותו עזב זמן קצר לפני הגעת המחלצים, ושם השאיר את תיק העבודה שלו.
בנוגע לסמיכות זמן ומקום לזירת הרצח וזמינות כלי הרצח – לגישת הרוב, הרוצח היה מישהו שהכיר את בית הספר ולא עורר חשד. בשער בית הספר עמד שומר, ולא ידוע על אדם זר שנכנס או חדר למקום באותו הזמן. לכן, העובדה שלא נמצאה ראיה כלשהי הקושרת מי מהתלמידים או המורים בבית הספר לרצח עומדת לחובתו של זדורוב.
בנוסף, זדורוב התעניין בסכינים ובשיטות להטלת מורא. הוא החזיק באוסף סכינים, חיפש באינטרנט סרטוני Snuff והיה בקיא לכאורה במיקום עורקי הצוואר.
לעמדת הרוב היו ראיות מחזקות נוספות. זדורוב לא הציג הסבר הגיוני וסביר לעצם התוודותו בפני המדובב ולדברים הרבים שסיפר לו; השלכת להב הסכין בסמוך לאחר הרצח, לרבות סמיכות הזמנים שבה קרה הדבר; ההתנהגות המוזרה מצדו בחדר המורים זמן קצר לאחר הרצח, העובדה שזדורוב עלה על האסלה בהדגמה עוד לפני שהיה ידוע לחוקרים כי הרוצח דרך על המנוחה בהיחלצו מהתא והותרת תיק העבודה שלו במקלט בסוף יום העבודה.
חשוב לומר, דנציגר בדעת המיעוט שלו סבר אף הוא כי מרבית הראיות שתוארו לעיל הן בעלות משקל ראייתי ממשי, אך לא מכריע. הוא החליט לזכות את זדורוב מחמת הספק, אבל קבע שהוא היה כ"פסע" מהרשעה.
עורך דינו של זדורוב, ירום הלוי, מסר בתגובה: "שיחותיו של רומן עם המדובב, הודאתו בחלוף שבוע, וכן שחזורו, כללו רצף של פרטים מהותיים שגויים, הן לגבי הזירה והן לגבי תאיר. כמו כן, גם שורת "הפרטים המוכמנים" שמסר לא היו מוכמנים. לא בכדי אפילו בזמנו, בשנת 2006, בית המשפט שדן במעצרו שקל לשחררו, וכב' השופט דנציגר זיכה אותו בערעור. כיום הראיות המדעיות החדשות מצטרפות 'באופן טבעי' ומתבקש לעובדה זו, והן מזכות חד משמעית את רומן. לכן הן ביססו את ההחלטה לקיים משפט חוזר בעניינו וגם את שחרורו, על-ידי שני שופטי בהמ"ש העליון, ובשני הליכים נפרדים. לו היה מוסמך כב' השופט מלצר גם לזכות את רומן, הוא היה עושה זאת".
